יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב
ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה
[המשך וסיום]

שבועות אחדים לאחר שובי ארצה אני שולח לעיתון "דבר" את המאמר הבא, שמתפרסם בעיתון ב-10.11.1994:

בית-הכנסת הגדול בגייר ((GYOR

לאחרונה שבנו מסיור בהונגריה ובסלובקיה, באזור שבין אגם הבלטון, וספרים ווארפאלוטה לבין גייר, קומארנו, צ'לובו (נוגי-מגיאר) וברטיסלבה (פרסבורג) – כל אלה תחנות בדרך עלייתם של ראשוני פתח-תקוה מהונגריה לארץ-ישראל בשנות ה-70 של המאה ה-19. הסיור, שלווה בתחקיר היסטורי מפורט, גם תועד וצולם בווידאו, ואני מקווה שבשנה הקרובה אוכל לחזור על המסע המרתק הזה עם צוות טלוויזייה מקצועי, כי זוהי הראשית של הראשית של העלייה הראשונה.
[זה כמובן לא יצא לפועל כי אהוד בן עזר סופר לא חשוב וגם לא חשובים תולדות משפחתו עם יהודה ראב ועם אסתר ראב המשוררת].
בסיורנו הגענו לעיר גייר ((Gyor, ששמה בעבר היה ראב ((Raab. ראב, בקלטית עתיקה, פירושו – חאן, פונדק דרכים. הרומאים קיבלו את השם מהקלטים, ואחריהם המשיכו בו הגרמנים והאוסטרים. ההונגרים קראו לעיר גייר, על שם אחד מגיבורי השבטים המדיארים, והשמיטו את השם ראב.
העיר העתיקה, ההיסטורית, היתה מצודה ליד זרוע של הדנובה, במקום שנשפך אליה הנהר ראבה (ששימר את השם ראב עד היום), והיא שימשה במשך דורות מיבצר קדמי של אירופה הנוצרית כנגד פולשים מהמזרח, בעיקר העות'מנים.

*
בעיר ראב גר בראשית המאה ה-19 יהודי בשם יהודה שטרן, שהחליף את שמו לראב, והוא אבי משפחות ראב ובן עזר לדורותיהן. בנו שלמה ראב עלה לארץ-ישראל בזקנותו עם אשתו אסתר, ב-1863, כדי להיקבר בירושלים, ובהר הזיתים אכן מצויות מצבותיהם. יהושע שטמפפר, נכדו של שלמה ראב מצד אימו, עלה ברגל לארץ-ישראל ב-1869; וב-1875 עלה בנו של שלמה – אליעזר (לאזאר) ראב, עם שני בנים ושתי בנות, במטרה לייסד מושבה חקלאית דתית בארץ-ישראל. אחד מבניו של לאזאר, יהודה ראב (בן עזר) – היה אביה של המשוררת אסתר ראב, וסבי. ימי נעוריו של יהודה עד גיל 18 עברו עליו בהונגריה, ובעקבות ספר זכרונותיו "התלם הראשון" יצאנו לסיור, ומצאנו את כל המקומות שתיאר, אך זהו סיפור לעצמו.

*
ביקרנו בבית-הקברות היהודי בגייר. הוא נמצא באיזור הניראה כצירוף של נווה-צדק ובתי אונגרין. כאן היה הרובע היהודי. כיום גרים במקום שכבות אוכלוסיה נמוכות, וצוענים. בית-הקברות מרשים בגודלו ובעושרו. בייחוד מפוארות המצבות של הנפטרים בין שתי מלחמות עולם, כאשר הקהילה הגיעה כניראה לשיא עושרה.
בכניסה, מפנים החומה, גרה משפחה של גויים השומרים על המקום ומקבלים את משכורתם מהעיריה. הם ניראים מאוד פשוטים, לבושים בעניות, מגדלים ירקות למזונם בפינת בית הקברות, ומשקים אותם באמצעות באר קטנה, שמשלשלים אליה דלי כדי להעלות את המים מקרקעיתה. הזמן כאילו קפא כאן מלכת, אבל המקום מלא ירק ועצים, והמון יהודים, רק שהם מתים.
מריאנה שפיגל, המלווה אותנו, שאביה היה ראש הקהילה האחרון בגייר, אומרת שכיום, כאשר מת יהודי בגייר, וצריך לקבור אותו, מזמינים לכאן את אנשי חברה קדישא מבודאפשט.

