לפני כתשעה חודשים רעשה הארץ בעקבות הצילומים המחרידים מהאירוע שקיבל את הכינויים "חתונת הדמים" או "חתונת השנאה", שבו נראה אספסוף משולהב וחמוש רוקד על דמה של משפחת דוואבשה שנרצחה בידי מחבלים רוצחים בטבח בכפר דומא, ודוקרים שוב ושוב את תמונתו של התינוק שנשרף בטבח.
במאמר שכתבתי ב"שישי בגולן" תחת הכותרת "מוטציה פגאנית", בעקבות אותו אירוע, תקפתי בחריפות את הכהניזם – האידיאולוגיה המסוכנת שמעודדת מעשים והתנהגויות כאלו. באופן אישי, תקפתי את איתמר בן גביר, ממנהיגי הכהניזם, שנכח באירוע.
כעבור ימים ספורים, מצאתי בתא הדואר שלי מכתב התראה מבן גביר טרם נקיטת הליכים משפטיים, ודרישה לפיצויים בסך 50,000 שקל והתנצלות. הוא הבהיר שאם לא אעשה כן, הסכום בתביעת הדיבה יהיה גדול הרבה יותר. הנוסח נשמע מאיים ומפחיד, אולם בו במקום גמלה החלטה בליבי – יהיה מה שיהיה, ואם יהיה צורך, אני מוכן לשלם כל מחיר שיידרש, אך לא אכנע לסחטנות הזאת.
האיום בתביעה והדרישה לפיצויים היו ניסיון להלך אימים עליי כפובליציסט, המבקר את תופעת הכהניזם ואת בן גביר עצמו, באמצעות סתימת פיות ופגיעה בכיסי, תוך ניצול ציני לרעה של המושג "לשון הרע".
מצפוני אינו מאפשר לי לתת ידי לניסיון הנואל והמסוכן הזה לסתימת פיות, ואיני מוכן להיכנע לדרישה הזאת מתוך פחד. כניעה כזו, כמוה ככניעה לטרור ולסחטנות, ואיני מוכן לה. יתר על כן, אני רואה בשיטה הזאת של ניסיונות להלך אימים על מבקריהם – דרך המקובלת על אנשי הימין הכהניסטי לסחוט כספים שיממנו את פעילותם, שאני רואה בה סכנה חמורה למדינת ישראל, לחברה הישראלית, לדמוקרטיה וליהדות, ואין לי עניין להיסחט ולממן פעילות כזאת.
יש לציין, שבעבר כבר זכיתי בתביעת דיבה של איזה כהניסט, שניסה אף הוא לנהוג באותה דרך.
לכן, החלטתי לדחות את הדרישה ולהסתכן במשפט דיבה.
במכתבו של בן גביר, היתה גם אתנחתא הומוריסטית. בן גביר טוען שפגעתי ב...שמו הטוב. שמו הטוב?! של בן גביר?!
למיטב הכרתי, כדי לפגוע בשמו הטוב של אדם, אמור להיות לו שם טוב. איזה שם טוב יש לבן גביר? מי שמאמין בכהניזם ותומך במעשים הנעשים בשם אידיאולוגיה זו, רואה באיתמר בן גביר גיבור, גאה במעשיו, ובעיניו שמו של בן גביר טוב בשל מה שהינו. בעיני אותם אנשים, מאמרי לא יפגום בשמו ה"טוב" של בן גביר, אולי להיפך.
מי שרואה כמוני, ואני משוכנע שכמו רובו המוחלט של הציבור הישראלי, את הכהניזם ואת המעשים הנעשים בשם אידיאולוגיה זו – סכנה ואיום על המדינה ועל הדמוקרטיה וביזוי היהדות, רואה באיתמר בן גביר אדם מסוכן, עם היסטוריה של פריעת חוק, הסתה וגזענות, ובעיניו אין כל שם טוב לבן גביר – נהפוך הוא, שמו הוא שם רע. מי שכך רואה את הדברים – בן גביר לא נהנה אצלו משם טוב, לא בשל מאמרי, אלא בשל מעשיו והתנהגותו, אותם הזכרתי במאמר.
המוניטין הרע שצבר בן גביר לאורך למעלה מעשרים שנות פעילותו, לא נוצר בעקבות מאמרי. הציבור הישראלי זוכר את תלישת סמל מכוניתו של רבין חודש לפני הרצח והתרברבותו של בן גביר בפני כלי התקשורת, שעה שנפנף בסמל התלוש, על כך ש"בפעם הבאה נגיע אליו," כפי שלאסוננו אכן קרה. בראיונות טלוויזיוניים עם בן גביר בביתו, הוא הצטלם תחת תמונתו של המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מתפללים בטבח הנתעב במערת המכפלה, מה שמעיד על הערצתו של בן גביר למחבל ואהדתו לטבח שביצע. האם מאמרי הוא זה שיעלה או יוריד משמו הטוב או הרע של בן גביר?
לא היה בכוונתי להיכנע לניסיונו של בן גביר להשתיק אותי ולהלך אימים על מי שירצו לבקר אותו ואת הכהניזם בעתיד. לא היה בכוונתי להיות גורם למימון פעולתו של בן גביר, שאני רואה בה סכנה למדינת ישראל.
עם קבלת מכתב האזהרה, מיהרתי לכתוב תגובה ברוח הדברים הכתובים כאן. עורך דין תרגם את תגובתי לשפה משפטית.
בזה נגמר העניין. בן גביר פועל ב"שיטת מצליח". אתי הוא לא הצליח.
ואת כל זה כתבתי כדי להעביר את המסר: העיקר, לא לפחד כלל!

