(סיפור)
"זה קרה כּאן לפני כּשִבעים ואחת שנות שתיקה," הוא מודיע לי חֶרֶש, "בַּבּית הזה, בָּעשׂרים בּאוגוּסט, בּיום קיץ של שנת ארבּעים. היום, כּשמסך-הבּרזל התמוטט כּחומות יריחו לפני צְבא יהושֻעַ, יש בַּסיפּוּר הזה לא רק דִמעה סוציאליסטית, גם דם יהודי..."
יענק'לה לוּריא, אֶמיגראנט קשיש מרוסיה הלבנה, גורר אותי עִם דימדומים ל-Avenida Viena, זוהי הווילה בְּ-Coyoacan. היא מוּקפת עצים ששתל אותם דיֶגוֹ. הוּא מצבּיע על עץ אחד, מוּל החלון, "עץ-הדעת. לא עץ-החיים..."
"אתה מדבּר בּחידות," אני סח לו, "אניגמה היא סטיגמה אם אין לה פִּתְרוֹן."
"זו השׂפה," הוא עונה, מהוּרהר, "בּה דוברים החיים, קָמֵרָאדוֹ."
וחוזר ותולה בו, בָּעץ המוריק, זוּג-עיניים נוּגה, פילוסופי. "מה שסמרטוּט גֶריאטרי כמוני מבין זה שכּלוּם לא מוּבן."
"דיֶגוֹ היה קומוניסט," הוּא נזכּר, "ואירח את לב דווידוביץ'. כמו שמירת-חפצים, חפצי-ערך, בִּדחילוּ. בַּווילה. מהז'וּליקים של סטאלין, גֶ.פֶּ.אוּ... כּשהִכּרתי אותו כּבר היתה עננת-יתוּשי- לשון-הרע תלוּיה עליו כּמין סוֹמבּרֶרוֹ. כּלב נובח, אומרים, לא נושך. אך יתוּש מזמזם מסוגל גם לחדור אל האוזן (עַיֵּן ערך 'טיטוּס')."
רוח קלה מרטיטה בָּעצים קסטַניֶטות דקות של צמרמורת. יענק'ל נועץ בו, בָּעץ התמיר, כְּתַב-אישוּם כְּפוּל-טינות, את עיניו: "הייתי כּורת אותו... עץ מקוּלל... בּאותו גרזן-קֶרַח, צ'וֹרְט זְנָאיֶט... " איזה גרזן? איך אפשר לשׂנוא עץ? מה אוֹכֵל אותךָ, יענק'ל? דַבֵּר!
דיֶגוֹ כּיסה אובּסֶסיבית קירות. בִּפרֶסקוֹ, בִּצבעים, כל עוד הטיח לח, נימוֹחַ. מדברי יענק'ל לוּריא עולים כּמו בּאוֹב פּני הזמן הדרמאטי ההוא. קירות אדם מצליח לטייח, לא היסטוריה. הטיח מתייבּש מהר, לא כּמו הזיכּרון. גם הדם – איך כּתב בּרטולד בּרֶכט על הכּתם ההוא על פני כּותל-המוות? – מילה קצרה, "לֶנִין", כּתוּבה על הטיח, ודם המוּצָאִים-להורג-בִּירייה לא מחק שוּם אות.
"כּשהִזמינוּ את דיֶגוֹ," נדלק בּו חיוּך, "לניוּ-יורק, אל ה'רוֹקפֶלֶר סֶנטֶר' – היתנה איתם תנאי: הוּא ימרח להם פרֶסקוֹ ענק על נושׂא החירוּת. אלא מה? חוּץ מִמנוּ וחֶבֶר-עוזריו לא יִראֶה שום אדם את הפרֶסקוֹ. עד שיוּשלם. אין מראים לו לַכּסיל, כַּידוּע, חצי עבודה.
"כּשסיים את מלאכתו והסיר את הלוט, כִּמעט פּרחה נִשמת הרוקפֶלֶרים מן ההֶלֶם. בּאמצע אותו פרֶסקוֹ, בִּכבודו וּזקנקנו, נִראָה הטוֹבאריש אוּלְיָאנוֹב, הלא הוא ולאדימיר איליץ' לנין...
"'מה עושׂה כאן השֵד האדום for God's sake?' שאל רוקפֶלֶר ג'וּניוֹר, רותח.
"'כּכה הבנתי,' סח דיֶגוֹ בשקט גמוּר, 'את נושׂא החירוּת.'
"'ואת מה שאמר גראף טולסטוי על חובות האסתטיקה גם כּן הבנתָּ?'
"'מה אמר?'
"'שארטיסט מעוּלֶה, מר ריבֶרָה, יודע מתי גם למחוק...'"
מה מושך אותם, מַגנֶטית, בּאביב 46', איש אל רעהו, צייר מכּסיקאי נודע ויהוּדי מאַוּשוויץ?
"אולי זה," אומר לוּריא, "אוּלי זה מִפּני שהיכּרתי את כּלא לוּבּיאנקה. שם מאבּדים אשליות ושיניים, לא פּעם גם איש את חייו. דיֶגוֹ צִיֵּר אגדה פּרולטארית וחי לו כמו גראף פּוטוצקי: וילה, טקילה, רוּסלאן ולוּדמילה. מארכּסיזם אכלתי אני..."
