יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב
ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה
[המשך]

יום 7. יום שני. 19.9.94. ערב סוכות

ברטיסלבה – האוגסדורף

עכשיו אני יושב וכותב בכפר בשם האוגסדורף, במלון הטירה, שלוסקלר – טירה ששופצה למלון ולמסעדה, לא רחוק מגבול אוסטריה-צ'כיה, בצד האוסטרי.

בבוקר אנחנו מתעוררים במלון בברטיסלבה, אוכלים ארוחה קלה בקפה של המלון, אורזים את המזוודות ומשאירים אותן לשמירה בחדרון קטן ליד פקידת-הקבלה, השירות הזה גם הוא כרוך כאן בתשלום נוסף, אבל התעריפים מצחיקים.
לוקחים מפה במלון ויוצאים באוטובוס חשמלי למרכז העיר. הערים של הממלכה האוסטרו הונגרית דומות זו לזו – נהר, מרכז עתיק, מיבצר על גבעה או ארמון, בית-עירייה, חזיתות בתים מקושטות, צבע חרדל-זהוב, שעמנואל אומר שהיה הצבע הנהוג בממלכה ההבסבורגית, וכמובן בתי-המלון והמרכזים החדשים. אבל כאשר אתה עוזב את המרכז, מתחילים הבתים האפורים, המכוערים, הגבוהים, פרי הבנייה הקומוניסטית הרשלנית. הדבר בולט בייחוד בברטיסלבה, שתנופת התיירות של בודאפשט טרם הגיעה אליה. הרישול בבנייה והחומרים הגרועים זועקים מכל קיר שניבנה ביובל השנים האחרונות. אותה של עליבות וחוסר-תיכנון מצויים גם במלון. צריך לעלות מדרגות וללכת מסדרונות עד שמגיעים למעליות המובילות לחדרים.
במרכז ברטיסלבה אנחנו שואלים איש זקן על בית-כנסת יהודי, והוא כה מאריך בהסברים עד שבקושי אנחנו נפטרים אותו. עמנואל אומר: "לעולם לא לשאול כתובת אצל איש זקן, כי אלה אינם מפסיקים לדבר, מתוך בדידות."
לפי הנחייתו אנחנו מוצאים בית-כנסת, סמוך למרכז. הוא סגור, אך כניראה פעיל. זה ודאי לא בית-הכנסת של החת"ם סופר.
ממשיכים לטייל לכיוון הדנובה והאיזור שניראה עתיק יותר, ומנסים לשאול שוב על בית-כנסת יהודי, אך הרוב אינם דוברים שום שפה לבד מסלובקית.
אני מוצא אישה מקומית נעימה, מבוגרת, שמדברת גרמנית, וגו'די יוצרת איתה קשר. האישה מוליכה אותנו עד סמוך לגדת הנהר, לרגלי הטירה של ברטיסלבה, שם רחוב היהודים ושם מקום הרובע היהודי שלדבריה נמחק כליל ועל מקומו ניבנה מיחלף ענק. נותר רק ציור נאיבי על קיר המיחלף, ציור של בית-הכנסת. בגלל הרעש של המכוניות מלמעלה, עמנואל מצלם ללא פסקול. אני רושם לי להוסיף:

רגלינו עומדות בברטיסלבה, כיום בירת סלובקיה, במקום שהיה פעם הרובע היהודי של פרסבורג, זה שמה הקודם של ברטיסלבה.
הרובע ובית-הכנסת הישן נמחקו, ועל מקומם ניבנה מיחלף ענקי.
צייר חובב השאיר מזכרת על הקיר – ציור קיר נאיבי שמנסה לתאר במקצת את מה שהיה כאן פעם.
הכביש למעלה, לרגלי גבעת המצודה, נקרא גם כיום "רחוב היהודים".
ראינו בברטיסלבה בית-כנסת יהודי פעיל, חדש יותר, הנמצא קרוב למרכז העיר, אך לא ניראה לנו שהוא קשור לתקופה שבה עוסק סיפורנו.

