יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב
ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה
[המשך]

יום 6. יום ראשון, 18.9.94.

גייר – ברטיסלבה

בוקר במלון ראבה. אין בריכה. ארוחת-בוקר בינונית, חביתה קצת יותר טובה. קפה גרוע. אני מזמין אספרסו מבית-הקפה שבאולם הסמוך, שם שתיתי אתמול. קונה גלויות של המלון גם כפי שניראה פעם, ושולח ארצה אחדות.
ב-9.30 באה מריאנה שפיגל ולוקחת אותנו מהמלון. היא אומרת לנו שד"ר קיש עשיר מאוד וזו לא היתה בעייה בשבילו להזמין אותנו לארוחה.
אנחנו יוצאים איתה במכונית, המזוודות כבר בפנים, לראות קודם כל את בית-הכנסת, הנתון בשיפוצים. בתמונה שצילם בני ראב ב-1989 ניראה הבניין יותר טוב. עתה גגו מפורק לגמרי, ללא הכיפות, ורובו מוקף פיגומים. המיבנה מדהים בגודלו ובהיקפו, ומראה על העושר הגדול של הקהילה בגייר. לדברי מריאנה היו בה 8,000 יהודים לפני השואה, כולם במצב כלכלי טוב, חזרו רק 500, וכיום יש עשרות בודדות.
נעשה קר. 14 מעלות. חורף. אנחנו ממשיכים לבית-הקברות. הוא נמצא על גבול העיר, באיזור הניראה כצירוף של נווה-צדק ובתי אונגרין, אך הבתים בני קומה אחת בלבד. כאן היה הרובע היהודי. כיום גרים כאן שכבות אוכלוסיה נמוכות, וצוענים.
בית-הקברות מרשים בגודלו ובעושרו. בייחוד עשירות ומפוארות המצבות של הנפטרים בין שתי מלחמות עולם, כאשר הקהילה הגיעה כניראה לשיא עושרה.
בכניסה, מפנים החומה, גרה משפחה של גויים השומרים על המקום ומקבלים את משכורתם מהעירייה. הם ניראים מאוד פרימיטיביים, כמו מהסרט "סליחה אתה נושך את צווארי (נשף הערפדים)" של רומאן פולאנסקי. הם לבושים בעניות, מגדלים ירקות למזונם בפינת בית הקברות, ומשקים אותם בבאר קטנה שמשלשלים אליה דלי כדי להעלות את המים מקרקעיתה. הזמן כאילו קפא כאן מלכת, מבפנים לחומה, ליד המצבות. אבל המקום מלא ירק ועצים, והמון יהודים, רק שהם מתים.
מריאנה אומרת שכאשר מת יהודי בגייר, וצריך לקבור אותו, מזמינים לכאן את אנשי חברה קדישא מבודאפשט.
אנחנו מוצאים כמה מצבות של ראב, שגם בני ראב צילם אותן – גיולה ראב ואחרים, גם של משפחת אהרנטל, אימו של יהודה. אין זמן לסרוק את כל בית-הקברות. המצבות העתיקות דהויות מאוד ובלתי קריאות ואין אפשרות לגלות את מצבתו של אותו יהודה שטרן (ראב), שמת ודאי לפני כמאתיים שנה, וקרוב לוודאי שהוא קבור כאן בעשב הגבוה והרטוב שאנחנו דורכים עליו. מתחיל לרדת גשם דקיק.
באוהל יזכור עשוי אבן עם שמות מחנות ההשמדה בעברית, על הקירות – נמצא ספר או פנקס של בני הקהילה שניספו בשואה, ובהם אולי עשרה או עשרים שמות של ראאב, אבל שמות פרטיים לועזיים ואין כל אפשרות לדעת אם הם שייכים למשפחה.
איני בטוח, אבל דומני כי שני בניו של יהודה שטרן ראב – שלמה ראב וזלמן ראב – לא המשיכו לגור בגייר.
עושים כמה צילומים רגילים, ואחר-כך מחוץ לבית-הקברות, בסימטה, אני מספר את סיפורו של יהודה שטרן-ראב:

אנחנו נמצאים בגייר, ששמה במאה הקודמת היה ראב, ומשם מקור השם ראב. בעיר הזאת גר בסוף המאה ה-18 יהודה שטרן, שהוא אבי-אבי משפחות ראב ובן עזר.
המקום שאנו נמצאים בו הוא סימטה – בין בתים של הרובע היהודי לשעבר, ובין החומה של בית-הקברות, וממעל לחומה אנחנו רואים את הגג של בית הטהרה.
במקום הזה לא קבורים כניראה קרובים ישירים של משפחת ראב, אבל כמעט בטוח שבאיזור הזה גר אותו יהודה שטרן ראשון, בבתים של הרובע, שאנחנו רואים.
כיום הרובע הזה אין בו יהודים.