ערב אחד, בּין סיגר לטקילה וּבין זהירוּת לפריקת-אבן-מן-הלב, אומר לו דיֶגוֹ: "יענק'ל. אינני צדיק כּיֵשוּ. אך דם יהוּדה-איש-קריות לא היה בּי אף פּעם, למרות השמוּעות..."
לוּריא נִרמז ושותק אך מצמיד לחלון זוּג עיניים החוּצה. מֵעֵבֶר לַפּאטיו מוריק אותו עץ שראה את הכּול ושתק.
"הם אומרים," ממשיך דיֶגוֹ, כּושל בּין מיליו, "שהִסגרתי את לב דווידוביץ'... מי שנתן לו מיקלט בביתו גם בּגד בו, אומרים הם. עוּבדה... זה נכון שאני סטאליניסט אבל מי שצִיֵּר לי אות-קין על מצח, איננו מבין ולא כלוּם בציוּר, וּביושר – אפילוּ פּחות..."
כּלוּם צירף עצמו בּרוּטוּס אל קאסיוּס וקאסקה מִשוּם שנאלץ לבחור בין שני אַנטָגוניזמים: בּין זיקתו הלויאלית ליוּליוּס וּבין אותה דבֵקוּת רפּוּבּליקנית בּארצו? מה מסוּכּן יותר: נאמנוּת אידיאולוגית או שמירתם של אֱמוּנים לרֵעַ נערץ? יענק'לה לוּריא גונב פּתאום גבוּל, בּלי בּוּשה, בּלי פּספּורט וּבלי ויזה, לשטח-ההפקר הדימדוּמי שבּו לפתע אובדים לו לַ-nonfiction גם ה-non וגם הראש.
"זה נִשמע אולי היצ'קוֹק או אֶמילי בּרוֹנטֶה, אך מישהוּ, כּמו צד שלישי, עמד לו כּאן בּינינוּ... גוּף לא היה לו, לא דמוּת ולא תואר, אך משהוּ חזק מִזה היה לו: נוֹכחוּת... סקרתי היטב את החדר הזה שבּו איש לא נִראָה מִלבד שנינוּ, כַּן-הציוּר, וּבקבּוּק של טקילה, בּדים ומכחולים ופחיות של טֶרפֶּנטין. אוקטאביו פַּאז אומר על המתים, בּ'אבן שמש', שהם צופים אלינו מִמותם, מִבּדידוּתם. אני, חניך אותו מטריאליזם דיאלקטי שבּין האַתיאיסטים השׂרוּפים גם הוּא מין דת, אומר לךָ שיש בּעולמנוּ הריאלי שֵדים וּמזיקים וסיטרא אחרא ושׂטן... ראיתי אותם בּמדי גֶ.פֶּ.אוּ כּשטיפּלוּ בּי בּכלא לוּבּיַאנקָה. ראיתי אותם בּמדי האֶס.אֶס גם בּאַוּשוויץ, בַּדרך לַגאז. מה שפּחות הגיוני מִכּוּלם הוּא תְקֵפוּת ההיגיון, הקוֹמוֹן-סֶנְס בּעולמנוּ. איזה היגיון יש בְּהיסטוריה מטוּמטמת בּה גזע האדם שוחט עצמו בּסיטוֹנוּת? אז למה שלא תרחף לה, רוֹאָה-ואיננה-נִראֵית כּאן בּינינו,ּ הרוח של לב דווידוביץ' שבּאה לבדוק אם זוכרים אותה עוד?...
"דיֶגוֹ דיבּר. לא אֵלַי, אל הרוּח. 'תלכי, תני לחיות,' הוּא אמר לה. הבּיאוגראפיות שלנו טווּיוֹת מִדברים שהיינוּ רוצים לא לזכּור. את זה אמר אנדרֶה מַאלרוֹ, שהחליף בּדֶה-גוֹל את הקְרֶמלין. דֶה-גוֹל שיָרקוּ בּפניו הסטוּדנטים. כּל דור ואליליו הנִבגדים והבּוגדים. המוות על פּי האַצטֶקים אינו היפּוּכם של חיינוּ, אָמִיגוֹ. הוא רק מין שינוּי במצב-הצבירה. המתים נוכחים כּאן תמיד.
"כּשראה שרוּחו של המת מצפצפת על כל תחנוּניו ולא זזה, חזר ותידלק את עצמו בּטקילה, ניסה בּלי הצלחה להעלים את אימתו וקם ממקומו ואמר לי בּעוד הוא צועד לַפּרוזדור דְחוּס-החושך: 'בּוא ואַראֶה לךָ משהוּ, לוּריא. את זה לא תִשכּח לעולם.'