*
ימים אחדים לאחר שובי ארצה אני מטלפן לדוד גלעדי ומספר לו על הערב בגייר, ושואל אם אפשר לעזור במשהו לשיקום בית-הכנסת. תוך כדי שיחה הוא מספר לי כי מתחת למיחלף בברטיסלבה נשמר קברו של החת"ם סופר. חבל שאיני יודע זאת כאשר אנחנו מבקרים במקום. אם אחזור לשם שנית, אגש אל הקבר, מתחת למיחלף, ואוסיף זאת לסרט:

בברטיסלבה, אז פרסבורג, חי ופעל, בראשית המאה ה-19 החת"ם סופר, ר' משה מפרסבורג, שהשפעתו היתה רבה על הזיקה לארץ-ישראל. משפחות שיינברגר, שטמפפר, ראב, ומשפחות הונגריות אחרות, הושפעו בשעתו מדיעותיו ומכתביו שבהם הביע את רצונו שתלמידיו יעלו לארץ-ישראל.
כאשר מחקו את הרובע היהודי ובנו את המיחלף, התנהל מאבק על שימור מצבתו של החת"ם סופר – שריד אחרון לחיים היהודיים התוססים שהתנהלו כאן במשך דורות.

*
מאיזור הרובע היהודי לשעבר אנחנו שבים ועולים בעיר העתיקה ועוברים בשער מפורסם, שער מיכאל. קונים חריץ גבינה מעושנת הנראה תחילה כלחמניה. עמנואל ואני עולים למשרד של בנק הדואר, בקומה עליונה של בניין בעל מדרגות שחוקות ששימש ודאי כדואר המרכזי בימי הקיסר פראנץ יוזף. מחליפים כסף. אחר-כך יושבים להתרענן במרתף של קפה קטן ונחמד, ששתי סלובקיות צעירות ויפהפיות, לבושות בצורה פרובוקטיבית אך אלגאנטית, מנהלות אותו. הן אינן אדיבות במיוחד, אבל מעוררות חשק לזיין אותן.
אנחנו לוקחים מונית לאדה קטנה עם נהגת ועולים למיבצר. נשקף ממנו מראה יפה על הדנובה ועל עמק הדנובה. בשיא הגבעה נושבת רוח חזקה שאינה מאפשרת להקליט. אנחנו מוותרים על הכניסה למיבצר פנימה, שיש בו גם מוזיאון. אני מוצא פינה מזרחית-דרומית בגן המיבצר. אפשר לצפות מכאן לעבר איזור הרובע היהודי לשעבר, שבו עמד כניראה בית הכנסת של החת"ם סופר:

אנחנו נמצאים עכשיו על גבעת המיבצר של ברטיסלבה בסלובקיה. לפני זמן-מה היא היתה צ'כוסלובקיה, ובשנים שבהן אנחנו עוסקים, המקום הזה היה חלק מהונגריה, והעיר נקראה בשם הגרמני פרסבורג.
מולנו למטה המקום שצילמנו בו קודם את הציור הנאיבי של הרובע היהודי. שם, במקום של המיחלף ושל הבתים הישנים, היה מקומו של הרובע היהודי, ושם עמד בית-הכנסת הישן. כיום המיחלף הגדול הזה תפס את מקומו. לא נישאר דבר.
אנחנו משערים שבמקום הזה חי ופעל, בראשית המאה ה-19, החת"ם סופר, ר' משה מפרסבורג, שהשפעתו היתה רבה על הזיקה לארץ-ישראל, ומשפחות שיינברגר, שטמפפר, ראב, ומשפחות הונגריות אחרות, הושפעו בשעתו מגרעין דיעותיו ומרצונו שתלמידיו יעלו לארץ ישראל.
כאן, בעיר פרסבורג, גם המקור של משפחת שיינברגר. כאן נולדה גם לאה, לבית שיינברגר, שהיתה אשתו של סבא יהודה, ואנחנו צאצאיה.
בשנת 1845-46 לערך, לאזאר ראב וחברו בנימין שטמפפר, לימים גיסו של לאזאר, ואביו של יהושע שטמפפר – שניהם גרו כאן בעיר, והיו תלמידיו של הכתב סופר, שהוא היה תלמיד של החת"ם סופר.
בימי נעוריהם, החת"ם סופר כבר לא היה בחיים, ובזמן שהם למדו כאן בישיבה בפרסבורג, פרצה המלחמה של קושוט לאיוש, מלחמת ההונגרים לעצמאותם. חלק מתלמידי הישיבה נספחו לצבאו של קושוט, כי זו היתה דעתו של הכתב סופר, שמו היה הרב שרייבר, שהם צריכים להשתתף.
אבל לאזאר, לאזאר ראב, ובנימין שטמפפר – ברחו אז לקרואטיה וחזרו רק כאשר המרד נגמר.
בכל זאת, שנות לימודיו של לאזאר כאן בישיבה, עם רוחו של החת"ם סופר, נתנו בהם את הזיקה, מהצד הדתי – לאיוש קושוט נטע בהם את הזיקה מהצד הלאומי – אבל מהצד הדתי של אהבת ציון, של רוחה, ועלייה לציון, העיר פרסבורג היתה מרכז יהודי גדול מאוד באותה תקופה, וכאן הם ספגו אותה את הזיקה לציון.