*
אני רושם, להוסיף לסרט, על רקע צילומי המצבות בבית-הקברות היהודי:

אחת המצבות העתיקות, השקועות בעשב, בבית-הקברות בגייר, היא אולי של אבינו הקדמון יהודה שטרן – אבל אי-אפשר לפענח אותן. מצאנו כאן מצבות אחדות של משפחת ראב ואהרנטל, ומצאנו פעמים רבות את השם ראב בפנקס הניספים באושוויץ, שמונח באוהל "יזכור" עשוי אבן, בלב בית-הקברות. ואולם לא מצאנו בכל אלה שמות פרטיים, עבריים, המתאימים לענף של משפחתנו.

*
מבית-הקברות אנחנו נוסעים במכונית עם מריאנה לגשר מעל נהר ראבה. עמנואל מצלם תמונה פאנוראמית של הכנסייה, המצודה, הגשר והנהר, ואני חוזר על הסיפור:

המילה ראב בקלטית עתיקה פירושה – חאן, פונדק דרכים. הרומאים קיבלו את השם מהקלטים, ואחריהם המשיכו בו הגרמנים והאוסטרים. ההונגרים קראו לעיר גייר, על שם אחד מגיבורי השבטים המדיארים, ומשעה שזכו בעצמאות, השמיטו את השם ראב.
זה מקור השם ראב, שאותו יהודה שטרן, שחי בגייר בראשית המאה הקודמת, והיה סבו של לאזאר ראב – אימץ לעצמו.
עינינו רואות עכשיו את נהר ראבה. ראב, השם הגרמני של העיר גייר במאות הקודמות – נישאר רק בשמו של הנהר, ראבה.

*
לעמנואל יש כאב ראש, וג'ודי מצוננת. הוא נישאר במכונית, ליד גדת הנהר והגשר, מול הכנסייה היפה, ואנחנו עושים סיבוב עם מריאנה אל תוך המצודה של גייר, על פני המקום שבו מתחבר הראב עם הדנובה, ואל הגשר שעל הדנובה. למעשה מדובר באפיק דרומי של הדנובה, ואילו הדנובה עצמה זורמת כמה קילומטרים צפונה לגייר.
עם מריאנה אנחנו שבים לרובע העתיק. יום ראשון היום, יום מנוחה, ורוב החנויות סגורות. מריאנה לוקחת אותנו לקפה יפה בסימטה עתיקה, איזור הניראה משוחזר בחלקו. שם הקפה "פאטיו". אני ניגש לקרוא לעמנואל, ואנחנו שותים קפה ואוכלים עוגות טובות ולוקחים את הכתובת של מריאנה, לשם המשך הקשרים עימה. בחצר, בפאטיו, ניצב פסל שיש מודרני מקסים, משולב בזרימת מים, והשיש שקוף ומלא גידים כמו גוף חי.
חוזרים למכונית, מסיעים את מריאנה לביתה, ויוצאים, מגייר. המזוודות כבר מהבוקר במכונית – לכיוון קומארום.

קומארום

יוצאים מגייר מזרחה, לקומארום. את העיר שנקראה בשם קומארון, וכיום קומארום וקומארנו (Komarom,Komaron ,Komarno ), על הדנובה – חזר יהודה וביקר ב-1901, כמתואר ביומנו. כיום אלה הן שתי ערים, קומארום בהונגריה וקומארנו בסלובקיה. לפי התוכנית עלינו לסייר גם באי שיט, שבין שני חלקי העיר, שעליו מספר סבא יהודה.
הדרך יפה ועטורת עצים ירוקים, לשמאלנו הדנובה אך איננו רואים אותה עדיין. מגיעים לאחר זמן לא רב לעיר קומארום, הנמצאת בצד הדרומי, ההונגרי של הדנובה. מראה העיר מאוד מדכא. עיר סתמית, ללא מרכז עתיק. כניראה שהעיר הישנה היא בצד הסלובקי. שם גם צריחי הכנסיות.
פסי הרכבת לאורך הנהר מונעים כמעט גישה אל חוף הדנובה. אני מחפש את האי שיט, באמצע הנהר, ובטוח שזוהי הגדה ממול, אבל אין זווית צילום טובה כי הגדה מלאה ספינות ומנופים ומיבני תעשייה. קשה גם לזהות בוודאות את הגן הקסום על האי ממול, כי הכל שם ניראה תעשייתי.
כאשר אנחנו נוסעים מזרחה, במקביל לנהר, אנחנו עוברים על פני חומתה של מצודה עתיקה גדולה, מימין לנו, פתחה ניראה מפחיד כמו פתח של מחנה-ריכוז. לאחר כשעה אנחנו פוגשים את תאומתה ממול, בגדה הצפונית של הנהר. מתברר ששתי מצודות עתיקות אלו נועדו כניראה להגן על הדנובה מפני פלישה ממזרח, וכאן, כמו בגייר, ראב – התנהלו ודאי מלחמות רבות עם התורכים.
לאחר שבועות אחדים, בשבת לפנות-ערב, ה-30.10, יהודית ואני יושבים במרפסת קפה אלאדין ביפו עם ארנסט ראב, הפסל הבוהמיין, אחיו של אלכס ראב המיליונר הקנדי. שניהם נולדו בקומארנו. ארנסט ביקר בעיר לפני שנתיים. אלכס מסרב לבקר בהונגריה וטוען ששכח לדבר הונגרית. הוא לא סולח להם עד היום על שיתוף-הפעולה שלהם עם הגרמנים בהשמדת היהודים.
אני מספר לארנסט כי ראינו את חומות המצודה העתיקה ממזרח לקומארום, ואחר ממול, את המצודה ממזרח לקומארנו. הוא מספר שהמצודה בקומארום, דרומית לדנובה, שימשה לגרמנים מחנה ריכוז לכל יהודי קומארנו והסביבה ברדיוס של 50 ק"מ. "כל מקום שם רווי דם יהודי," הוא אומר. ואני נזכר ומספר לו כיצד כאשר עמדנו מול שער המצודה, שמשמשת עתה דומני כמחנה צבאי, אמרה ג'ודי, וגם עמנואל – "נעשה לי קר. בואו נסתלק מכאן מהר, המקום מדכא, הוא מזכיר כניסה למחנה ריכוז."
הם ביקרו לפני כשנה במצודה של טרזינשטאדט.
ארנסט אומר שהתורכים הגיעו בשעתם עד לגדה הדרומית של הדנובה, גם את בודאפשט כבשו, אבל מעולם לא כבשו את מצודת קומראנו, בצד הצפוני, והיא שימשה חומה וסכר לאירופה כולה כנגד התורכים.
אנחנו עורכים פיקניק קטן של סנדוויצ'ים במכונית, בכביש צדדי מעל לדנובה, ולקראת הצהריים אנחנו עוברים את הגשר, לצד השני של הנהר, ובתחנת הגבול מחליפים כסף הונגרי לקרונות סלובקיות.