"הלכתי אחֲריו, קצת מתנודד מן הטקילה ואיכשהו גם מן הפּחד. הווילה דמתה לטירה מכוּשפת: צללים, לבּירינת של דלתות. כּשהִגענוּ לִקְצֵה הפּרוזדור (לא הבנתי מדוע שוּם אור לא דולק בּו) שמעתי כּיצד הוא בּוחש בְּמפתֵּחַ עמוק בִּקרביו של מנעוּל. הדלת נפתחה בּחריקה צרוּדה, צורמת, עֵדוּת לכך שאת צירֶיהָ לא שימנוּ מִזמן. כּנגד זה, האור נדלק מיד, בּלי שוּם קאפּריזה. מגיה בּצֹהַב ואן-גוֹכִי פּורטרט של המת שרוּחו בּחלל. תיכף זיהיתי בִּדמוּת ממוּשקפת, פּרוּעת שׂפם, זְקַן-תיש וּבלורית שֹיבה סתוּרה זו (שׂיבה שהִקדימה מאוד את שישים ואחת שנות חייו שקוּפּדוּ) את לב דווידוביץ' שדיֶגוֹ הִנציח בִּמחי מיכחולו הפנטאסטי, זה שעשׂהוּ לִגדול ציירי היבּשת בּכל הזמנים. 'יש לךָ זכוּת נדירה, קָמֵרָאדוֹ,' מילמל וטפח לי על שֶכֶם, 'איש לא פּתח את הדלת הזאת בַּמפתח הזה כּבר שנים.' הוא בּלע את רוּקוֹ, מִתנשם כּנִשנק מִתוך חוסר חמצן (או אַליבּי). 'זוהי תיבת-הפּאנדוֹרה שלי שאותה לא פּתחתי מאז...'
"'מאז' היה מה שהֵשַׂמתי עצמי כּאחד שמאוּם לא נודע לו. דיֶגוֹ היה גוֹי ערוּם אך בּלע את הלוֹקש כּמו טוֹרְטִיָּה חמה. ממזר מסוּכּן וּמקסים אף מִמנוּ חָדַר כּאן לַווילה, ידעתי. אז, בָּעשׂרים בּאוגוּסט ההוּא, שנת ארבּעים. עִם פּרצוּף של מלאך.
"סילביה פּגשה בּו בּפּאריס," אמר לי דיֶגוֹ. "אין דבר פּחות מיקרי מן המיקרה, חבר. היא היתה בּתוּלה שאיש מן הגברים אינו חושק בּה ואולי לכן היתה שׂרוּפה על הפּוליטיקה. ז'אק מוֹרְנַארְד, יפֶה כּאדוניס וּבן דיפלומט, כך הודיע לה, בּלגי – אדיש לָעולם הפּוליטי היה אך שׂרוּף על אותה הבּתוּלה. כּך לפחות דאג שתִתרשם ויִדָּמֶה לה, מקיף אותה בּמעגל כּוזב של חיזוּרים. סילביה, שלא היתה מוּרגלת בּכל אלה, נָמֵסָה כּחמאה על פּני מחבת מוּלהֶטֶת אש. זה, הנחש הקראסאביץ נוכח שזְּמָמוֹ מִתגשם וצולח: היא איבּדה את הראש שידע פילוסופיה, שׂפות אבל לא אהבה. כּשחזרה לניו-יורק בּיום פבּרוּאר קר כּמו לילות בּדידוּתה עד בּואו אל חייה, נתן לה לרעוב חודשי-צום אחדים וּפתאום, בּספּטמבּר, הוּא שָם. הפּעם עִם שֵם ודרכּון חדשים של אזרח קנדה: פראנקי ג'קסון. כּל זאת עשׂה לדבריו כּי בּבּלגיה חל עליו חוק הגיוּס. לא, הוּא פּשוּט לא היה מסוּגל לא לראות אותה, שב ואמר לה (כּאן כּבר הפכה החמאה למין שֶמֶן מוּתך שכִּמעט הִתאדה). הוּא חדש בּניו-יורק, הִתוודה בּאוזניה, אך היא הִתעלמה, מסוּחררת, מִכּך ששעה שסרקוּ את מנהטן הִכּיר בּה כּל קרן-רחוב. כּסוכן-מכירות של חברה ליִצוּא הוא נוסע למכּסיקו, סח לה. 'למה לא תצטרפי אליי, סילביה דארלינג?' שאל בּמבּט מאוהב. וסילביה הזאת, הכּעוּרה, הלא נחשקת, שהוא סִילְבֵב לה את הראש, ענתה לו: 'סִילְבוּ פְּלֶה'...
"בּמכּסיקו-סיטי בּיקרה, כַּצפוּי, גם בַּווילה היפה הזאת בּ-Avenida Viena, מוסרת ללב דווידוביץ' שְדָרִים מתומכיו בּארצו של דוֹד סֶם. 'אַתְּ דוברת רוּסית, צרפתית, ספרדית,' סח האיש הקשיש, 'אַתְּ דרוּשה לי.' שוּב הוּחנף לה האֶגוֹ ושוּב נִתרצתה, סופסוף מי אינו זקוּק לִזקיקוּתו של הזוּלת? למוֹרנַארד, הַיְנוּ ג'קסון, הַיְנוּ מי שהִסּיעהּ פֹּה דְבַר בּוקר בּבוקרו אל מיקלטו של המנהיג אף לא גילתה בּרמז קל את מי היא משרתת בַּבּית שלחדור אליו נִמנע מִכּל איש זר. אבל מורנארד היה מאהב סובלני. לא סוקר, לא חוקר, לא איכפּתי. אוסף אותה כּל ערב, כּמו שעון, ליד השער וּמנפנף שלום לַמאבטח התורן.