אנחנו מוצאים כמה מצבות של משפחת ראב, לא מהענף שלנו. יש אמנם חלקה של מצבות עתיקות, דהויות מאוד ובלתי קריאות, אבל אין אפשרות לגלות את מצבתו של אבינו הקדמון יהודה שטרן (ראב), שמת לפני כמאה וחמישים שנה, וקרוב לוודאי שהוא קבור כאן בעשב הגבוה והרטוב שאנחנו דורכים עליו.
בלב בית הקברות, באוהל "יזכור" עשוי אבן, עם שמות מחנות ההשמדה בעברית, על קירותיו – מצאנו פעמים רבות את השם ראב בפנקס הניספים באושוויץ, ואולם לא גילינו בכל אלה שמות פרטיים, עבריים, המתאימים לענף של משפחתנו.

ביקרנו גם בבית-הכנסת הגדול של גייר, הנתון בשיפוצים. גגו מפורק לגמרי, ללא הכיפות, ורובו מוקף פיגומים. המיבנה מדהים בגודלו ובהיקפו, לא פחות מבית-הכנסת הגדול בבודאפשט. הוא מראה על העושר הגדול של הקהילה בגייר, ומבחינה ארכיטקטונית יש בו כר נרחב לחוקרים. לדברי מריאנה היו בגייר 8,000 יהודים לפני השואה, כולם במצב כלכלי טוב, חזרו רק 500, וכיום נותרו עשרות בודדות. בית-הכנסת נמכר לפני כחמש שנים לעירייה על ידי שרידי הקהילה היהודית הזעירה של גייר, שלא יכלו לעמוד בהחזקתו ובשיפוצו, וזאת בתנאי שהבניין לא ייהרס.

מאחר שזו פעם ראשונה שבאה "נציגות" של משפחת ראב לעיר גייר (אני עורך את המסע יחד עם בן-דודי עמנואל בן עזר), מקבלים את פנינו ד"ר לאסלו קיש, בעל משרד לייעוץ כלכלי, ומר זולטן סי, מנהל העיריה. הם מבקשים לעניין אותנו בפרוייקט שִיקום בית-הכנסת, שישמש מרכז תרבותי לכל צפון-מערב הונגריה. כבר כיום פועל באחד מאגפיו קונסרבטוריון למוסיקה. הם מגישים לנו חוברת מהודרת, צבעונית, על תולדות בית-הכנסת, על אוצרותיו הארכיטקטונים, ועל התוכניות לשיקומו. לדבריהם לא זכו עד היום לתשובה, לא מישראל ולא משום מוסד יהודי אחר בתפוצות, על בקשותיהם לעזרה בשיקום בית-הכנסת.

כאשר ביקרנו ב-1987 בבית-הכנסת הגדול בבודאפשט, הסבירו לנו שאחת הסיבות לכך שאינו משוקם היא שהינו בית-כנסת ניאולוגי, כלומר – ריפורמי, והאורתודוכסיה בישראל ובתפוצות מתנגדת להקצות לו משאבים. כיום הוא מצוי בתנופת שיפוץ אדירה, נאמר לנו שזאת תודות לתרומתו של השחקן טוני קרטיס, ומישהו אמר שזוהי תרומה של האחים ברונפמן מקנדה.
מכל מקום, בית-הכנסת בבודאפשט משופץ כבית-כנסת יהודי פעיל. שונה הדבר בערים ובעיירות שבהם כמעט שלא נותרו יהודים. בווארפלוטה משמש בית הכנסת כגלריה לאמנות וכאולם ריקודים עירוני. בקומארנו עתיד בית-הכנסת האורתודוסי לשמש כבית זקנים כללי, והניאולוגי – הוא מחסן סיטונאי לירקות.
עזרה ישראלית או עזרה של יהודים מחוץ לישראל, לשיפוצו של בית-הכנסת בגייר, אינה תרומה לעם היהודי, כי יהודים חיים כבר לא יתפללו שם. אבל אם עירייה הונגרית משקיעה מאמצים אדירים בשיפוץ מיבנה היסטורי יהודי תוך שמירה על כל מרכיביו המקוריים – יש בכך מצבה מפוארת לעמנו, עדות ומזכרת לדורות – לחיים שהיו שם ונמחקו, ואולי זה אינטרס היסטורי וחינוכי שלנו לעזור להם – למען לא ישכחו ההונגרים איזה חיים יהודיים היו בקירבם לפני השואה, והמבין יבין.

סוף תולדות המסע להונגריה בשנת 1994