קומארנו

בעת שעוברים את הגשר על הדנובה, מתברר שהוא אמנם כפול, כלומר, בנוי באמצעיתו על האי שיט. אך גם בגדה הצפונית, הסלובקית, זו של קומארנו, תפוס כל החוף בתעשייה ובקווי תחבורה, כבישים, מסילות ברזל וגדרות גבוהות, ואין אפשרות לצלם היטב. עמנואל סבור שלא רצוי לצלם את האי, שבקצותיו רואים אמנם עדיין שיירי חורשות – כי האיזור כולו מלא פרוייקטים תעשייתיים, וצבא, והוא חושש שיעצרו אותנו בתור מרגלים. השוטרים והחיילים במעבר הגבול על הגשר לא היו נחמדים במיוחד.
וכך אנחנו נכנסים לתוך העיר, ומגיעים למדרחוב ולכיכר העתיקה במרכז. ג'ודי מרגישה לא טוב ונישארת במכונית. מצלמים:

זוהי כיכר העיר קומארנו, שאנו נמצאים בה במקום להיות על האי הנחמד שיט, שסבא יהודה תיאר אותו כגן פורח בלב העיר. האי נמצא עתה בלב האיזור התעשייתי המזוהם והמכוער של העיר, שמשתרע משתי גדות הדנובה. על הגשר, שבו עברנו מעל האי, נמצאת נקודת הגבול בין הונגריה לסלובקיה, ואי אפשר לרדת ממנה אל האי. לכן לא הצלחנו לצלם את האי. חששנו שיחשבו אותנו למרגלים.
אנחנו נמצאים עכשיו בעיר קומארנו, בצידו השני של נהר הדנובה. בזמן, בתקופה האוסטרו-הונגרית, זאת היתה עיר אחת, קומארום וקומארנו.
בשנת 1872, יהודה בן ארבע-עשרה, נמאס לו לשבת בעיר נוגי-מגיאר בבית אביו עם אימו החורגת, הוא לא נהנה מן הלימודים שם, ואז הוא מתקבל פה בעיר הזאת, בהמלצת אחד מדודיו, בבית מסחר של מנופקטורה בעיר קומרון.
החיים האלה, בבית מסחר גדול, בין המון פקידים ומשרתים גדולים ממנו, שמתעללים בקטן מהם, נמאסים עליו חיש מהר. יהודה רגיל כבר ללכת ברגל מעיר לעיר, ויום בהיר אחד הוא בורח ברגל מקומרון אבל לא לבית אבא אלא לבית דודו הגביר מקס אהרנטל שנמצא בעיר זירץ.
אנחנו מניחים שהצד היהודי, החלק היהודי של העיר, נמצא בצד שאנחנו נמצאים בו, כלומר הצפוני, הסלובקי.