"יום אחד נִתפּנצ'רה מכוניתם של זוּג קוֹלֶגים בּשירוּת לב דווידוביץ', הזוּג רוֹזְמֶר, תֶקֶר קל. בּה-בּשעה נִזדמן לשָם מורנארד, הוא ג'קסון, הוּא מי שיָּצָא לו שֵם של מלאך אלטרוּאיסטי ותיכף נחלץ לעזרת בּני הזוּג. הוּא שלף אבּירית מִתוך תא-המיטען של ריכבּו את המַּגְבֵּהַּ (הוא הגֶ'ק מחיש-היֶּשַע) ותוך דקות הוּחלף גלגל-הבּיש בּטוב מִמנוּ והוּא והזוּג רוזמר נהפכוּ לידידים. הוא הִפעיל עליהם את קִסמו האישי, מזמין על חשבּונו למִסעדות-יוּקרה, לבּארים, מראֶה להם בַּלילה את כּיכּר המאריאצ'ים המנגנים שם סרנאדות עד אורו של יום. סילביה, מוּרעפת-עונג, לא חשדה בִּמאוּם. חוּץ מִבְּעֵת שנתנה לו צילצוּל למִיספּר טלפוני פיקטיווי של 'עסק-היִּצוּא' שהוּא עובד בּו, כּך סיפּר לה, שלא היה ולא נברא ונִתבּרר כּלוֹקְש. היא הִתמידה לחייג אך נתבּרר: אין שוּם תשוּבה. היא סיפּרה לו וּמיד פּצח בִּספּיץ' אפּוֹלוֹגֶטי וּמסר לה חגיגית מִיספּר אחֵר שֶבּו שמעה את קולו הסֶקסָאפּילי שהִרטיט אותה כּגֶ'לִי. זה הִדליק בּה נוּרה אדוּמה אך גם מורנארד הִדליק אותה, לילה בּלילה. בּכל זאת, לפני שחזרה לניו-יורק בִּשליחוּת מעסיקהּ האלמוני והחסוּי, הצליחה לסחוט מִשׂפתיו הבטחה: שלא יעֵז אף פּעם לנסות לחדור לַווילה.
"'מורנארד הִכבּיר הבטחות," אומר לוּריא, "אך איך אומרים בּיידיש, בּנִי? 'הַבְטוֹחֶעס זה אוֹיף תוֹחֶעס..."
בּקיצוּר, השׂטן, העובד כַּידוּע שעות נוספות, בּא לעֵזֶר. אין להסבּיר את הטַיימינג שלו אלא רק בּמין חוּש על-טִבעי. אירע שאלפרד רוזמר, בּעלה של מרגריטה, חלה בּעת עבודתו ונִתמוטט פּתאום. אך אז, בּמיקריוּת לגמרי לא מיקרית עבר שם, בּרכב-הפּאר שלו, הפּלייבּוֹי הצפוּי. הוּא הוּזעק על ידי השומרים על פִּתחהּ של הווילה לִנטות להם חסד: לקחת את רוזמר הנעבּעך מִבּית השולח אל בּית-החולים. דואר-החבילות הזה, מהיר מאין כּמוהוּ, הִציל, אמרוּ רופאי חֲצִי-הפֵּיגֶר, את חייו.
"כּשהחלים הבּחוּר מחוֹליוֹ החזירוֹ המלאך הגואל בּו-בָּרכב ישר לזרועות מרגריטה אשתו שהִרעיפה תודות וּדמעות. כּפעם בּפעם נסע גם לקנות לו תרופות בּבתי-המרקחת. אִמא תֶרֶזָה היתה מִתגמדת לנוכח אותו פילנתרופּ. אך מי שבְּרָאוֹ אלוהים בּצלמו לא עשׂוּהוּ, הוּברר כּך, בְּאצבּע. בּכל הִזדמנוּת שנִכנס אל הווילה (אליה הִבקיע סופסוף) דאג שיהא לו תירוּץ משכנע וטוב לאותו בּיקוּר-בּית, מה שהֵניח את דעת שומרי המיתחם נמוּכֵי המִשׂכּל. וכך, כּיוָן שתחפּוֹשׂתן הסוּפֶּר-פּופּוּלארית של כּל גניבות-הדעת היא פאסאדת הכֵּנוּת, היה כּותב לסילביה שבִּניו-יורק, בּרגש: 'אלפרד חלה והוּכרחתי שלא בִּרצוני להפר את נִדרִי.' כּנוּתו עירערה כל חֲשָד בְּליבּה, אבל גם בּליבּם של היֶּתֶר. ביניהם גם זקיף אחד, בּוֹב שֶלדוֹן הַארְט, בּחוּר טוב, טוב מִדי, אבל כּסיל. כֵּיוָן שבּיצרוּ אז מפּני התקפה אפשרית את חומות אותה וילה, היוּ פּועלי הבּניין נכנסים ויוצאים בין שומרי המיתחם. פּעם תפס אותו לב דווידוביץ' מפקיד, אידיוטית, מַפתֵּחַ (מפתח של הדלת הראשית, המשוּריינת) בִּידי אחד מן השיפּוּצניקים ההם, כּמו תם. הוא כּבש חמתו וניסה לבאר לו לַבּוֹק בּנימה פּדגוגית, כּי בָּרגע שבּו תתחולל התקפה יִפָּגעוּ הזקיפים ראשונים. בּוֹב שֶלדוֹן הַארט, בּעיניים דומעות, התנצל על אותו פּיזור-דעת. אך נִראָה מבלה, בִּזמנו הפּנוּי, עם פראנק ג'קסון (גם זאת מיקריוּת...)
