פכים קטנים על יצירתו של שלום עליכם
המפגש הראשון שלי עם שלום עליכם, בנעוריי, היה בשפת המקור – ביידיש, אלא שהעברית המודרנית היכתה, כידוע, בנוק-אאוט לא רק את הח' והע', עליהן מקונן סמי שלום שטרית, אלא גם את האוצר האדיר של ספרות היידיש, ואני שנשביתי בקסמה של העברית, איכשהו נשתכח ממני הרבה מהידע בשפה הזאת ובתרבותה, ידע שהיה, כאמור, מנת חלקי בנעוריי. קנאה גדולה אני מקנא בחברתנו עדינה בר-אל, ש"שוחה" בעולם הנפלא הזה, ואת עבודת הדוקטור, וכן את מחקריה, הקדישה לספרות ולתרבות היידיש.
כל ההקדמה הזאת באה כדי להתנצל מדוע אני מסמיך את דבריי ברשימה זאת על תרגומו של י"ד ברקוביץ', שהיה כידוע חתנו של שלום עליכם, שסמך את שתי ידיו על תרגומו זה. יסלחו לי מתרגמיו האחרים (ישעיהו קרניאל, אריה אהרוני, דן מירון) על העדפתי זאת, מבלי להמעיט חס וחלילה במפעלם.
ולעצם העניין, אני מבקש לתאר ברשימה זאת את היתרון האדיר שיש לכתבי שלום עליכם עבור תלמידי בתי הספר בכל הנוגע למכמני תורת הספרות, לסודות ההומור, להבנת ההווי בעולם היהודי בגלות, לאירועים ההיסטוריים שפקדו את היהודים בסוף המאה ה 19, תחילת המאה ה 20. אביא, כמובן, רק פכים קטנים, כי התמודדות עם המפעל הספרותי הענק של שלום עליכם, מצריך כרכים רבים של מחקר (שאלו את עדינה בר-אל), ואני הרי מסתפק בהצצה בלבד.
ובכן, אתחיל בתורת הספרות: שתי דרכי ההרצאה בולטות ביצירתו של שלום עליכם: המונולוג ("טוביה החולב") והאיגרון ("מנחם מנדל"), וכאן, כמובן, יש מקום להשוואה לגבי עמדות אחרות (המצויות גם כן בכתביו), כגון מספר כל יודע, או מספר עד. שלום עליכם לא הגדיר את כתביו כרומנים, הגם שיש בהם מסממניה של סוגה זאת, ברור שיש מקום לדון בהבדלים שבין שרשרת סיפוריו/איגרותיו ובין רומנים ידועים מספרות היידיש (לדוגמה – הרומנים של שלום אש). יש אולי מקום להשוות את "מנחם מנדל" לרומן הפיקרסקי האירופי.
הטקסטים של שלום עליכם ממש "מתחננים" להשוות אותם לכתביהם של ענקי הספרות: פרציק המהפכן, בן זוגה של הודיל, נאסר ומוגלה לסיביר – זה ממש מתבקש להשוות לאידיליה "לביביות" של טשרניחובסקי. ייתכן שאני מגזים בדרישותיי מהמורה, אבל ממש מתבקש להשוות גם לרומנים של אלכסנדר סולז'ניצין ("יום אחד בחיי איוואן דניסיביץ'", "אגף הסרטן", "במדור הראשון", "ארכיפלג גולג"), מהם משתמע ששינוי המשטר לא רק שלא ביטל את הדיכוי, אדרבה, הוא הפך אותו למפלצתי.
ההומור של שלום עליכם הוא הרי גאוני, והוכר ככזה בעשרות התרבויות אשר לשפותיהן הוא תורגם. כדי לרדת לעומקם של דברים, נזקק המורה לכלים מתוך ספריהם של גאוני עולם כמו עמנואל קאנט, ארתור שופנהאואר, הנרי ברגסון, זיגמונד פרויד.
עמנואל קאנט (ביקורת כוח השיפוט, בתרגום ש"ה ברגמן ונ' רוטנשרייך תשכ"א, עמ' 147) מבקש לראות בצחוק: "הפעלה הנוצרת מתוך גלגול פתאומי של ציפייה מתוחה באפס." והרי דוגמה: דברי טוביה – "כמו שאנו אומרים ברננו צדיקים 'שקר הסוס', כלומר, אין חכמה ואין עצה כנגד סוס עצל." אנו הרי מצפים שטוביה יציין שאין לסמוך על חוסן חומרי (כמשתמע מתהילים ל"ג 19-17), אבל הציפייה מתגלגלת באפס, כי טוביה נתפס במילה "סוס" כדי לומר פתגם עגלוני פשוט: "אין חוכמה ואין עצה כנגד סוס עצל."