*
במשולש שבו נמצאים בית העירייה והכנסייה אני מגלה בניין בית-כנסת, זאת לפי מגיני הדוד ששלובים בפיתוחי האבן הגיאומטרים בקירות למעלה, ובכרכובים, בדיוק כמו שראינו הבוקר בבית-הכנסת הניאולוגי בגייר. גם הבניין הזה כמעט נטוש, ורשום עליו שהוא משמש "מרכז תרבות". החייל הסלובקי, שאותו אנחנו שואלים, זוכר רק שהבניין שימש בתור קסרקטין לחיילים הרוסים.
המיבנה מרשים מאוד, ומאחוריו נמשכת חצר ענקית, מלאה בניינים שכניראה שימשו גם הם לצורכי ציבור או כבתי-ספר יהודיים. רואים שהיתה זו קהילה חזקה וגדולה מאוד, וגם היא נשמדה ודאי בשואה. ההרגשה היא שהיטלר הצליח לנקות את החלקים האלה של אירופה מיהודים, ואיני בטוח שההונגרים או הסלובאקים מצטערים על כך.
עמנואל מצלם תמונה פאנוראמית, ואני מספר:

אנחנו באים עכשיו לשנה אחרת, או חוזרים לשנה אחרת. השנה היא 1901, חג השבועות. יהודה ראב, אחרי שביקר אצל הברון רוטשילד במשלחת של איכרי המושבות, נסע לבקר את מחוזות הולדתו בהונגריה. הוא מגיע לעיר קומארון, ולפי מיטב השערתנו, אין לנו כאן את מי לשאול, הבניין שלפניו אנחנו עומדים הוא בית-הכנסת הגדול של העיר קומארנו, ואם אנחנו לא טועים, באותו חג שבועות, ב-26 למאי 1901, יהודה התפלל בו. ואני קורא את הפרק, את הקטע שלו ביומן מאותו יום, ביומן המסע שלו:
"את חג השבועות ביליתי בקומרון," ככה הוא קורא, "הבנוייה על האי הגדול שיט." אנחנו ראינו שהאי שיט הוא קצת מעבר לבניין הזה, וכיום עובר עליו הגשר שמחבר את שני חלקי העיר.
התפללנו "תפילות ארוכות מאוד, מצוות אנשים מלומדה, בלי שאיש מן המתפללים יבין מילה (אולי הרב?). בית-הכנסת מלא אנשי צבא יהודים. את העיר כמעט אינני מכיר יותר. היא נשתנתה, רק גן העיר הנהדר נישאר כשהיה, במקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות, בקצה האי. כאן ריחות עדנים של אקציות וסמבוק. רק בין פרדסי יפו בפריחתם אפשר להרגיש נעימות כזו. הבראתי. אולם החיים אצל גיסי, בעל אחותי הבכירה, אינם מוצאים חן בעיניי. זרות. בשבת הייתי מוזמן אצל קרובי דוד ראאב, ל'שלוש סעודות'." ("התלם הראשון", עמ' 136-137).

אנחנו רואים כאן, אם כך, עוד שני דברים מעניינים להיסטוריה של המשפחה.
דבורה הלאש, האחות הבכירה של יהודה, בתו של לאזאר, שנשארה בהונגריה ולא עלתה איתם, חיתה פה, בעיר קומארנו, עם בעלה, אנחנו לא יודעים אם הלאש היה שמו הפרטי או שם משפחתם.
וקרובו של יהודה – דוד ראאב, שאליו הוא היה מוזמן לשלוש סעודות, הוא כניראה סב של אלכס וארנסט ראב, אם אנחנו לא טועים, ואם לא היה יותר מדוד ראאב אחד בקומארנו.

*
ימים אחדים לאחר שובנו לארץ אני עתיד לפגוש את קלרי, אימו של המפיק איוואן רויטמן, ואחותם של אלכס וארנסט ראב, בטקס חנוכת הכביש ממעלה-החמישה להר אדר, שתרם אלכס לזכר חותנתו.
אני מראה לקלרי תמונה של בית-הכנסת הזה. היא אומרת שזה לא בית-הכנסת, אלכס סבור שכן. היא אומרת שבית-הכנסת האורתודוכסי נמצא במקום אחר בקומארנו, ומשמש כיום כבית זקנים לא-יהודי.