"בָּעשׂרים ושלושה בְּאותו חודש מַאי, בִּשעת ארבּע בַּבּוקר, לפתע, נִשמע קול של נֶפֶץ עתיר דֶצִיבֵּלִים בַּווילה של דיֶגוֹ, קרוב. לב דווידוביץ' ניעור מתנוּמה שגלוּלוֹת-השינה לא עזרוּ לה. הנֶּפֶץ דמה בּמפתיע לאש אוטומטית מִטּוַח לא גדול. לרגע נִדמָה לו לאיש הקשיש כּי אולי מפריחים זיקוּקים שם, בָּעיר השוקקת חינגות ושאון בִּתכיפוּת רצוּפת אירוּעים. לוֹח-שנתם של המכּסיקאים גדוּש בִּשׂמחות וּבִ-fiestas. לִמְעוּף הסוֹמבּרֶרוֹס אל רום שמֵי הלילה נילווים גם מַטְחֵי נשק חם. חג הבּתוּלה מן העיר גוָּדָלוּפֶּה, או חג גנראל סאראגוֹסה, חג הצווחות (הוּא ה-Fiesta del grito), כּל חג הוּא מיטווח עממי. אך הפּעם שרקוּ יריות בּסמוּך לאוזניו, מִתוכהּ של הווילה. ריח אבק-השׂריפה בִּנחיריו לא הותיר כּל מקום לספֵקוֹת. נאטאשה אשתו כּבר זינקה אליו חיש, מסוככת עליו כּמין אימא. מה אירע לַמישמר שהִציב פּרֶזידֶנטֶה קַרדֶנַס על קן-מיבטחם?
"על פּני ריצפּתו של החדר, בּין לקיר לפינת-המיטה, וּבִשניים, קפאוּ והִקשִיבוּ לָאש החודרת קירות, חלונות ודלתות. כּמאתיים נִפצֵי יריות נִצטלפוּ לַמיטה וּלְמָה שעלֶיהָ. כּל מזלם נִתמצה בָּעוּבדה שרבצוּ מִתחתֶּיהָ, לא בָּהּ. 'סבּא!' בּקעה בּפִתאום זעקה מחדרו הסמוּך של הנכד. 'הם חוטפים את הילד...' חלפה בִּשניהם האימה כּמכּה של חשמל. בּין חדרם לחדרו של נכדם הקט, סאווה, ריקדוּ שלהבות, כמין קוֹבְּרָה. שוּם פאקיר לא ניגן לפניהן בּחליל אבל הן הִתפּתלוּ, לוחֲשות. בּיניהן, על פּסיפס אריחי הריצפּה, זָרַם דם לעֶברוֹ של הפַּאטְיוֹ, מעיר בּדרכּו סימני-שאלה מציקים, טעוּני-פּלצוּת: איפה הילד, כּלוּם חי או נִרצח? היכן שומרי-הראש, הפּרסונאל, כּל בּני-הבּית? כּלוּם הרגוּ את כּוּלם, ואם לא – אז מִנַּיִן הדם הניקווה אל הפַּאטיוֹ? מה קרה למישמר השוטרים שבַּחוּץ? מי תקף כּאן ואיך לא נִבלם?
"מאוּחר יותר הוּברר הכּל, בּרוּר אך לא מרגיע. הילד ניצַּל שם, כּמו סבּא וסבתא. שכּן ממש כּמותם נחבּא מִתחת מיטתו. רסיס שפּגע בּרגלו היחֵפָה (הוא שתק, לא מילט מפּיו הגה) היתווה על גבּי הריצפּה, בּצאתם של תוקפיו, מיבחן-רוֹרשָאךְ של דם. בַּמיבחן הזה נכשל כּל שנִבחן בּו אותו לילה: השומרים שבִּפְנִים, הזקיפים שבַּחוּץ (שפִּתאום נִתגלוּ כִּכפוּתים). הם כּוּלם הוּפתעוּ על ידי כּעשׂרים אלמונים שפּרצוּ מן החושך, מוּסווים בּמדי מישטרה וצבא מכּסיקאים, זריזים כּשֵדים. אחד מהם דיבּר אף עִם בּוֹבּ שֶלדוֹן הַארְט הפּתי (שהיה אותו לילה עצמו במישמרת על תֶקֶן סכל או בּוגד). עוּבדה שהשער נִפתח בּניגוּד משווע לכל פּקוּדת-קבע. עוּבדה שאף יתר שומרי המיתחם נכנעוּ ללא כּל התנגדוּת. שוּם ירייה לא נורתה מצידם אף שאיש לא חסרה לו תחמושת. כּך מיקמוּ הפּורצים (תחת עץ מקוּלל זה שלוּריא שֹונא עד היום) מִספּר מַקְלֵעים שכּווּנוּ אל חדרם של נאטאשה ולב דווידוביץ'. עִם שמירה מעוּלה שכּזאת אין שוּם צורך לְאיש, מִסתבּר, בּאויבים...
