פרק מתוך היומן

18.5.03. יום ראשון. לפנות-ערב אנחנו נוסעים במיניבוס לאוקספורד, שם מחכים לנו סוניה רחל קומורוצ'י ומרק בעלה, ויחד אנחנו הולכים לקולג סנט ג'ון שבו היא עושה את הדוקטוראט שלה בספרות אידיש דווקא. היא זכתה במילגה נאה שמאפשרת לה ולמרק מגורים בדירה לחוד, לא במעונות הסטודנטים שבחצרות הקולג' עצמו, וכן כל הוצאות הלימודים והכתיבה, אפילו נסיעות לניו-יורק לצורך מחקר, ומערכת מחשב.
סנט ג'ון נחשב לקולג' עתיק ויוקרתי מאוד. החצר המרכזית שלהם, הפונה לגן, יפה מאוד ומלאה מרזבים מעוטרים, פסלי מפלצות ופסלי אנשים בקירות החיצוניים. מרתף היין שלהם משתרע תחת וודסטוק רוד! רוב החנויות ובתי הקולנוע ברחוב הראשי קורנמרקט שייכים להם ומשלמים להם דמי שכירות. יש להם שני פאבים שמממנים, בין השאר, שתי מילגות לסטודנטים מסכום פעוט שמופרש מכל כוס בירה שנמכרת בהם.
אנחנו מצטרפים לתור עם הסטודנטים לכניסה לחדר-האוכל. צעירים וצעירות, בפריטי לבוש שונים, אבל כולם בגלימות שחורות, שאינן דומות זו לזו אלא מראות על המעמד והוותק של הסטודנט. הכלל הוא שככל שהגלימה מכסה יותר, כך הוותק, המעמד ולעיתים גם ההצטיינות בלימודים.
בשעה שבע בדיוק, עם הישמע צלצול הפעמון בכנסייה, שעל פניה עברנו קודם וראינו שם סטודנטים וסטודנטיות אחדים שקועים בתפילה, והכומר עמד באמצע, מתחיל התור במסדרון לזוז ואנחנו נכנסים לאולם האכילה של הקולג'. הוא אינו גדול כל-כך כמו שהאולם המפורסם של הקרייסט צ'רצ' קולג, אבל בהחלט מרשים וספוג מסורת. מזכיר סרטים אמריקאיים כמו "ניחוח אישה" וכל אותם ספרים וסיפורים שמופיע בהם חדר אוכל של פנימייה או קולג' אנגלי. על הקירות מתנוססים פורטרטים של אלה שעמדו בראש הקולג' במרוצת מאות שנים.
סוניה הזמינה עבורנו מקומות ואנחנו עוברים לשבת לא רחוק מה"שולחן הגבוה" שבו יושב צוות המורים ואורחיו. במשך כעשרים דקות מתמלא האולם. השולחנות כולם לאורך האולם, גם באמצעו, ואילו הבמה ניצבת לו כך ששורה אחת של סועדים יושבים כשגבם מופנה לאולם.
לאחר כרבע שעה נכנסים בבת אחת, מכניסה נפרדת, צוות המורים, הדיקאן, הכומר ואורחיהם, גברים ונשים. האורחים בלבוש לא פורמאלי אבל כולם בעניבות. אנשי הסגל כולם בגלימות. כשהם נכנסים, כולנו קמים, וגם הם אינם מתיישבים עד שהדיקאן אינו מתיישב, ואחריו כל האולם.
לקול סגירת הדלת הצדדית של הכניסה ל"שולחן הגבוה" קמה במרכז האולם המקהלה של הסטודנטים, כעשרים צעירים וצעירות, ושרים מזמור לטיני קצר של ברכה שמסתיים ב"יזוס קריסטי" וב"אמן". השירה שלהם יפה מאוד וגם האקוסטיקה מצויינת.
מתחילים להגיש את המנה הראשונה, מרק אפונה דליל ומועט. לפחות עוזר לי נגד השיעול. הכלים והמפיות כולם עם הכיתוב של סנט ג'ון קולג'. אחר-כך מביאים את המנות העיקריות. סוניה ומרק בעלה לוקחים מנות צמחוניות, בגלל הכשרות. מביאים להם איזה בליל של קישואים מטוגנים עם ביצה, כך זה ניראה. אנחנו מקבלים כל אחד כרע עוף קטן, מבושל ברוטב ירקות, שניראה מבושל יותר מאפוי וכאילו היה קודם במרק עוף אלא שנותר קשה. מביאים גם לחם לבן ושחור, קערת פלחים גדולים של גזר מבושל, וקרוטונים מטוגנים של תפוחי-אדמה, שלפי צורתם הזהה ניראים "תעשייתיים". אני אוכל קצת מהעוף. לא רק שהתיאבון שלי לא חזר לעצמו אלא שגם המנה לא טעימה ביותר. מגישים גם מים בכדים. ומנה אחרונה פרוסת טורט שוקולד ממולא קרם, שהרוב, כולל אני, משאירים את כולה או את חלקה.