לפגישה ביפו אני מביא מיבחר תמונות היסטוריות מהמסע להונגריה, וארנסט מביא תמונות שהוא צילם בקומארנו כאשר ביקר שם לפני שנתיים. לדבריו, הבניין שחשבתי שהוא בית הכנסת לא שימש כבית-כנסת אלא כקזינו לקצינים. ואכן, לנו אמר שם החייל שהמקום היה קסרקטין של חיילים רוסיים.
ארנסט מראה לי תמונה של בית הכנסת האורתודוכסי בקומארנו, שניבנה בראשית המאה בעזרת סבו דוד ראאב. הבניין נועד כיום להיות בית זקנים, לא יהודי. כאשר ביקר ביקשו אותו לקבוע בבניין לוחית שבה יוזכרו הוריו ומשפחתו, אך הוא סירב. כניראה ביקשו זאת גם כתרומה.
לדבריו, כאשר חזר לקומארנו אחר השחרור, זה היה שלושה ימים אחרי הירושימה, והוא היה כבן שמונה-עשרה, הלך לבדו לבקר בבית-הכנסת הזה, של סבו. המקום היה פרוץ, החלונות מנופצים, הספסלים וארון-הקודש שבורים, הכל מלא צואת חזירים, גם מקום ארון הקודש, המקום שימש כדיר לחזירים.
אותו רגע היה לו Histerical Vision, שקרה לו רק פעם אחת בחייו – הוא ראה את אולם בית הכנסת מלא כפי שהיה ביום כיפור, מושב אחר מושב, הבחין בכל האנשים הזכורים לו, ואז החל לרעוד ולהטיח באלוהים – "אתה עשית לנו זאת, אינני רוצה יותר שום שיח ושיג איתך!"
לימים עשה ציור של כל מקומות-הישיבה בבית-הכנסת, לפי המשפחות, ושלח העתקים לשרידים שניצלו.
אחרי המלחמה הוא חי עוד כשנה בקומארנו, עד שעזב, ולא ביקר במקום עד לפני כשנתיים.
בית-הכנסת הניאולוגי מצוי לא רחוק מהכיכר ומשמש כיום מחסן סיטונאי לירקות המובאים לקומארנו. מחקו ממנו, גם מבחוץ, כל זכר להיותו בית-כנסת, וכשראה זאת ארנסט החליט שלא יתרום דבר, גם לא לבית-הכנסת האורתודוכסי.
נותרו כיום רק שישה יהודים בקומארנו. בשעתו שלושה רבעים של העיר, אוכלוסייה וגם בניינים – היו של יהודים. הם בנו אותה. אחד השרידים הוא עו"ד ד"ר פרנטישק ראאב. לארנסט ישנה כתובתו והוא ישלח לי כדי שאוכל להתקשר לאיש אם אחזור לקומארנו עם צוות טלוויזיה מקצועי. שמו של ראב זה היה מצוי בידי ברשימה ששלח לי בשעתו משה לוי, אך ללא כתובת.
הפסל בכיכר העתיקה של קומארנו הוא של הגנרל הפולני קלפקה, שהיה גנרל של קושוט והצליח לעמוד במצור נגד האוסטרים, עד אשר קושוט ציווה עליו להיכנע, ואז הניחו לו לצאת בשלום את העיר. קיים עד היום מארש קלפקה לזכרו, מאוד פופולארי.
גם הסופר ההונגרי יוקאי נולד בקומארנו.
עוד סיפר ארנסט כיצד ג'יפ ובו חיילים אמריקאים עצר בקומארנו אחרי המלחמה. אלה היו האמריקאים הראשונים שראה בחייו. בידיהם נשאו שלד, סקילט, חי, נער יהודי כבן שש-עשרה מקומארנו, שאותו הביאו ממאוטהאוזן, בדרכם לבודאפשט. שכל משפחתו נשמדה. ארנסט, ובייחוד אלכס, טיפלו בו, האכילו אותו, אלכס בחלב וארנסט במרק עוף, והחזירו אותו לחיים. רק לאחרונה עלה בידי ארנסט לאתר את האיש, שמו ברגר והוא גר בבאר-שבע. ארנסט טילפן אליו. דיבר איתו הונגרית. האיש לא זכר את מציליו. "כן," אמר, "אני זוכר, היו הרבה ראב בקומארנו."

בדרך לצ'לובו, היא נוגי-מגיאר

יוצאים מקומארנו לכיוון ברטיסלבה, לעבר העיירה צ'לובו ((Celovo או ולקי-מדאר ((Velky Megyer כפי שהיא נקראת כיום, או נוגי-מגיאר או נוגי-מגיאר –
Nagy-megyer
כפי שנקראה פעם. בעיירה הזו נולדה פייגה אהרנטל, אשתו של לאזאר ראב, וממנה יצאה משפחת ראב ב-1875 לארץ-ישראל, דרך קומארון.

את הקטע הבא אנחנו מסריטים בשדה, בפאת יער, על אדמת צ'כיה, ב-21.9, ביציאה מצ'סקה בודיוביצ'ה, אבל הוא שייך לפרק הזה של מסענו:

אנחנו בדרך לנוגי-מגיאר. יהודה, כבן שבע-עשרה, סיים את עבודתו בצ'סנק לאחר מות לודביג, בנו של דויטש, בעל האחוזה. יהודה קיבל מאתיים גולדן, סכום גדול באותה תקופה, וחוזר אל בית אביו, שיש לו בית מסחר לעצים ולכלי-עבודה לחקלאות, בנוגי-מגיאר, שנקראת גם כיום צ'לובו או ולקה מדיאר.
יהודה יושב באותו מקום קרוב לשנה עם אביו, הוא לומד להיות מורה להונגרית, ומלמד שם הונגרית בבית-הספר המקומי.
כל הזמן, או באותו זמן, יהושע שטמפפר, שעלה ברגל לירושלים ב-1869, מכביר עליהם מכתבים ואומר ליהודה בן-דודו: "למי יש צורך בך שם? כאן יכירך מקומך. עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות." ("התלם הראשון", עמ' 41).
ויהודה מתאר כיצד הוא יושב בערב עם אביו לאזאר, והם יש להם הרבה היסוסים אם לעזוב את הכפר נוגי-מגיאר או לא, ואז עולה בהם זכרו של שיר שהם היו רגילים לשיר אותו בהונגרית, בנעימת "שם שועלים יש", השיר מתחיל במילים "קרא התרנגול", ובעברית חוזרות בו המילים:
"הריסות מקדשנו תיבננה וציון תימלא, הו לו רק תחזינה עיניינו בכך." ("התלם הראשון", עמ' 42).
הם שרים שניהם את השיר הזה באותה מנגינה, שמריאנה שפיגל מהעיר גייר, ראב, שפגשנו אותה בסיורנו, כתבה לנו את התווים שלה.
ו"בעיני אבא," אומר יהודה, "עמדו דמעות... הוא קם ממקומו, ובהסיבו את פניו הצידה פלט: 'בעזרת השם, עוד ניסע לארץ הקודש!'" ("התלם הראשון", עמ' 42).
וכך, בקיץ 1875, בכיוון המנוגד לבואנו, אנחנו באים מקומארנו, לנאג-מדיאר, ובכיוון המנוגד לנו, מנוגי-מגיאר לקומארנו, יוצאים בעגלה לאזאר, יהודה, משה-שמואל והאחיות טויבה וחנה, וכל בני הכפר הולכים אחריהם ובוכים ומצטערים על היפרדם מהם.

כדאי לשלב, כרקע לסוף הקטע, את המנגינה שרשמה לנו מריאנה אתמול בערב במסעדה "נמרוד" בגייר, או את המנגינה של "שם שועלים יש", שלדברי סבא יהודה מקבילה לה.

נוגי-מגיאר

שעה ארוכה אנחנו סובבים בעיירה. אין לה מרכז מרשים או רחוב ראשי, ואיננו מוצאים את בית-הקברות, שמשה לוי מקיבוץ הגושרים צילם עבורי כאשר ביקר בו בשנת 1987 או 1988 לערך, עוד בתקופת השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, כאשר מעטים הגיעו מבחוץ לאיזור הזה.
התמונות שלו, בשחור-לבן, עוזרות לנו להסביר למקומיים את מטרת נסיעתנו. יודעים כאן רק הונגרית, בקושי מילים אחדות בגרמנית. בסופו של דבר אנחנו שבים וחולפים צפונה, על פני תחנת האוטובוסים המרכזית, בית-קברות נוצרי, אחריו מגרש לאילוף כלבים, פונים ימינה, ושוב ימינה, בדרך עפר מצידו השני של בית-הקברות הנוצרי, שתחילה מצלים עליה עצים, ולפתע אנחנו יוצאים לשדה פתוח עד למרחוק, ומולנו חומת בית-הקברות ומגן דוד לבן על רקע כחול מתנוסס על גבי דלת מתכת סגורה, באמצע קיר החומה המערבי. בית-הקברות סגור בריבוע גדול של חומת ביטון, זה הקיר שרואים מבפנים, בצילום של משה לוי. המיבנה דומה לכלא שאטה בלב העמק, מוקף שדות.
אישה בבית-הקברות הנוצרי, שמנחה אותנו, אומרת שזה כשנתיים איש לא ביקר בבית הקברות היהודי, והמקום סגור לגמרי. לדברי ג'ודי אמר לה תושב מקומי אחר, שגם אותו שאלנו קודם – שכבר עשר שנים איש לא מבקר שם.
שער הברזל סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס. לך דע בידי מי המפתח. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה, ועלינו להספיק להגיע לברטיסלבה ולמצוא מלון ללינת לילה. מכאן ועד פראג אין לנו מקומות-לינה מוזמנים מראש.
אני עולים על תל עפר בפינת ריבוע הבטון, החומה, קרוב לדרך שבה באנו, ורואה כמה עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, ייתכן שחלק נחרב או נשדד כי דווקא החלקה העתיקה יותר דלילה יותר, והכל טובע בעשב. אני מתייאש מלהיכנס ומציע לעמנואל צילום מבחוץ ומבט מעל הגדר פנימה.
אבל עמנואל בן השישים-וחמש מתעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," הוא אומר, ובעודי מסתכל פה ושם – והוא כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, וג'ודי ויהודית קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.
אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני כבד מדי ואין לי במה להיאחז. אבל גם כשהייתי צעיר ורזה יותר לא הצטיינתי במיבצעים כאלה, ואילו עמנואל, מנעוריו, היה מטפס על עצים בזריזות בל-תיאמן.
אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה את עמנואל מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:
"אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ. וגם לא תהיה לך בעייה לחזור."
על זה אני כבר לא יכול להתאפק, אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, ג'ודי ויהודית תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס על השער, להעביר את משקל גופי לצד השני מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה, שהיא כמו מדרגה מהצד הפנימי, מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הקטיף מהפרדסים.
עמנואל מצוייד במצלמת הווידאו ובמצלמה הרגילה, אני נושא עימי את "התלם הראשון", שפכטל ומארקר שחור. וכך אנו סורקים במהירות את שורות המצבות. אהרנטל, זו משפחת פייגה, אשת לאזאר ראב, איננו מוצאים, למרות שב"התלם הראשון" נכתב שמוצא משפחתה בנאג מדיאר. אולי בכל זאת הם קבורים בגייר, שם מצאנו מצבה של אהרנטל.
אבל בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית-הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס"ו. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. ואולי יש עוד שמות שאנחנו לא מצליחים לגלות כי חלק מהמצבות כבר בלתי-קריא.
עמנואל ממלא את האותיות במארקר השחור, אחרת לא יהיה אפשר להבחין בהן בצילום. השעה כבר חמש לערך, אבל ישנן עוד כשעתיים עד לשקיעה, והאור ממערב הוא בדיוק על המצבות, ממערב למזרח.