2. צרור הערות 28.8.16

* באין מנהיג לעולם החופשי – באופן תיאורטי, ההסכם בין ארה"ב, רוסיה וסוריה בנושא הנשק הכימי היה סביר פלוס. בהסכם, סוריה התחייבה להתפרק מנשקה הכימי. הסכם זה, אילו קויים, היה טוב יותר מכל פעולה צבאית, שכן סביר להניח שאף פעולה לא היתה מנקה את סוריה באופן טוטלי מכל מצבור הנשק הכימי. ההסכם הזה, היה המודל הרצוי להסכם עם איראן – פירוקה המוחלט מיכולת ייצור נשק גרעיני. הרי מלכתחילה, זאת היתה מטרת הערוץ הדיפלומטי שפתח אובמה עם איראן, כפי שזו היתה מטרת הסנקציות על איראן.
מה קרה במציאות? לא זו בלבד שסוריה לא מילאה את חלקה ולא השמידה את כל הנשק הכימי שלה, אלא בהתרסה בוטה היא שבה והשתמשה בו בפועל. היא עשתה זאת, כיוון שהבינה שאובמה הוא נמר של נייר. סוריה פירשה את ההסכם עם ארה"ב, כביטוי לחולשתה של ארה"ב ולחולשתו של נשיא ארה"ב, שנרתע מפעולה צבאית כפי שהתחייב לבצע אם סוריה תחצה את הקו האדום שקבע – שימוש בנשק כימי. והנה, היום ארה"ב אפילו אינה מזהירה את סוריה, שהפרה ברגל גסה ובמופגן את ההסכם וחצתה בביטחה את הקו האדום. למה סוריה נהגה כך? כי היא מזהה את חולשת המערב, בהנהגתו של אובמה.
בניגוד להסכם עם סוריה, שלפחות על הנייר היה הסכם טוב, ההסכם עם איראן הוא הסכם רע ומסוכן, המאפשר לאיראן להיות מעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות. משטר הסנקציות על איראן הוסר. האם איראן תמלא את מחויבויותיה בהסכם? לנוכח תגובת ארה"ב על ההפרה הבוטה של בת בריתה – סוריה, התשובה ברורה.

* מנוחת הלוחם – שמחתי לשמוע על החלטתו של הרמטכ"ל להגדיל את מיספר ימי החופשה של החיילים מ-15 ל-18. הייתי שמח יותר אילו שמעתי על החלטה של הרמטכ"ל להבטיח שהלוחמים הקרביים אכן יקבלו את 15 הימים שמוקנים להם.

* אינפלציית הדגל – בנסיעותיי ברחבי הארץ אני נתקל בתופעה רחבה למדיי, של תרנים או מוטות ועליהם דגל ישראל קרוע. לעתים ניתן לראות חצי מגן דוד. ולפעמים גם זה לא. הסיבה לכך היא שהדגל מתנופף ברוח שאוכלת בו, מורטת אותו ומסמרטטת אותו. מי שאינו מסוגל להחליף את הדגל כאשר הוא רק מתחיל להיקרע, שלא יתלה אותו. אין זה לכבוד הדגל ולא לכבוד מה שהוא מסמל ומייצג.
קדושה היא ייחוד. אנו מקדשים דבר מה מיוחד. השבת היא יום בשבוע, אין לנו שבעה ימי שבת בשבוע. אין לנו 365 ימי חג בשנה. ואין גם כל סיבה שהדגלים יתנופפו בכל ימות השנה. הדגל צריך להיות חגיגי ומקודש, ולכן עליו לכבד אירועים ממלכתיים, אירועים חגיגיים ואת יום העצמאות. אני תולה את דגל ישראל ביום העצמאות, וכעבור ימים אחדים מוריד אותו, מקפל אותו יפה עד יום העצמאות הבא. בדיוק כפי שאני מפרק את הסוכה למחרת סוכות, ומדליק את החנוכייה רק בשמונת ימי חנוכה, כך איני תולה את הדגל, אלא ביום העצמאות.
כל הצעות החוק הטיפשיות של מי שרוצים להוכיח כמה הם פטריוטים, לחיוב הנפת הדגל בכל עת ובכל שעה, מוזילים את הדגל ואת ערכו. זאת משמעותה של אינפלציה.
אותם ח"כים רוצים להביך את חבריהם, שלא יהיה להם נעים להתנגד ולהצטייר כפחות פטריוטים. הם בינתיים זוכים בליטרת הרייטינג. ומי שנותר מבוייש הוא הדגל, ובעיקר מה שהוא מייצג.