*
במיבצר עצמו איננו מבקרים מפאת קוצר הזמן, העייפות לעלות שוב, וגם מפני שלא ההיסטוריה שלו מעניינת אותנו אלא נקודת המיצפה על איזור הרובע היהודי לשעבר. כשאנו יורדים לעבר העיר, עוד מבט אחד על הדנובה וסביבתה מן הגן של המיבצר, כאשר הדנובה ועמק הדנובה בגבי:

אנחנו עומדים בחצי הדרך מן המיבצר של ברטיסלבה, כלפי מטה. מאחורינו רחוק יותר עמק הדנובה, ורחוק יותר וינה. אם אנחנו לוקחים את היד ומכוונים אותה תשעים מעלות – נגיע לגייר, או העיר ראב, שנמצאת גם היא בהמשך הדנובה.
את הנוף הזה ואת הבקעה הזו עזבה ב-1875 משפחת ראב בדרכה מנוגי-מגיאר לקומארנו, ומשם, כניראה ברכבת, דרך וינה עד טריאסט.
כדאי אולי עוד לציין שהעלייה של אז, של שטמפפר, של גוטמן ושל שאר בני הקבוצה ההיא, שלימים היו ממייסדי פתח-תקוה, נבעה מכך שב-1867 ההונגרים – ואנו עומדים במקום של סלובקיה, אבל הוא היה אז הונגרי – כל האיזור הזה, ובודאפשט במרכזו, קיבלHome Rule – מעין עצמאות, תחת שלטונו של הקיסר פראנץ יוסף, ואז בעצם נוסדה הקיסרות האוסטרו-הונגרית – לא האוסטרית אלא האוסטרו-הונגרית, ונערכו בחירות לפארלאמנט של הונגריה, והיהודים קיבלו אז חופש, כלומר – אמנציפאציה.
ואז יהדות הונגריה התפלגה – החלק היותר מתבולל – חלקו התבולל לגמרי, וחלקו נישאר ניאולוגי, יותר נאור, מה שאנחנו קוראים כיום – ריפורמי. אלה בתי-הכנסת המדהימים בגודלם, שפגשנו גם בבודאפשט, גם בגייר, גם בקומארנו, שמראים על קהילות חזקות מאוד, שהגיעו לשיא פריחתן, אני חושב – בעיקר בין שתי מלחמות עולם,
והחלק האחר הסתגר, פחות או יותר, אפשר לומר – בגיטאות, או בחצרות של הרביים, והיפנה עורף ללאומיות ההונגרית ולאפשרות לחיות בצורה חופשית, מודרנית, בערים ההונגריות הגדולות.
לאזאר ראב וחבורתו, ומשפחתו, היו אותם יהודים שלקחו את אהבת ציון הדתית, ואת תחושת החופש ההונגרית, והחליטו ליישם אותן לא בהונגריה, כי אז הם היו צריכים להתבולל, והם היו מאוד אורתודוכסים, הם היו אנטי ריפורמים – ולכן הם כאילו נפלטו או נורו לכיוון ארץ-ישראל של אז.
אבל המצער הוא, שלא היה להם המשך, כי האורתודוכסים היו מאוד אנטי ציונים, ואילו הניאולוגים והמתבוללים הזדהו עם הלאומיות ההונגרית.
כשיהודה ראב ביקר בקומארנו את אחותו דבורה, ב-1901, באותו טיול אחרון שהוא עשה באירופה, הם, היהודים, היו אז בראשית או לקראת שיא פריחתם. ראינו זאת גם מן המצבות בעיר גייר, בעיקר מהתקופה שבין שתי מלחמות עולם – אלה מצבות של אנשים מאוד-מאוד עשירים.
והם, קרוביו, אמרו לו, ליהודה – בוא לכאן. חזור להונגריה. כאן המצב הרבה יותר טוב.
אבל הוא לא ויתר. הוא התגעגע לכרמים, לפרדסים, לריח הפריחה של הפרדסים בארץ-ישראל, וכבר אז היתה לו התחושה שאין לו מה לחפש כאן.
וכדאי עוד דבר אחד לציין, לגבי העיר גייר, שביקרנו בה. יהודה שטרן, אבי המשפחה, שהחליף את שמו לראב, גר בעיר גייר כניראה כל ימיו. ייתכן שהוא קבור שם. אבל שני בניו, זלמן ראב – שבתו חנה נישאה לרב נטונק, שזוהי פרשה לעצמה של יהודי הונגרי שניסה לקנות את ארץ-ישראל מהסולטן התורכי, והקדים את הרצל – ובכן, אחד מבניו של יהודה שטרן היה אותו זלמן ראב. השני היה אותו שלמה ראב שגר בכפר סילש ועלה לארץ ישראל עוד בשנת 1863.
לא מצאנו שעוד בנים של יהודה ראב-שטרן, אבינו הראשון ההוא, מראשית המאה ה-19 – המשיכו לגור בגייר. לכן, גם בבית-הקברות של גייר מצאנו הרבה שמות של משפחת ראב, אבל קשה היה לנו לשייך אותם למשפחה, למרות שייתכן מאוד שגם הם קרובים, רחוקים מאוד.