ארתור שופנהאואר (ראו תרגום וביאור אצל י' זם, הצחוק מהו? תשכ"ב, עמ 26) וזיגמונד פרויד (ההומור, מתוך כתבי זיגמונד פרויד, כרך 2, תרגום ט' בר, תשכ"ז, עמ' 219-215) – מצביעים על כך שהצחוק חושף את הניגוד והיחסיות שבחיים. אולי זאת הסיבה שאנחנו צוחקים כשאנו רואים את השמן והרזה, את דון קישוט וסנשו פנשה, את בנימין ("השלישי") וסנדריל, את מנחם מנדל ושיינה שיינדל, את מנחם מנדל וטוביה, השכר שטוביה ביקש מהגביר על הצלת שתי קרובותיו, נראה לו מוגזם, ואילו בעיני הגביר מדובר בסכום זניח.
היחסיות שבחיים מתמצית גם בעגה שהגיבורים נוקטים: טוביה מדבר בלשון חלבנים, מוטיל מלביש ערומים (מלביש ערומים הוא תואר לאל בברכת השחר, וכאן הוא משוייך למוטיל החייט הדלפון) מדבר בעגת חייטים, ולייזר וולף הקצב – בלשון קצבים.
לכאן אפשר אולי לייחס את הדיבור הקומי במישורים שונים, מה שנהוג לכנות בשם "קומדיה של טעויות", בה עושה שימוש בעיקר מולייר (למשל ב"הקמצן"): טוביה מוזמן אצל הקצב לייזר וולף המעוניין בבתו צייטל, ואילו טוביה משוכנע שלייזר וולף מעוניין בפרה שלו...
פרויד גם מצביע על כך שההומור מקטין את ערכו של העולם הסובב המציק לאדם. בכתבי שלום עליכם נמצא אינספור סצינות בהן הגיבור מנסה להתגבר על מצוקה בגיבוב ארכני של מילים לא לעניין שמעורר צחוק, כמו בפרק "מעשה ניסים", שבו מגבב טוביה אינספור מילים על אורך הדרך עד בויבריק (כינוי לעיירת נופש ליד יהופיץ, הלא היא קייב) בפני שתי הנשים שטעו ביער; או בסיפור "הקדירה", בו כביכול מגיעה מוכרת העופות ינטה אל הרב לשאול לגבי כשרות קדירה, אבל למעשה, היא מעייפת את הרב לדעת בגיבוב של דיבורים אגביים – וכל זאת כדי להפיג מעט את המצוקה הגדולה בה חיה אישה אומללה זאת. גיבוריו של שלום עליכם מבטיחים לקצר ("הקיצור"), ולהגיע לעיקר, אך מסתבר שדווקא הפטפוט הלא ענייני, כביכול, הוא באמת העיקר.
נראה לי שהעמוק והקולע ביותר מבין הוגי הדעות שניסו לאבחן את ההומור – הוא הנרי ברגסון ("הצחוק", תרגום י' לוי, תשכ"ב, עמ' 47-11). לפי דעתו, מצויים בעולם האנושי שני כוחות עיקריים: הגשמי, המכאני, האוטומטי – מצד אחד, והרוחני, הגמיש – מצד שני. החברה מצפה מהאדם שיהיה תמיד גמיש, תמיד יתאים עצמו לתנאים החדשים, אבל לעיתים קרובות המכאניות ופיזור הנפש משתלטים עליו, והתגובות שלו הופכות להיות מכאניות, ואז בא הצחוק ומחזיר אותו לרוחניות שלרגע נעלמה. דון קישוט קרא רומנים על אהבה שמימית ועל אבירות, והוא ממשיך להזות עליהם בהקיץ – מכאן הצחוק. "המורה ללטינית" של גי דה מופאסאן, שאוכל וישן רק לטינית, מערבב את הדקדוק הלטיני בחיי האהבה. ודוגמה נוספת (מבדיחה ישנה): אונייה עומדת לטבוע. מגיעה עזרה מצד פקידי מכס, ושאלה ראשונה שלהם לניצולים: "יש לכם מה להצהיר?" – כל אלה נוהגים במכאניות, כמו אוטומטים.
ברגסון איבחן יפה את מהותה של מימרה קומית: היא תיווצר בהכניסנו רעיון אבסורדי לתוך טופס לשוני מקובל וקבוע (שם, עמ' 74). ביטויים מאובנים שאנו אומרים אותם בצורה מכאנית, מה שנהוג לכנות "מטבעות לשון" – מקבלים גוון קומי כאשר מצרפים אליהם ביאור רחוק מהמשמעות הראשונית של הביטוי. סוד הצחוק טמון ב"שידוך" הנראה על פניו אבסורדי.