סוניה אומרת שהשולחן הגבוה מקבל אוכל אחר לגמרי. יש להם טבח מיוחד בסגנון צרפתי, הארוחה כוללת ארבע מנות, ויין חופשי. לסוניה עצמה מותר רק פעם בחודש להשתתף בארוחה של השולחן הגבוה, ופעם בסמסטר מותר לה גם להביא אורח. מרק ויתר על התענוג. גם שם היא אוכלת צמחוני, אבל הטבח מכין לה במיוחד דג סלמון או משהו דומה.
אנחנו לוקחים בקבוק יין צרפתי לארבעתנו. הוא עולה כשמונה פאונד שאותם אנחנו משלמים כי סוניה ומרק הזמינו אותנו לארוחה. יין לא רע. סוניה אומרת שהיין הצרפתי של הקולג' כאן זול יותר מאשר בצרפת כי המחיר שלו מסובסד והם גם קונים אותו בכמויות. יש שולחנות שמזמינים בקבוק גדול וגבוה שעולה 15 פאונד ומכיל ליטר וחצי. גם בשולחן הגבוה מוזגים מבקבוק אחד כזה. חרף האוכל שהוא פחות מבינוני, האווירה מאוד נעימה. סוניה אומרת שסנט ג'ון קולג' הוא אחד העשירים ביותר באוקספורד, ולכן רוב הסטודנטים כאן הם אנגלים ממשפחות עשירות, ובאמת אני שם לב שלא רואים באולם שום פנים מלוכסנות, כהות או שחורות, כפי שרואים ברחובות אוקספורד עצמה כאשר פוגשים חבורות של סטודנטים.
אני יושב מול סוניה. יהודית לצידי, מול מרק, ולצידם שתי חברות שלהם, אחת ארכיטקטית יוונייה צעירה שאימה נולדה באי פאפוס, ושמה מַנְטָה, והשנייה – סוניה, היא גרמנייה שמלמדת ספרות ערבית בביירות ונשואה לעלי, סורי שחי עימה בביירות, וגם היא עושה עבודת גמר בסנט ג'ון קולג'. צירוף מעניין.
הסטודנטים קמים ועוזבים את מקומותיהם מוקדם יחסית, זאת מאחר שסועדי השולחן הגבוה נמצאים עדיין בעיצומן של המנות האחרונות. סוניה אומרת שלעיתים עורכים ביציאה גם שולחן של גבינות ויין, ואולם היום לא.
אנחנו נפרדים מהאולם המעניין ומדמויות היושבים בו למטה והתלויים בפורטרטים למעלה. מרק הולך עם שתי הבחורות לפאב של הקולג', הנמצא על וודסטוק רוד, ושמו "טלה ודגל", למב אנד פלג, ואילו סוניה עורכת לנו סיור במדורי המגורים של הקולג', שרובם כבר בנויים בנייה מודרנית של בטון וזכוכית, שכונה שלימה שאינה מצטיינת ביופי ארכיטקטוני אבל גובלת בגן מרהיב שבמרכזו עץ ארז. לסוניה יש מפתח-כל שבאמצעותו היא מעבירה אותנו מאזור לאזור, כולל המועדון של ה"פוסט גראדיואט", שזה המעמד שלה, שיש בו עיתונים, קפה ותה, חדר ביליארד וחדר טלוויזיה-וידאו עם מסך גדול. לכל מעמד יש כאן מועדון משלו. יש גם פאב לסטודנטים בתוך הקולג', ששם אפילו הבירה מסובסדת בחלקה.
סוניה אומרת שהאכילה המשותפת בקומון רום בערב היא רק בימי ראשון ורביעי, ואילו בשאר הימים יש לסגל חדר-אוכל ומיטבח מיוחדים, ששם הם אוכלים ויכולים לבוא בלבוש לא פורמאלי. בקיצור, אחוזת ירנטון המקסימה, שבה אנחנו גרים, ניראית כחווה כפרית פשוטה ומפגרת לעומת ההיקף והאינטנסיביות של קולג' באוקספורד.