אני עומד ומספר על תולדות המשפחה בעיירה הזו. עובר לומר קדיש לזכר אותם בני משפחה שקבורים כאן וגם לזכר בני משפחתו של צדוק ראב (איני זוכר אותו רגע שאביו ניספה באושוויץ, כך סיפר לי לפני הנסיעה), ומסיים בכך שמזלנו ששלמה סילש ראב ולאזאר ובניו ושתיים מבנותיו עלו לארץ מבעוד מעוד, וכי אלה השוכבים כאן ממשפחת ראב היו בכל זאת אנשים מאושרים כי כל שאר אלה שנותרו – נשמדו במישרפות ללא מצבה. על קלטת הווידאו, שעמנואל מצלם, נשמעים דבריי כך:

אנחנו נמצאים בעיר צ'לובו או וֵלקה מדיאר או העיירה לשעבר נאג-מדיאר, שמשפחת אהרנטל, משפחת אימו של יהודה, באה ממנה. וזאת היתה העיירה שבה גר לאזאר ראב עם בני-ביתו לאחר שהתבטל המשק בסנט אישטוואן.
יהודה עצמו, לא אותו יהודה שבמצבה שנמצאת כאן, כמובן, אבל אנחנו, אחרי מסע הרפתקאות גדול מאוד, הצלחנו גם לגלות את המקום, גם לקפוץ מעל הגדר, וגם לגלות שורה שלימה, יש פה קברות של משפחת ראב, שאנחנו בטוחים שהם שייכים למשפחת ראב ההיסטורית. אגב, גם צדוק ראב אמר לנו שבני-משפחתו הקודמים קבורים באיזור הזה.
מכאן, מהעיירה נוגי-מגיאר, בקיץ 1875, לאזאר ראב לקח את בני-ביתו, את יהודה, את הבנות, את משה-שמואל, שתי הבנות, ומכאן הם יצאו בדרך לקומארנו ומשם לארץ-ישראל.
אלה המצבות של משפחת ראב שצילמנו בבית-הקברות נוגי-מגיאר. הזמן שעמד לרשותנו היה קצר. לא הספקנו לבדוק את כל המצבות. יש גם מצבות עתיקות שקשה היה לפענח את הכתוב עליהן. כדי שיהיה אפשר לראות בצילום את הכתוב, מילאנו במארקר שחור חלק מן הכתוב על המצבות.
אני הייתי רוצה, אנחנו נמצאים באחד מבתי הקברות היחידים שאנחנו בטוחים, שבני משפחת ראב, שקשורים אלינו, קבורים כאן – וגם למען צדוק ראב – הייתי רוצה לקרוא קדיש על קבריהן של אותן משפחות ראב שנמצאות, שיקיריהן, נמצאים כאן. כמובן שהמקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. וזה ניראה פה איזה מקום שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח.

יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואימרו אמן.
יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא. לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.
יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

אנחנו מתקרבים לסוף הסיור ההיסטורי שלנו. טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ-ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר כאן. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ.

לפני שאנחנו יוצאים מבית-הקברות, אני כותב במארקר השחור על בסיס המצבה של יודא ראאב:

"אהוד בן עזר ממשפחת ראב, ועמנואל בן עזר ממשפחת ראב, ביקרו כאן ב-18.9.94, ונאמרה תפילת קדיש על קברות משפחת ראב."

*
ב-21.9, על אדמת צ'כיה, בין שדה ליער, ביציאה מצ'סקה בודיוביצ'ה, אני מוסיף גם את הקטע הזה:

אנחנו עדיין בשנת, במאי, 1901, הביקור של יהודה ראב בהונגריה. לאחר שהוא מבקר את קרוביו בקומארנו, אנחנו קוראים ביומנו מה-28 לחמישי 1901:

"בנוגי-מדיאר," זאת אומרת מקומארנו הוא נסע לבקר את הכפר שממנו הוא בא, נוגי מגיאר, "ביקרתי בת-דודה שלי. באתי אליה עם שיינברגר, קרובה של אשתי, בשומעה שאני קרוב ואורח מארץ-ישראל – תקעה את ידה לתוך סינורה הרחב והוציאה חופן מלא מטבעות... צחקתי צחוק עצוב." ("התלם הראשון", עמ' 137).
ימים אחדים אחרי כן הוא כותב: "ביקרתי בחברת שיינברגר את בית-הספר שהייתי פעם תלמיד ואחר-כך מורה בו." עדיין בנוגי-מגיאר. "שיינברגר הוא מנהלו עכשיו. משם הלכתי לבקר את חברי מנוער אלברט וייס, עכשיו אדם עשיר ומכובד." ("התלם הראשון", עמ' 137).
נידמה לנו, מיהרנו מאוד כשביקרנו בבית-הקברות בנוגי-מגיאר, נידמה לנו אבל שליד קברות ראב ראינו שם גם קברות של משפחת וייס ושם קבור כניראה אותו ידיד נוער של יהודה, אלברט וייס.

*
היציאה מבית-הקברות הנעול קלה יותר. יש ידית לשער מבפנים, שעליה אני מניח רגל, כאשר אני כבר עומד על עגלת המתים, שתומכת אותי. לאחר שאני עובר את החלק העליון של השער, אזיי מבחוץ מחזיק את כף-רגלי עמנואל, שכבר יצא לפניי, ושתיי הנשים עוזרות לו להחזיק בי וכך הנחיתה שלי רכה.
רק לאחר שעות אחדות נוכח עמנואל שחטף חבטה קשה באחת מצלעותיו, וכתם כחול של שטף דם תת-עורי על אחת מירכיו, כל אלה תוצאות הקפיצה הראשונה שלו, שהוא עתיד לשאת עימו עד לסיום הטיול, אם כי אין הן מגבילות אותו במאומה.
על רוב שלטי-המקום בעיירה כתוב "ולקה מדיאר", שזה כניראה השם הסלובקי. יש מקומות בודדים שכתוב "צ'לובו", אולי זה השם מתקופת צ'כוסלובקיה, ורק במקום אחד מצאנו גם שלט מפורש: "נוגי-מגיאר".

סיליזקה ראדוואן, או סילש

תיכננתי שנבקר גם בכפר סילש, עדיין בסלובקיה, אך הזמן קצר. מחשיך. ואנחנו ממהרים לברטיסלבה. אם וכאשר אעשה שוב את המסע הזה עם צוות טלוויזיה מקצועי, אומר כך:

הכפר סילש, הקרוי כיום סיליזקה ראדוואן ((Cilizska Radvan, נמצא בסלובקיה, בדרך מגייר לנוגי-מגיאר.

[לתת תצלום של השמות, זה תחת זה:
יהודה שטרן-ראב
שלמה ראב
לאזאר (אליעזר) ראב
יהודה ראב (בן עזר)]

בכפר סילש נולד לאזאר ראב.
אביו של לאזאר היה שלמה ראב, בנו של יהודה שטרן מגייר. שלמה ראב גר בכפר סילש באמצע המאה ה-19, ועסק בחקלאות. כל האיזור הזה היה שייך אז להונגריה.
בזקנתם, ב-1863 עלו שלמה ראב ואשתו אסתר לירושלים. זו לא היתה עדיין עלייה ציונית, אלא דתית בלבד. הם עלו כדי להיקבר בעיר הקודש. שלמה ראב נפטר בירושלים ב-1874, ונקבר בהר הזיתים, גם אשתו אסתר, שעל שמה קרוייה המשוררת אסתר ראב, ובנו לאזאר – קבורים לידו.
הידיעה שאביו שלמה ואימו אסתר כבר נמצאים בירושלים השפיעה לא במעט על געגועיו של לאזאר ראב לעלות לארץ-ישראל.
שלמה ראב היה גם סבו של יהושע שטמפפר, מצד אימו.

ברטיסלבה, היא פרסבורג

נוסעים מערבה, בכביש לברטיסלבה, כעת הדנובה לשמאלנו. עוצרים במלון "אסטרה" שבכניסה לעיר, מצד שמאל. אין לנו חומר כתוב על העיר, גם לא מפה, ואנחנו עוצרים במלון הזה ולא ממשיכים למרכז העיר מחשש שנסתבך ולא נמצא חנייה.

.Hotel Astra, Prievozska 14/A, 821 09 Bratislava
Tel. 0042/7/328 682 – 6. Fax: 0042/7/632 86

המלון, שני כוכבים, מרשים מבחוץ אבל עלוב מבפנים. אין אפילו שוער, רק גמד עצוב למראה, שמנחה אותנו בכניסה ואינו מסוגל להרים מזוודה. המחיר, 31 דולר ללילה לזוג, אינו כולל ארוחת-בוקר.
נחים קצת ויורדים לאכול ארוחה סינית במסעדה גדולה, היחידה שנמצאת במלון. התפאורה של המסעדה מרשימה מאוד, אבל הכלים פשוטים, והאיכות בינונית למדיי. האוכל הסיני בתל-אביב טוב יותר. אמנם, המחיר מצחיק, כמו בהונגריה, בין מחצית לרבע המחיר המקביל בישראל.

המשך יבוא