"עשׂרים דקות ארכה פּשיטת אותם מלאכי-מוות ונִראֶה כּי היה להם יֶדַע מדהים על מיבנה המקום וּתנאיו. כּשדימוּ שהוּשׂגה מטרתם מיהרוּ ונסוֹגוּ מיד מן הווילה, תוך שסימנוּ את נתיב-בּריחתם בּמטח פִּצְצוֹת-תבערה. כּמה מהם, כּמו בּתוכנית קבוּעה וּמתוּזמנת, חמקוּ ונסתלקוּ מִשם בּשתי מכוניות. שתי המכוניות היוּ אכן רכוּש הווילה. הם אפילו ידעו כּי מפתֵּחַ כּל רכב יוּשאר בַּמתנֵעַ (כּיצד?) צחוק הגורל: הגדר חוּשמלה שם כּל לילה (את מי זה הִרתיע?) עִם הפּורצים נעלם בּמפתיע גם בּוֹבּ שֶלדוֹן הַארט (להיכן?) מִתקבּל על הדעת כּי מי שהורה לו לפתוח את שער-הווילה היה מיוּדע וּמוּכּר לו היטב (מי היה זה יכול כּבר להיות?) על כּל השאלות הללוּ בּלי ספק היתה שם תשוּבה בּת שתי מילים והן: בּגידה והסגרה.
"אצל לורקה ניגלה האסון בּחמש לפנות ערב, אך כּאן – כּבר בּארבּע. חודש ויום בּדיוּק לאחר הפּשיטה הנִזכּרת לעיל. בּחווה קטנה מִחוּץ לָעיר, בּחֶלקה של עפר מוּכֵּה-טַחַב, חופרים בַּלָּשֵי המיליציה גוּפה, הגוּפה מְזֹהָה כְּבּוֹבּ הַארט. "אילוּ היה מעוּניין להרוג אותי," סח להם לב דווידוביץ', "היו לו ימים ולילות למכבּיר להכניס לי סכּין בּגבּי." הוא אינו מאמין בּאשמת הזקיף השוטה ואפילוּ שולח מכתב-תנחוּמים מרוּגש להוריו, בּעיניים לחות מִדמעות. האפשר שהִשתִילו סוכני גֶ.פֶּ.אוּ את בּוֹבּ הַארט זה בּצוות-הווילה וחיסלוּהוּ כּשֵם שנהוּג בְּעולם-הבִּיּוּן לאחר השימוּש? חסידיו של האיש הקשיש בּניו-יורק מפצירים בּו: 'עֲבוֹר לארצנוּ.' מבטיחים לו זהוּת חדשה, אינקוֹגניטוֹ, אך הוּא מסרב בּעיקשוּת. הוּא טוען שעליו להיות מעוּמת עם אויב ועם רֵעַ גם יחד. כּלוּם אפשר שאיננוּ תופס עד היכן נִתהדק מִסביבו המצור? 'כּל זה מיד מעלֶה, כּמו רוּחות-רפאים מִקִּברן, ספֶּקוּלאציות. הן אינן חדשות בּמוחי,' אומר יענק'לה לוּריא, 'ישבו בּי מִזמן. עכשיו, שנִצטבּרוּ גדוּדים-גדוּדים אצלי שָם פּנימה וּכמו שאומר המארכּסיזם: 'שינוּי כּמוּתי מְשַנֶּה איכוּיוֹת' – אינני יכול עוד לבלום את קוֹלָן, הן תופסות בּי ממש בַּגרגרת. והן שואלות אותי איך ייתכן שאדם מתוּחכּם ונבון כּמו לב דווידוביץ', האיש שבּו לנין בּחר כּיורשו הרצוּי לו (ולא את שופך-הדמים הגרוּזיני, אותו צ'וּגַשְווילי שׂטני), איך ייתכן שבּרנש ממוּלח וּפיקח כּזה, חריף-מוח, מי שהקים את הקְרַאסְנִיָה אַרמִיָה (הוּא הצבא האדום), יפגין מין תמימוּת מטוּפשת כּזאת ויַרְשֶה לַבּרדאק ששָׂרַר שם בּין השומרים שהִפקירוּ אותו וּבין יתר חִדלֵי-האישים, למשוך את הבּדיחה העצוּבה הזאת עוד הלאה כּשכּל הסימנים מראים שזה מישׂחק מכוּר? ואיך הוּא מִתפּתֶה כּמו איזו סילביה אידיוטית לתת אמוּן בַּצֶּפַע הארסי שבּכוּלם? הרי מה שמֵּעִיד על חֶסרוֹן-זהירוּת מאפשֵר קטסטרופה פטאלית, מה שמתחיל כּקומדיַת-אִבְטוּחַ נגמר בּטרגדיה, תמיד...