*
כאשר נשב עם ארנסט במרפסת אלאדין ביפו, ונראה לו את התמונות מברטיסלבה, יאמר שהצליח למצוא אדם שיש בידו העתקים מרשימת תלמידי החת"ם סופר, ובהם גם שלמה ראב, אולי אביו של לאזאר, שלמד אצל הכתב סופר.
על הקברות של ראאב בגייר יאמר אלכס שהוא בטוח שאלה קרובים, וכן גם אלה שמצויים בנאג מדיאר.
לדבריו, סדר הדורות במשפחתו-שלו הוא כך: שלמה זלמן ראב, בנו מרדכי. לבנו הבכור של מרדכי קראו שלמה, לבת השנייה אסתר, ומסורת היתה במשפחה שהסב של הסב עלה לארץ ישראל. עוד בן של מרדכי שמו היה דוד ראאב, שאותו פגש כניראה יהודה בקומרנו ב-1901. בנו של דוד היה שמעון, אביהם של אלכס, ארנסט ושאר האחיות, וניספה באושוויץ.
חלק מהעירפול ביחסים שבין הענף שלהם לענף שלנו נבע לדבריו מכך שרצו להסתיר את החלק הציוני, אשר לו התנגד בנחרצות הסב התקיף דוד ראאב, שאסר בשנות ה-30 על בנו שמעון לעלות לארץ-ישראל, זאת למרות שסבא יהודה כתב להם והציע את עזרתו בהשגת סרטיפיקאטים. את הסיפור הזה גילה האב שמעון לאלכס ולארנסט רק כאשר עמד להישלח לאושוויץ.

וכאשר אשוחח טלפונית, כבר בארץ, עם צדוק ראב, שלצערי לא קיבל את הגלוייה ששלחתי לו – יאמר לי כי לסבו קראו בנימין זאב ראב, ובעיקר זאב ראב, והוא קבור בנוגי-מגיאר. את קברו לא מצאנו. צדוק אומר שכל שאר השמות שמצאנו בנוגי-מגיאר שייכים למשפחה, וכן שבבית-הקברות בברטיסלבה ישנם קברים של משפחת ראב, וגם של שיינברגר.

*
ברטיסלבה. בזאת סיימנו את הצילומים. יורדים לעיר. יושבים בשדרות המרכזיות, בפיצריה, ומיד עטות דבורים על כוסות הקולה ושאר המשקאות שהזמנו. אגב, זו תופעה שאנו נתקלים בה שוב ושוב, אפילו במזנון שבין עמודי הכניסה למוזיאון לאמנויות יפות מול כיכר הגיבורים בבודאפשט – כל אימת שיושבים בחוץ, ומשקה או משהו מתוק אחר עומד חשוף – מיד מתנפלות עליו דבורים.
אני כותב ושולח גלוייה לצדוק ראב, ומספר לו על הקדיש שאמרתי אתמול בבית-הקברות בעיירת-הולדתו נוגי-מגיאר.