* במובן הרחב ביותר של המושג – לעיתים תכופות אני נוהג לצטט את נאומו המדיני האחרון של רבין, שבו שטח בפני הכנסת והציבור את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים על הסדר הקבע.
אני עושה כך בעיקר כדי להגן על ההיסטוריה מפני מי שאונסים אותה כדי שתשרת את האג'נדה הפוליטית שלהם ולמען זכרו של רבין, שאחרי מותו סיפחו אותו שלא על דעתו ל"שמאל" הקיצוני.
בין שאר הקווים האדומים שהציג רבין, מהם אסור לישראל לסגת בהסדר הקבע, הוא ציין את בקעת הירדן, והוסיף משפט נלווה: "במובן הרחב ביותר של המושג." למה הוא התכוון? לשם מה הוא היה צריך לומר זאת? למה לא מספיק לומר "בקעת הירדן"?
רבין הבחין בבעייתיות במושג בקעת הירדן, שעלול להיות מפורש במובן מינימליסטי של "הירדן יהיה גבול הביטחון של ישראל," כלומר שליטה לאורך הנהר בלבד או לכל היותר עד ממערב לכביש 90.
אך לא זו היתה כוונתו. הוא התכוון לבקעת הירדן ברוח תוכנית אלון. יגאל אלון הגה את תוכניתו בעיצומה של מלחמת ששת הימים. אלון, שהאמין ברעיון א"י השלמה, נוכח במלחמת ששת הימים, שבניגוד למלחמת השחרור, הפעם רוב הפלשתינאים נשארו במקומם. הוא מיהר להסיק את המסקנה המתבקשת, שכדי להבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של ישראל, לא יהיה מנוס מפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חלקי א"י שחיה בהם אוכלוסייה פלשתינאית צפופה, ולהשאיר בידיה את האזורים הפנויים להתיישבות יהודית וחיוניים לביטחון ישראל. אבן הראשה של התכנית היתה בקעת הירדן.
אולם כבר אלון נאלץ להתמודד עם אי ההבנה שבמושג בקעת הירדן. לימים, הוא התחרט על ההגדרה הזו, שניתן להבינה באופן מצומצם. באחד מנאומיו בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ביוני 1976, הוועידה שבה לראשונה הקיבוץ המאוחד ויתר על שלמות הארץ ואימץ את תכנית אלון (ועידה יקרה לי במיוחד, כיוון שבה הוחלט על הקמת הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל בגולן, וזו גם הסיבה שחקרתי את הוועידה הזאת), הוא הציג את תכנית ההתיישבות, כולל ההתיישבות בבקעת הירדן, ושטח את תסכולו מאי ההבנה סביב הגדרת הבקעה:
"לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעייה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית."
אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב,"
שלוש שנים קודם לכן, ב-11 באפריל 1973, שמע יגאל אלון באחד מדיוני הממשלה את הדיבורים על "הירדן כגבול הביטחון" והוא מיהר לשגר פתק לראש הממשלה בזו הלשון:
"גולדה! אף פעם לא אמרנו כי נהר הירדן לבדו יהווה את קו ההגנה המזרחי שלנו. אדרבא – מדובר על מערך לעומק, הנשען על הנהר, על הבקעה ועל ההרים השוממים שממערב לבקעה. זה יספק גם את צרכי הראדארים."
הנה, לכך התכוון רבין בנאומו האחרון. זו מורשת רבין.

* כמו צמח בר – לאחר מותו של נחום היימן, הושמעו בתחנות הרדיו הקלטות ישנות של תוכניות עימו. כך שמעתי מפיו שתי גרסאות שונות על נסיבות כתיבת הלחן לשיר "כמו צמח בר". על פי גרסה אחת, הוא ישב באמצע חדר האוכל הומה האדם בבית אלפא, ולפתע נחה עליו ההשראה. הוא שלף מפית, ניתק עצמו מן ההמולה והרעש שסביבו וכתב את הלחן. על פי גרסה שנייה, הוא הלך לאסוף את בתו סי מהגן, ולפתע נחה עליו ההשראה. הוא הושיב את סי על ברכו השמאלית ועל ברכו הימנית הניח פיסת נייר וכתב את הלחן.
איזו גרסה היא הנכונה?
א. מה זה חשוב? שני הסיפורים יפים וכל אחד ראוי להיות סיפור כתיבתו של השיר.
ב. שניהם נכונים. הוא החל לכתוב את השיר בחדר האוכל, רץ לקחת את סי מהגן ומיהר לכתוב את ההמשך.
ג. שני הסיפורים נכונים, אולם רק אחד מהם הוא סיפורו של "כמו צמח בר", השני מספר את כתיבתו של שיר אחר, ונחצ'ה התבלבל באחת התכניות.
ד. כל התשובות נכונות.

