על ספרו של עלאא אל-אסוואני
"בית יעקוביאן"
טובי 2016, 240 עמ'
מערבית – ברוריה הורביץ
קשה לי להבין כיצד סופר כל כך חכם ונועז כמו עלאא אל-אסוואני, שמודה בספר שלפנינו עד כמה הקופטים, הצרפתים, היהודים ושאר הזרים הביאו ברכה למצרים מלפני המהפיכה של 1952, שמגנה את שלטון הדיכוי במצרים, שמייחל לעידן דמוקרטי לארצו – כיצד הוא מחרים את ישראל, המדינה הדמוקרטית היחידה בכל המרחב הערבי שמסביב, מדינה שיש למצרים חוזה שלום עימה? את הפרדוכס הזה קשה ליישב, מה עוד שבספר יש ביקורת נוקבת על האיסלמיסטים הטופלים אשמה על היהודים שכביכול נואפים ומשתכרים על הר הבית. טאהא, אחד הגיבורים הראשיים בספר – איש צעיר אשר משום אכזבתו מהשלטון נהפך לאיסלאמי אדוק – מעונה בצורה אכזרית על ידי קציני משטרה (מכות, הצלפות, נשיכות כלבים, תקיעת מקל בפי הטבעת וכו'), מתכנן נקמה במעניו, ומציין שאילו נעצר בישראל, היהודים לא היו נוהגים בו כך (עמ' 164). זכי, גיבור אחר ביצירה (ראו להלן) מגנה את נאצר שהרס את המדינה, שגירש את היהודים ממצרים, ובעקבותיהם, גרם לבריחת שאר הזרים.
עלאא אל-אסוואני, איננו היחיד – רוב האינטלקטואלים המצרים הם נגד נורמליזציה עם ישראל, ואם יורשה לי, אציע השערה לתופעה מדכאת זאת: למרות שאל-אסוואני ומרעיו הם אנשי תרבות חילוניים – השנאה התהומית שמובעת בקוראן נגד היהודים, על כך שלא הסכימו להתאסלם, נקלטה בליבם מינקות – האמונה הדתית אמנם התרופפה אצלם, אבל השנאה נותרה בעינה.*
הספר שלפנינו כתוב בריאליזם היורד חדרי בטן – הוא מתאר עלילה המתרכזת בדיירי בניין אמיתי שנבנה ב-1934 במרכז קהיר על ידי ארמני בשם הגופ יעקוביאן. האיש, כמרבית הזרים, היגר ממצרים לאחר המהפיכה, ויורשיו, היושבים בשווייץ, מקבלים את שכר הדירות באמצעות עורך דין, האפוטרופוס על הבניין. בית יעקוביאן, שנבנה בארכיטקטורה אירופית קלאסית מלאת הדר, מאבד יחד עם דייריו האריסטוקרטים, שעזבו את הארץ, גם את זוהרו, וברוב הדירות מתגוררים קציני המהפיכה. הבניין הענק מאכלס דיירים רבים – והסופר מתאר גלריה רחבה של גיבורים שגרים בו. אמנה את העיקרים שבהם:
זכי ביי אל דסוקי הוא רווק מלבב בן 65, מכור לאלכוהול ולנשים. אביו היה עשיר מופלג, אבל הועמד למשפט על ידי מהפיכת הקצינים, רכושו ואדמותיו הוחרמו. זכי עצמו למד הנדסה בפאריז, ופתח משרד בבית יעקוביאן. בין אהובותיו: מדאם סנא פאנוס הקופטית, ש"מורישה" לו את המשרת הנאמן אבסח'רון, נוצרי קטוע רגל. המשרת מזריק לו ויטמינים לפני כל פגישה עם אישה, ומגיש לו קפה, אופיום, ויסקי, ושמפניה עבור האורחת. מאהבת אחרת מהעבר היא כריסטין היוונייה, בעלת הבר "מקסים", פרנקופילית כמוהו שהמשיכה להיות ידידתו כל חייו. רבאב, מארחת בבר זול, נענית לחיזוריו של זכי, מנצלת את להיטותו כלפיה כדי לסמם אותו ולגנוב ממנו ארנק כסף, שעון, עט מוזהב וטבעת השייכת לאחותו דאולת. זכי יודע שאין טעם להתלונן במשטרה, כי אנשי הבר הבריונים, שם רבאב עובדת, יתנקמו בו באכזריות. דאולת מנצלת את אובדן הטבעת כדי לגרש אותו מביתם המשותף, וגם לדרוש מהשלטונות (בשוחד) לעקל את רכושו.
זכי, כריסטין, וגם בות'יינה הצעירה שנהיית אהובתו – כולם מתגעגעים לתקופה של טרום המהפיכה, מצטערים שלא היגרו לחו"ל כדי להגיע לארץ נקייה, דמוקרטית שאין בה קיפוח. בנה של דאולת, כמו מאושרים אחרים, הצליח להגשים את חלומו ולהגר.