הרי קצת דוגמאות אצל שלום עליכם:
"אתה בחרתנו מכל העמים – תרגום אונקלוס: יאה עניותא לישראל." והרי ידוע שתרגום אונקלוס הוא רק לתורה, ואילו הציטוט מהרישא לקוח מתפילת שמונה-עשרה לשלוש רגלים ולימים הנוראים.
"ומקיים אמונתו לישני עפר – שומר הבטחתו אפילו לאלה השקועים במעמקי האדמה ומלחכים עפר." והרי טוביה מצטט את ברכת "מחיה המתים" שבתפילת שמונה-עשרה: "מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים... ומקיים אמונתו לישני עפר..."
"מה עניין שמיטה אצל הר גריזים?" – במקור: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" (רש"י ל-ויקרא כ"ה 1).
"אילו ניתן פה למתים, היה תם הלחם מן הארץ." מהרישא מניח הקורא כי מדובר בגילוי סודות מעולם המתים (אילו ניתן להם פה), אבל טוביה, שקשיי הפרנסה הם לוז עניינו – חושש לרעב שהיה מתרחש בעולם, אילו כל המתים היו קמים לתחייה, ומבקשים לאכול...
"כמו שאנחנו אומרים במחזור: שלח לחמך על פני המים," – והרי דברים אלה כתובים בקהלת י"א 1.
"יהי ממון חברך חביב עליך – פירש רש"י: אדם קרוב לכיסו." טוביה השמיט רק מילה אחת – "כשלך" (כך כתוב במסכת אבות ב' י"ז), וממש הפך את המשמעות.
"כמו ששנו חכמים... בור שומן שאינו מאבד טיפה." והרי באבות ב' י"א כתוב: "בור סוד שאינו מאבד טיפה."
"התשכח אישה עולה?" – כלום אפשר לו לילוד אישה להסיח דעת מעוול נורא כזה? והרי הפסוק אומר דבר אחר לגמרי: "התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה? גם הן תשכחנה, ואנוכי (האל) לא אשכחך." (ישעיה מ"ט 15).
"ואחר הרעש – קול דממה דקה" – פסוק נשגב זה (על התגלות האל לאליהו – מלכים י"ט 12) נסמך לביש המזל של אבא של המספר ששעון הקיר שלו נפל לאחר שקרס משום שהעמיס עליו משקולות ("הזקן").
רושם דומה נגרם על ידי ניגודים מפתיעים בין תחילת ההיגד לסופו; להלן דוגמאות מסיפור "הזקן":
"דודתי, מרת ינטל... אישה שחורה ונאווה, שרוב שיניה נשרו מפיה."
"ועכשיו היא מתענה תחת ידו בעושר ובכבוד."
הקורא בכתבי שלום עליכם מתוודע אל ההווי של יהודי הגולה ואל קורותיהם שם, מידע שספק אם פרקי ההיסטוריה יכולים להביאם בפני הקורא בחיות כזאת:
"אדם להבל דמה – דומה אדם לחייט, מה חייט עובד כל ימיו במחטו ומת, אף אדם חי חיי הבלו ומת."
לכאורה, נדמה לנו כי בהיגד הזה יש אבסורד גמור: מה פתאום להשוות אדם לחייט? כלום חייט איננו אדם? אלא שכאן מתגלה האנומליה של חיי הגלות (ולצערנו, גם בחיי העדה החרדית בארץ): העבודה נחשבת לפחותת ערך, ורק ללמדנות, הכרוכה בבטלנות, יש ערך. גולדה מודה שבמשפחה שלה היו הרבה בטלנים, אבל חייטים?! חס וחלילה! טוביה נאלץ להמציא חלום שחלם כדי לשכנע את זוגתו להסכים לשידוך של צייטיל עם מוטיל החייט.
הקורא בכתבי שלום עליכם מתוודע לגזירת תחום המושב, למכס המיוחד שהוטל על בשר כשר (הטקסה האנטבקאית), לפוגרומים שעורכים הגויים אף ליהודים שהם חבריהם מנוער, לגירושים (יש כמובן מקום להשוואה ל"החצוצרה נתביישה" של ביאליק), לעלילות הדם (פרשת מנדל בייליס).
ליד ההנאה האדירה בקריאת כתבי שלום עליכם נשכר הקורא גם בערכי מוסף רבים אחרים, שגאון זה כמן בכתביו.
יריעה רחבה יותר על סגולותיהם של כתבי שלום עליכם, ציטוטים ומראי מקום ימצא הקורא בספרי "מערכי שיעור בספרות עברית וכללית לחטיבת הביניים", מהדורה שנייה, אור-עם 1982.
דרכי הוראה של כתבי שלום עליכם ימצא המורה בספרי "מערכי שיעור בספרות עברית וכללית לחטיבת הביניים", אור-עם 1982, עמ' 126,91