"ובכן, אדוני, בָּעשׂרים בּאוגוּסט, בָּשעה המאקאבּרית של לורקה, מכֶּה פּעמון-קתדראלה בַּפְּלָאסָה חמש פּעימות של ארד. נאטאשה נכנסת לחדר הזה שאנחנו יושבים בּו כּרגע – כּך מסַפֵּר לי אז דיֶגוֹ שצֵל של אות-קין מעיב על מִצחו. היא נכנסת לבדוק אם חסֵר לו דבר-מה לַגאון הזה, לב דווידוביץ', מי שנחשב למנהיג קולוסאלי אך גם תמימוּת-ליבּו היא קולוסאלית לא פחות. אישים גדולים עושׂים גם טעוּיות גדולות, אָמִיגוֹ. כּל-כך גדולות שאין מהן כּבר דרך חזרה.
"וּמה היא רואה האִשה הפּיקחית הזאת, זאת שוודאי לא הקימה את כּל הצבא האדום אבל יש לה יותר שׂכל פּראקטי בָּראש? את מה שחסֵר לו ללב דווידוביץ' כָּרגע כּמו חור בַּגוּלגולת. את כּל הקווארטֶט: מוֹרנַארד, גֶ'קסון וּבּרוּטוּס, וגם יהוּדה איש קריות... הם אמנם ארבּעה אבל אין הם תופסים אלא רק את כּיסא האורח. זה שהשֵד רק יודע כּיצד הִתגלגל והגיע לכאן. הלא יש אבטחה וּשמירה על הכּול, על השער בּחוּץ, על הווילה (רק על תמימוּת בּעלה השוטה אין אפילוּ שי"ן-גימ"ל אחד).
"'מה הוּא עושׂה כּאן?' שואלת נאטאשה, נרגזת, את לב דווידוביץ'. היא אומרת את זה בּרוּסית שאותה שוּם נחש, כּך אומרים, לא מבין.
"'הוּא אומר שכָּתַב מאמר בִּשׂפתוֹ וּדרוּשה לו מאוד חוות-דעת. בּפרט מאוטוריטה מקצועית כּמו בּעלֵך.'
"'תגיד לו בּטוּבךָ שבּעלי הוּא אוטוריטה בּכל דבר מִלבד בּהשגחה על בּיטחונו. איך הוּא הגיע לכאן, מי הירשה לו, יצאתָ סופית מן הדעת? מה שקרה כּאן בּליל-הפּשיטה לפני חודש נִשכּח מִמךָ כּבר?'
"'נאטאשי'נקה, תפסיקי להגזים, להיות היסטֶרית. האיש הוּא כּמו בּן-משפּחה, חבר של סילביה.'
"'לי די בַּמשפּחה המצוּמצמת שלי, ליוֹבָה. זאת שלפני כּחודש כּאן כִּמעט שנִרצחה...'
"וכאן, מִתוך יֵיאוּש גמוּר מִבּעלהּ, בּזעם, פּונה נאטאשה אל הצֶפַע בִּשׂפתו שלו: 'למה אתה עטוּף מעיל בּיום כּזה של קיץ?'
"הוּא נבוך, מגמגם שאוּלי יֵרֵד גשם, ידיו הדוּקות לַמעיל.
"למה הוּא לא מעורר בּי אמוּן? היא שואלת עצמה, לא נרגעת. לוּא בָּדְקָה מה מחבּיא הוּא בּתוך מעילוֹ כּבר היתה מקבּלת תשוּבה. עשׂרים וּשלושה ימים קודם-לכן הוּא הִקדים וּביקר כּאן, זָכוּר לה. בִּזכוּת ידידיו הטובים, הזוּג רוֹזְמֶר, דרכּם נִסתנן לַמיתחם. 'למה הִכנסתם אותו?' שאלה. הם ענוּ בּנימה מִתנצלת: 'הִבטיח לתת להם טרמפּ, בּמיקרה, בּדרכּם אל העיר וֶרָה קְרוּז.' בּמיקרה מִזדמן לשם סאווה, הנכד, וּמוֹרנַארד שובר את הקֶרַח. בּמיקרה הוּא נותן לו דאון צעצוּע. הילד נִכבּש. בּמיקרה...
"קרח אחֵר הוּא שובר בַּמיטבּח האינטימי של סילביה דארלינג. בּלוֹק-הקרח ארוך מארגז-הקירוּר. הוּא חוצֶה לה אותו בּגרזן. היא חזרה מניו-יורק והיא כּבר מנהלת איתו, בּליבּה, משק-בּית. 'יש לי כּוח מפחיד,' הוּא אומר לה אגב מעשׂה וידיו רועדות.