גיבור ראשי אחר הוא טאהא אל שאד'לי, בנו של שוער בית יעקוביאן. הוא תלמיד חרוץ שמגיע לציונים גבוהים בבית הספר התיכון. חלומו הוא להתקבל לאקדמיה לקציני משטרה. הוא עובר את כל המבחנים בהצלחה, אבל בהופעה שלו בפני ועדת קבלה של גנרלים, מתברר להם שהוא מדלת העם (בן של שוער), ולכן נחסם בפניו החלום להיות קצין משטרה. הכול מרמזים לו ששוחד היה עוזר, שכן השלטון ומייצגיו נגועים בשחיתות נוראה. בלית ברירה, נרשם טאהא לפקולטה לכלכלה באוניברסיטה. הוא חש ממודר על ידי העשירים והמקושרים שבין הסטודנטים, ובעקבות כך הוא מתחבר אל הסטודנטים העניים כמוהו, המוצאים מפלט בדת ובמסגד. מורה ההלכה שלו הוא השיח' מוחמד שאכר, המתעב את השלטון החילוני במצרים, את הדמוקרטיה ואת הסוציאליזם, ואת התחברות השלטון עם "הכופרים" האמריקאים כנגד האחים המוסלמים העיראקים (במלחמת המפרץ). נאצר נחל מפלה מול הציונים משום ששכח את הג'יהאד. שאכר מתאר בדרשותיו את האושר הגדול המחכה לשאהיד שיזכה למות במלחמת מצווה. ההטפה הזאת גורמת לטאהא ליהפך למוסלמי אדוק, ולאחר שבעקבות הפגנה נגד השלטון הוא נעצר ועונה קשות על ידי המשטרה (כמפורט לעיל), הוא מחליט לנקום בשוטרים ובשלטון, ולהקריב חייו בג'יהאד. ואמנם, למרות שנישא באושר לאלמנה של שאהיד, הוא יוצא לפעולת התנקשות בקולונל (שמתברר כאיש שהורה על עינוייו בכלא), ובה הוא נורה למוות.
טאהא היה מאוהב בבות'יינה אל-סייד, נערה שגדלה עימו בדירות העניים שעל גג בית יעקוביאן. לאחר מות אביה, היא נאלצת להשכיר עצמה לכל מיני עבודות מבזות, שבהן המעבידים מתייחסים לעובדות כאל פילגשים בפועל. בתחילה היא התנגדה להיענות לדרישות המיניות שלהם, ובעקבות כך פוטרה, אבל חברה לימדה אותה איך ניתן לשמור על הבתולים, ויחד עם זאת, לאפשר למעסיקים לתת פורקן לתאוותם המינית, וגם לקבל על כך כספי אקסטרה.
זכי בן ה-65 שוכר אותה כמזכירה, ולמרות שגם הוא חומד את גופה, הרי הוא, בניגוד למעסיקיה הקודמים, נוהג בה בעדינות עד שהיא אפילו מתאהבת בו. עוד בעת עבודתה אצל המעסיק גס הרוח הקודם, טלאל, בעל חנות הבגדים, היא מבהירה לטאהא, כי מאחר שהוא נעשה אדוק, ואיננו מסוגל לפרנס אותה – היא נאלצת לסיים עימו את היחסים, אבל טאהא איננו מסוגל לשכוח אותה, למרות שהשיח' מוחמד שאכר הסביר לו שאלה מדוחי השטן.
באמצעות הגיבור חאג' מוחמד עזאם מתאר הסופר את עומקה של השחיתות השלטונית במצרים. עזאם הוא איש עשיר מאוד, שכל עסקיו אינם אלא מסווה להכנסותיו העיקריות ממכירת הרואין. הוא נשוי ואב לילדים בוגרים, אבל אישתו נמנעת ממנו, ובעקבות כך הוא נענה לעצתו של השיח' אל חסאן (שאגב הוא מצדיק הלכתית את המלחמה כנגד סדאם חוסיין שפלש לכווית, למרות שזה מחייב הצטרפות "כופרים" כמו צבא ארצות הברית) – לקחת לו אישה שנייה כפי שההלכה המוסלמית מרשה. הוא נושא לאישה את סועאד גאבר, אלמנה ואם לבן, ותמורת מוהר נדיב הוא דורש שהנישואין יהיו סודיים מפני אישתו הראשונה, שסועאד לא תיכנס להריון, ושלא תביא עימה את הבן. הפרה של כל פרט מפרטי ההסכם תגרום לגירושים.
סועאד אמנם נכנסת להריון, ומסרבת בתוקף להפיל את הוולד, גם שידוליו של השיח' שכביכול לא מדובר בעבירה על חוקי הדת – לא הועילו. היא אפילו מחציפה פנים מול השיח', שלפי דבריה שוחד על ידי עזאם. עזאם פותר את הבעייה באמצעים בריוניים ובשוחד: בריונים פורצים לדירה, מזריקים לה זריקת הרדמה בכוח, מביאים אותה לבית חולים, שם הרופאים (שקיבלו שוחד!) מבצעים בה הפלה. בנו של עזאם נותן לאחיה פיצוי כספי ומגרש את סועאד, תוך הזהרה שאם תתלונן, זה יהיה הסוף של המשפחה.