יוצאים מהקולג' ונכנסים לפאב "טלה ודגל", למב אנד פלג. הוא מאוד סימפאטי ויש בו הרבה סטודנטים צעירים. גם לא אפלולי אלא מרווח. יושבים עם מרק ושתי הצעירות לשולחן עגול בנישה ליד החלון. יהודית לוקחת בירה ומביאה לי תה. כושר השתייה של הצעירים מאוד מרשים. שתי הבחורות חיסלו ביניהן בקבוק יין אדום בארוחה, גם היין שלנו היה טעים אלא שלא שתיתי הרבה. עכשיו הן ישבו על כוסות של בירה.
תחילה התנהלה השיחה בסגנון של סמול טוק בעיקר על עישון, כי הן גם עישנו ללא הפסק, סיגריליות חומות. ראיתי שזה די משעמם והתחלתי לספר למנטה היוונייה, יחד עם יהודית, על המלון המיוחד שבו היינו בפארוס, בבעלות האלמנה ובתה, וכיצד כתבתי עליו סיפור שכללתי באחד הרומאנים שלי ("חנות הבשר שלי"). אחר-כך העברתי את השיחה לסוניה הגרמנייה, וסיפרתי לה על האנתולוגיה שערכתי, שיצאה בערבית בביירות. למרות שהיא מרצה לספרות ערבית, היא לא שמעה את שם ההוצאה "דאר אל חמרא" וכמובן לא ידעה על הספר שלי, שאמרתי לה את שמו גם בערבית, אבל אמרה שזה מעניין אותה והיא תחפש אותו.
מפה לשם התחלנו לשוחח על נושאים פוליטיים ואקטואליים, כאשר יהודית כל הזמן בועטת לי ברגל שלא אמשיך, ואני מתעלם וממשיך בדיאלוג, שהיה מעניין מאוד והיה אפשר אפילו להקליט אותו. לא אחזור על העמדות שלי, שכבר כתבתי אותן פעמים רבות, אלא אנסה לסכם את דיעותיה של סוניה הגרמניה מביירות, הנשואה לסורי. היא בחורה נאה, חמושה במשקפיים עבי מסגרת, רעמת שיער חום, עיניים בהירות, אם איני טועה, דעתנית מאוד, אם כי לדעתי האנגלית שלה לא תמיד ברורה.
שרון הוא קרימינאל ולכן לעולם לא יעשה שלום ולא יהיה שלום כל עוד הוא ראש-ממשלה וכמובן בגלל היותו קרימינאל הוא אחראי לכך שאין שלום.
הפסקת הטרור אינה תנאי לשלום ולהמשך תהליך אוסלו, מפני שהפלשתינאים צודקים במלחמה שלהם בכיבוש.
היהודים חיו יפה מאוד תחת שלטון הערבים וחבל שזה נפסק. הנה יש יהודים שחיים בשכם כל השנים. (היא התכוונה לשומרונים, ולקח לכולנו הרבה זמן להסביר לה שאמנם הם חיים שם אלפי שנים אבל הם אינם יהודים ואינם דוגמא לחיים של יהודים. היא לא ידעה מאומה על ההבדל בין שומרונים ליהודים).
הפתרון הטוב ביותר הוא של אדוארד סעיד. שתהיה מדינה אחת ליהודים, לערבים ולכל המיעוטים בארץ-ישראל, בתנאים של שלום ודמוקראטיה אמיתית, כי ישראל היא לא מדינה דמוקראטית מפני שאין בה דמוקראטיה לערבים (היא אינה מבדילה בין ערביי ישראל לערביי השטחים, וכניראה בעיניה ישראל תהיה "דמוקראטית" רק כאשר לכל הערבים שבין הירדן לים תהיה בה זכות בחירה!)
אני אומר לה שאני מכיר את דיעותיו של אדוארד סעיד, וכי בסוף הראיון עימו ב"הארץ" הודה שיש רק בעייה קטנה אחת שאין לו פתרון עבורה במסגרת המדינה הרב-לאומית הדמוקראטית שלו, והיא – מי יגן על שלום המיעוט היהודי באותה מדינה! ואני אומר לה שלעולם לא יהיה דבר שכזה, משום שאם היהודים יהיו מיעוט בישראל, הם יישחטו כשם שנשחטו מיעוטים בלבנון. על כך היא מתקוממת. לא נשחטו מיעוטים בלבנון. לא נשחטים מיעוטים. וכאן הביאה את דוגמת ה"היהודים" בשכם, השומרונים, שהיא התעקשה שהם יהודים גמורים, והם חיים בשלום יחד עם הערבים – כחזון לעתידה של ישראל.