חוזרים למלון באותו קו אוטובוס חשמלי ארוך שבו באנו למרכז העיר. אני יושב ליד נערה סלובקית כחולת-עיניים, שגופה הצעיר נצמד אליי בשקיקה. אני מהרהר במקריות של פגישה אירוטית חד-פעמית בין גבר לאישה המצויים כל אחד בעולם כה רחוק ושונה.
מוציאים את המזוודות מהמלון, מעמיסים על המכונית ויוצאים מברטיסלבה לכיוון וינה. עוברים את הדנובה דרומה. תחנת הגבול נמצאת ממש על גבול העיר, לא מבקשים מאיתנו תעודות ולא מטביעים שום חותמת בדרכון. אני יושב מאחור וג'ודי ליד עמנואל. במשך כל הסיור ההיסטורי ישבתי ליד עמנואל, כי כל ההנחייה היתה עליי, לפי התוכנית שהכנתי לסיור.
הכביש הראשי מוביל אותנו, לפי המפה, עד לפאתיה המזרחיים-צפוניים של וינה, ומשם עלינו לעלות צפונה. ככל שאנחנו מתקרבים לווינה, הניווט נעשה קשה יותר. ג'ודי מלפנים ואני מאחור, ושנינו עם מפות, מצליחים לנווט את עמנואל, הנוהג במכונית דרך לבירינת של מיחלפים וכבישים עורקיים מצפון לווינה, חוצים שוב את הדנובה ויוצאים בכביש 3, שיעדו הסופי הוא פראג.
נוסעים במרחבי אוסטריה, כפרים עשירים, שדות מעובדים להפליא, כרמים וחלקות יער, הכל סימטרי, כל פינה מעובדת, כאילו מטאטאים את הארץ שלא יהיה בה שום לכלוך ופסולת. איכרים אמיתיים שאוהבים את אדמתם. אנחנו אומרים שסבא יהודה חלם שכך תיראה פתח תקוה.

האוגסדורף

השמש עומדת לשקוע בתוך שעה, ואנחנו כבר קרובים לגבול הצ'כי. בחמש לערך אנחנו יורדים ימינה מהכביש הראשי ונכנסים לעיירה הקרובה, לחפש מלון. במלון גראף, שלידו אנו עוצרים, אין מקום, אבל הבעלים האדיבים מטלפנים עבורנו לכפר סמוך, שם לדבריהם יש חדרים פנויים, והם מסבירים לג'ודי איך להגיע לשם.
וכך אנחנו מגיעים למלון שניבנה בחדריה של טירה עתיקה, שלוס, במרכז הכפר האוגסדורף ((Haugsdorf, ליד הכנסייה.

Schlosskeller Aufgewekt, Restaurant, Fremdezimmer, Laaerstrasse
10, A-2054 Huagsdorf, Niederosterreich, Tel. 02944/2200
2940/02944 – Fax

אנחנו מקבלים חדרים נחמדים, משופצים בצורה מושלמת, בקומה העליונה, ממש בעליית הגג. שלד פנימי של קורות עץ ענקיות, עתיקות, בנות מאות שנים, מחוברות בעבודת נגרות נאה, ומחוזקות במסמרי-עץ גדולים, הבולטים כיתדות עבות ומחודדות. אין שמיכות וכרים רגילים אלא שמיכות פוך גדולות ככרים תפוחים, "פֶּרֶנֶה", וכך גם הכרים בראש המיטה, והפוך כפרי, גס, מרגישים בו גם את חספוס הנוצות, והכל לבן-צחור ומדיף ריח נקי, ומהחלון נשקפת החצר הפנימית של הטירה, ובה עצי ערמון, שפירותיהם עטופים קליפה קיפודית, ועצים ירוקים אחרים.
המסעדה של המקום סגורה דווקא הערב, אבל בעלת-הבית האוסטרית החביבה, גברת אויפגווקט (Aufgewekt, המתעוררת) – שהיא גם המבשלת, מבטיחה לבשל לנו במיוחד את הסעודה, שאותה נאכל בפונדק הצמוד למלון. היא מספרת שמשפחתה קנתה את הטירה הישנה לפני כמה עשרות שנים וכל הזמן הם משקיעים כסף ומשפצים את המיבנה הגדול.