* זריעת פאניקה – איזו פאניקה נזרעה לקראת אולימפיאדת ריו בנוגע למגפת הזיקה המאיימת על כל הספורטאים והאוהדים. ארגון הבריאות העולמי הודיע שבמהלך האולימפיאדה לא היה אפילו מקרה אחד של הידבקות בנגיף.
מה שמזכיר לי את זריעת הפאניקה מפני שבטי בבונים התוקפים בני אדם בדרום אפריקה, לקראת הגביע העולמי 2010.
מיהם זורעי הפאניקה? מה המניע שלהם? מה הם מרוויחים מזה? ולמה התקשורת תמיד מתמסרת להם?

* להסיר מכשול – כדי להסיר מכשול בפני הקוראים, לבל יתבלבלו בבלבולו של מי שזיכרונו כנראה בגד בו, אבהיר: אין מתחם המכונה "בית המכס העליון והתחתון". יש מתחם המכונה בית המכס העליון, שאכן שימש כבית מכס. יש מתחם המכונה "בית המכס התחתון", סמוך לגשר בנות יעקב, שלא שימש כבית מכס. כל כך פשוט.

* ביד הלשון: ראשת הממשלה הרביעית – בכותרת משנה ב"מקור ראשון" נכתב "גולדה מאיר, ראשת הממשלה הרביעית של ישראל."
אם היא הרביעית, מי היתה ראשת הממשלה הראשונה? בן גוריון? אולי בת גוריון? אולי בת גוריונה?
אז אולי נכון היה לכתוב "ראשת הממשלה הראשונה"? אבל זה היה מבלבל, כי ניתן להבין מכך שהיא היתה... ראש הממשלה הראשון. כל כך מופרכת ההגדרה של "ראשת הממשלה", כל כך זרה לעברית, כל כך כפויה על העברית...
ראש הממשלה הוא האיש העומד בראש הממשלה או היא האישה העומדת בראש הממשלה. בניגוד למנהיגה, מלכה, נשיאה, נביאה, מצביאה, שופטת, שרה, רבה, אלופה, קצינה, מנהלת, סגנית וכו' – שהם צורת הנקבה של אותם תפקידים, למילה ראש אין צורת נקבה, ראש הוא זכר, כמו שרגל היא נקבה, גב הוא זכר ובטן היא נקבה. לכן, דליה איציק הייתה יושבת ראש הכנסת, כי היא ישבה בראש הכנסת, ולא יושבת ראשת הכנסת.
גולדה מאיר היתה ראש הממשלה הרביעית של ישראל. היא האישה הראשונה בישראל (ובינתיים היחידה), שכיהנה כראש הממשלה. היא האישה השלישית בעולם שכיהנה בתפקיד, והראשונה שנבחרה בזכות עצמה ולא בשל היותה בת לשושלת. היא היתה ראש הממשלה הגברת גולדה מאיר. היה זה אך טבעי שראש הממשלה אמרה, ראש הממשלה עשתה. היא הייתה ראש הממשלה ולא "ראשת" הממשלה, כפי שבן גוריון היה ראש הממשלה ולא ראש הממשל. מה, ממשלה היא בת, אז למה קוראים לבן ראש הממשלה?
ישראל גלילי היה יד ימינה של ראש הממשלה גולדה מאיר. אבל יד היא נקבה. אולי היה צריך להגדיר אותו כ... מה צורת הזכר של יד? אולי יֶד? אולי... מרפק? בעצם, למה לא ידה?
כל העניין הזה פשוט פאתטי; מרב מיכאליזציה [?] של השפה.
אני מכבד מאוד את האקדמיה ללשון עברית, שעשתה ועושה גדולות ונצורות להאדרת השפה העברית והנחלתה, להתאמתה לשינויי הזמן ומגלה יצירתיות בהענקת שמות עבריים חדשים למילים לועזיות. חלק ניכר מהצעות האקדמיה נקלטות בשפה ומתאזרחות בתוכה, וחלק אחר מתנדף ונשכח. אני מקווה מאוד שההמצאה המוזרה של "ראשה" תשתייך לקטגוריה השנייה, כי זאת ממש נפילה של האקדמיה.
אם מחר יהיה ראש ממשלה צעיר, אפשר יהיה לקרוא לו ראשן?