השלום לא יבוא עם ממשלת שרון אלא בין ציבורים משכילים של יהודים וערבים גם ממדינות ערביות מחוץ לישראל. הם יחד יוכלו להביא לדמוקראטיה. אבל לא הממשלה בישראל, שנשלטת על-ידי אנשי צבא, ובכלל הצבא שולט בישראל ומי שאין לו עבר צבאי לא יכול להיות בהנהגה הישראלית. וזה גם הוכחה שישראל אינה דמוקראטית, משום שאנשי צבא עומדים בראשה!
התרגומים של ספרות משפה לשפה הם שיכולים לקרב את השלום כי הצדדים יבינו טוב יותר זה את זה. היא המליצה על ספר שיצא בהוצאת אנדלוז הישראלית, של מחבר לבנוני, אליאס חורי, שלדבריה עורר ויכוח גם בלבנון. לי נדמה שקראתי בשעתו על הספר, ש"מתאר" את "פלשתין" לפני ארבעים ושמונה, וכולו מלא שקרים וסילופים. בכל זאת, כשאחזור לישראל אחפש אותו.
היא שמעה שיש יותר תרגומים מספרות ערבית לעברית מאשר להפך. לפחות דבר אחד לטובה.
מקורות המידע שלה הם כתבות מתורגמות של עמירה הס, אותה ידעה לצטט בשמה, וכן דבריה של נורית פלד, בתו של מתי פלד, שמאשימה את שרון בכך שבתה נהרגה בפיגוע טרור פלשתינאי ורואה בו אחראי לכך, ונורית זו הופיעה עם אב ערבי שכול בתקשורת.
אמרתי לה שאנחנו מכירים את הסיפור וגם היתה על כך כתבה ארוכה ב"הארץ". שהאנשים האלה מקבלים פרסים של עשרות אלפי דולרים מגופים זרים רק משום שהם מוכנים לדבר כל הזמן נגד ישראל ולטובת הפלשתינאים, וכי היא טועה אם היא חושבת שהם מייצגים את ישראל. יותר משמונים אחוז מהישראלים קרובים יותר לדעתי מאשר לדעתן של פלד והס. הנה אני הצבעתי שרון, למרות שאני חבר מרצ, וזאת בזכות ערפאת!
אחר כך עברה לדבר על העולם הערבי בכללותו. מתברר, זאת לא ידענו, שבכל התחלואים של מדינות ערב ושל החברה הערבית, כולל מעמד האישה, אשמים – האמריקאים! – ושאר מדינות המערב! – הם שנותנים גיבוי למשטרים של עריצות נוסח סאדאם חוסיין או בית המלוכה הסעודי, ואלה מחניקים והורגים כל מי שנלחם לדמוקראטיה ולשינוי המשטר ואלה גם מדכאים את הנשים!
אני אומר לה שהטראגיות של המדינות הערביות היא שהברירה אינה בין עריצות לדמוקראטיה אלא בין עריצות, אפילו מתונה כמו ה"דמוקראטיה" במצרים, לבין אנארכיה כמו בעיראק כיום או סכנה של מדינה איסלאמית אנטי-דמוקראטית בתכלית.
סוניה הגרמנייה בכלל לא מבינה מה אני אומר. היא נעולה על הקונצפציה שרק אמריקה והמערב אשמים בכל תחלואי החברה הערבית. וכמובן ישראל, ובראשה הקרימינאל שרון, היא אשמה בכל מה שהיא מעוללת לפלשתינאים ובכל מה שהפלשתינאים מעוללים לה.
בסוף אני אומר לה שכדאי לה לזכור כל ימי חייה שאמנם ישראל נמצאת במלחמה עם הערבים, אבל העולם המוסלמי מעולם לא גרם ליהודים אסון כה גדול כמו השואה, שאותו גרמו להם מדינות המערב ובראשן גרמניה, אשר ישראל דווקא מעריצה אותן ואת אורח-חייהן ורוצה להידמות כמעט בכול אליהן ולא למדינות המוסלמיות אשר סביבה.

כך עבר הערב המעניין, ואפילו פחות השתעלתי בעת השיחה. אבל אחר-כך פרץ השיעול בכל עוזו. נפרדנו לשלום וסוניה "שלנו" ומרק הנחמדים ליוו אותנו כברת-דרך וחזרנו במיניבוס של עשר ורבע לירנטון.