לאחר מנוחה קצרה אנחנו יורדים לפונדק. ראשי צבאים תלויים על קירותיו, כלי עבודה חקלאית ישנים, והכל מרוהט עץ. אני מזמין מרק בשר עם אטריות מעשה בית, מצויין. אחר כך שניצל מעולה עם זר ענבים, חסה, לימון, וסלט שיש בו כרוב עם קימל, עגבניות, חסה, גזר מרוסק, תפוחי-אדמה ברוטב חומץ, קצת שום, סוכר ומלח. גם כן מעולה. ג'ודי לוקחת פלצ'ינקי ממולאים ריבת גרגרי-יער ביתית, מעולה. אבל כבר אין לנו כוח להשתתף עימה במנה.
האווירה במקום: המלצרית הצעירה עם הסינור, הבחורים הכפריים שבאים לשתות בירה עם קינוח, חלקם בעמידה, ומוסיקת הרקע העממית – כל אלה מזכירים לי סרטים כחולים של תחנות הכבלים הגרמניות, שחלק ניכר מהם מתרחש בפונדקים כפריים שבהם הגברים לבושים במכנסי-עור, המלצריות המתכופפות הן ללא תחתונים, ובהמשך מהרה הן מתחילות להתפשט וקופצות למיטה עם האורחים.

אנחנו מטיילים עוד קצת ברחובות הכפר הריקים-כמעט מאדם, והולכים לישון. הערב הוא ערב סוכות. מאוחר בלילה אנחנו מתקשרים אל בן, כי בימים הקרובים לא תהיה לנו כתובת שלפיה יהיה אפשר להתקשר אלינו. הכל בסדר אצלו.

*
ב-21.9, בפינה אחת בצ'כיה, ביער, ביציאה מצ'סקה בודיוביצ'ה (שהיתה הבסיס הצבאי שבו שירתו האשק וגיבורו שוויק לפני מלחמת העולם הראשונה), אני מקליט את אחרית הדבר לסרט:

לסרט שהסרטנו כאן החלטנו לקרוא "מגדות הדנובה לגדות הירקון".
שנים חלמנו להגיע לנופים שבהם חיתה משפחת ראב. אבל הונגריה מאחורי מסך הברזל ניראתה כאילו היא על הירח, מעבר להרי חושך. לא האמנו שכל המקומות שסבא יהודה כותב עליהם ב"התלם הראשון", אכן קיימים וכך הם ניראים.
ראשון ביקר עמנואל, יחד עם ג'ודי, ככה עבר בחטף על פני טירת צ'סנק החרבה, בראש הרכס, בטיול מאורגן שעשה כאן ב-1986.
ב-1987, יהודית ואני טיילנו לבודאפשט, לא הצלחנו להגיע למקומות האלה, אבל רכשתי מפה של הונגריה, וקיבלתי מושג ראשוני שהמקומות אכן ישנם במפה, ורשמתי מעין תוכנית בעקבות משפחת ראב, בעקבות יהודה ולאזאר ראב.
ואז שרון בן עזר, ובתו של יצחק ראב, זהבה, עם בעלה עוזי קרמר, ובייחוד בֶּנִי ראב – שלושתם הלכו בעקבות התוכנית שלי, ובני ראב יומיים סייר באיזורים האלה, צילם אותם, ולקראת הטיול היסודי שלנו עכשיו, היינו מצויידים בצילומים של בני ראב ממרבית המקומות שבהם הוא ביקר.
חבר קיבוץ הגושרים בגליל, משה לוי, שנולד בנוגי-מגיאר, ביקר לפני שנים אחדות בנוגי-מגיאר, צ'לובו, צילם את בית-הקברות ונתן לי את הצילומים של המקום.
וכך, מצויידים במפות, בצילומים, במכונית שכורה, בן-דודי עמנואל בן עזר הנהג, הצלם והמקליט הנאמן, ואני המלווה בהסברים – יצאנו מבודאפשט כשהתחנה הראשונה שלנו היתה וארפאלוטה. המקומות שביקרנו בהם לא היו מסודרים לפי התחנות הכרונולוגיות שבהם חיתה המשפחה, לכן יש להניח שבעריכה, או ברור שבעריכה, ניתן אותם לפי הסדר הכרונולוגי, ולא לפי הסדר הכרונולוגי של הטיול, כי ביקרנו במקומות מאוחרים יותר – קודם, ולהיפך.

צריכים עוד להודות לשתי הנשים שלנו, ליהודית ולג'ודי, שעזרו לנו בכך שלא הפריעו לנו, אבל גם עזרו לנו מעבר ללא להפריע, וליוו אותנו בנאמנות בכל החלק ההיסטורי המקצועי של הטיול הזה.

סוף החלק ההיסטורי של המסע