עזאם מבקש להיות נבחר במועצת העם מטעם הרובע קסר אל ניל, שם נהג בצעירותו לצחצח נעליים לתושבי המקום, ועתה, לאחר שהתעשר כמו קורח, הוא מבקש להתמנות לחבר פרלמנט מטעם אותו אזור. לשם כך הוא נאלץ לתת שוחד של מיליון לירות לכמאל אל-פולי, עסקן המפלגה הלאומית, שבלעדיו – איש איננו זוכה להיבחר. הוא אמנם נבחר ברוב גדול בעקבות זיוף הקלפיות, אבל הופך להיות אסיר של אל-פולי ו"האיש הגדול", שדורשים ממנו רבע מכל הכנסותיו, אחרת הם יחסלו אותו: מראים לו תיק שממש מחכה להישלח למשטרה, ובו פירוט כל עבירותיו המלוכלכות, אם רק יעז להתנגד לסחיטה. כל מדווי המשטר המושחת של מצרים באים לידי ביטוי בעלילותיו של עזאם.
גיבור חשוב אחר ביצירה הוא חאתם רשיד, אינטלקטואל, עורך העיתון הצרפתי בשם "לה קר", בנו של ד"ר חסן רשיד, שהיה דיקאן הפקולטה למשפטים, ושל ז'נט, צרפתייה ששימשה כמתורגמנית בשגרירות הצרפתית. ההורים שהיו עסוקים בקריירות שלהם, הזניחו את בנם, שפותה להומוסקסואליות על ידי אחד המשרתים בשם אדריס. הנטייה המינית שלו גורמת לו להרבה מפח נפש – הוא נאלץ להתחבר לגברים מזדמנים (בעיקר אלה המתרועעים במועדון "שה נו", המנוהל על ידי "האנגלי" עזיז). במרבית המקרים הגברים המזדמנים מכים אותו ושודדים את כספו ורכושו. חאתם הוא מה שקרוי בעולם ההומוסקסואלים "קוביאנה", כלומר, ההומו הסביל, ואילו ההומו הפעיל מכונה "בורגול". לבסוף הוא מצליח להתחבר לבחור מגויס לכוחות הביטחון בשם עבד-רבו, בור מאזור סעיד, אבל מזכיר באיבריו את אדריס. לעבד-רבו יש אישה וילד, ותאתם מרעיף עליו אהבה, ומעניק לו כספים וטובות הנאה (דירה על הגג של בית יעקוביאן, קיוסק שיפרנס אותו לאחר שחרורו מכוחות הביטחון). כשהילד שלו נפטר, עבד-רבו משוכנע שזה קרה כעונש על החטאים שלו עם חאתם. חאתם מצליח לשכנע אותו לבלות עימו רק עוד לילה אחד, ובתמורה ימצא לו עבודה, ויעניק לו צ'ק של 1000 לירות. עבד-רבו מתפתה, אבל כאשר הוא מתכוון לעזוב, מתפתח ביניהם ריב (חאתם מטיח בפניו שהוא איש בור וחסר ערך בלעדיו), שמסתיים באלימות נוראה מצד עבד-רבו.
"בית יעקוביאן" הוא כתב אשמה עז ביטוי כנגד מעקשיה של החברה הערבית המצרית. הוא כתוב בכישרון רב וביכולת עיצוב ראויה לציון. אם כך נראים פניה של המדינה הערבית "המתוקנת" ביותר, נקל לשער מה קורה בעיראק, סוריה, לבנון, תימן – מדינות שחברת הכנסת חנין זועבי וחבריה היו מעוניינים שגם ישראל "הפאשיסטית" תהיה כמוהן – כדי שירגישו בבית.
* אהוד: הסיבה להתנכרות האינטלקטואלים והסופרים המצריים כלפי ישראל – היא בעיקר החשש מהחרמתם ומהחרמת ספריהם בשאר המדינות המוסלמיות, בייחוד במדינות המפרץ, בגלל קשריהם עם ישראל. זו גם הסיבה לחרם האקדמי המצרי על ישראל, כי מי שמסתכן בקשרים עימנו מאבד את האופציה לעבוד בהוראה במדינות המפרץ, אלה המשלמות דמי חסות לטרור הערבי לסוגיו בתקוות שווא כי בזכות כספן – הטרור לא יפגע בהן.
"בית יעקוביאן" הוא אכן רומאן מדהים ובעל ערך ספרותי גדול, שמציג בחריפות נוראה את החברה המצרית כמעט על כל שכבותיה, ונדמה כי דווקא משום כך חשש מחברו מההתקבלות הנלהבת (והמוצדקת) שלו בישראל – שהיתה מתייגת אותו מיד בתור בן-בריתם של אויבי מצרים. נגיב מחפוז לא חשש מכך. אסוואני חושש.
ותורשה לי עוד הערה קצרה, נדמה לי כי כמה מגדולי הסופרים "החשובים" שלנו, כמו גרוסמן למשל – היו יכולים לצחצח את הנעליים של עלאא אל-אסוואני.