"עכשיו, שנאטאשה יוצאת מן החדר בּלב לא שלם אך בּשקט, מתחיל הקרֶשֵנְדּוֹ לִצבּור תאוּצה והדראמה קרֵבה אל שׂיאהּ. לב דווידוביץ' מרכּין את ראשו לַשוּלחן שעליו כּבר מוּנַחַת אותה יצירת-המופת של אותו גראפומאן שידיו בַּמעיל. כּשמוּנְחַת הגרזן עוד שומעת נאטאשה, בַּחוּץ, זעקה מן החדר. לקולה נִזעקים לשם שניים-שלושה מאנשי-המישמר אך לשווא. הצֶפע איננוּ, קפץ דרך אֶדֶן אותו החלון הפּתוּח ישר לחצר אך העץ הניבּט בְּחלון זה ראה את הכּל. מה שנותר, אדמוני כּאותו הצבא האדום שהִזכּרנוּ, היתה שלוּליתו הטריה של הדם שניקווה על טבלת השוּלחן. מאז יָבַש הדם והאדום הפּרולטארי הפך לכתם חוּם אך לא נימחה בּשוּם פּנים. דיֶגוֹ נִשבּע לא לִמחות אותו עד שהכּתם ההוּא, אות-הקין, לא יִמָּחֶה מֵעל שמו שהוּכפּש בּאשמת הבּגידה בּאורחו. והכּתם ההוּא מעולם עד היום לא הוּסר מֵעל שמו של רִיבֶרָה. כּך שאפילוּ הזמן לא תמיד משמש דֶטֶרְגֶּנְט מוחק-כּל.
"אך הצֵּל נותר בַּחדר. עִם זקנקן. עם משקפיים. דיֶגוֹ היה מִתחנן אליו: 'סוֹמְבְּרֶה, תפסיק לעַנות אותי. די..." הוּא הִבּיט נואשות בַּפּורטרט התלוּי על הכּותל. של לב דווידוביץ'. לב דווידוביץ' אף פּעם לא סח לו: 'סלחתי לךָ. תֵרָגַע.'
"'הם ימשיכוּ תמיד לרנן,' נאנח והִשקיף בּחלון שמִנגד. העץ, שראה וזכר את הכּול, רק רישרש אדישוֹת בּעליו. 'יש שקרים הצורבים את חייךָ יותר מהרבּה אמיתות,' אמר דיֶגוֹ, 'יש רוצחים השופכים את דמךָ בּלי גרזן, בּמילים. יש עשן ללא אש'..."
"ואתה," כּך שאלתי את יענק'לה לוּריא, "סבוּר שידיו לא שפכוּ זאת?שֶמִּי שנתן לו מיקלט לא נתן לו גם בּוֹנוּס, מלכּודת-פּתאים?"
"קַיִין," שמעתי אותו ממלמל לו בּיידיש, "נוּ, ווּ אִיז דַיין בּרוּדֶער?" וּמיד, בִּצחוק מר: "לא יודע, אָמִיגוֹ. השוֹימֵר אחי אנוכי?..."
"האמנתָּ לו?" לחצתי.
"אין תגוּבה," אמר לי לוּריא. "אין מכונת-אמת דייקנית מן הלב. הוּא יודע הכּל."
"והלב הזה, לב דווידוביץ', ידע שֶמַּר דיֶגוֹ הוּא חוּסִיד של סטאלין?"
"בּטח ידע, אך חשב שחובת-מארֵחַ היא ערך עליון."
"בּכל זאת, מִסתבּר כּיום שלא הכּול ידע."
"הכּל הוּא ידע אז, מִלבד מה שטוב לו לְלֵב דווידוביץ' טרוצקי..."

*
אהוד: בירושלים חי איש נחמד בשם רודי ברונשטיין, שהיה נשוי לפסיה לבית פָּיֶיס, שהיתה אחותה של דודתי סימה, שהיתה נשואה לדודי גרשון ליפסקי, אחיה של אימי דורה, בפתח-תקווה.
רודי ופסיה היו הבעלים של קפה-מסעדה "קוויק לאנץ'" במעלה רחוב בן יהודה, בתקופת המנדט [לימים היה המקום לקפה "ניצן" המיתולוגי אבל כבר בבעלות אחרת] – ובתקופה מאוחרת יותר היו רודי ופסיה הבעלים של קפה "חרמון" בראש רחביה, וכל אותן שנים גם חברים טובים של הוריו של אמנון דנקנר, שהיו הבעלים של קפה "אלנבי" ברחוב קינג ג'ורג'.
ולמה אני מספר כל זאת? רודי ברונשטיין היה קרוב-משפחה, דומני אחיין – של לב דוידוביץ' ברונשטיין, הוא ליאון טרוצקי. ואני מצטער שבאותם ימים שהייתי יושב ואוכל צהריים בקפה "חרמון" – לא שאלתי את רודי על כך. אז טרם ידעתי על הקירבה המשפחתית, שאותה גילה לי לאחר שנים רבות אמנון דנקנר.