את שרגא אני מכיר מגיל שבע-עשרה לערך. למדתי אז ב"תיכון חדש" בתל-אביב וכולם סביבי היו חניכי תנועות הנוער. רציתי גם אני, ובייחוד לקראת השירות בצבא, להיות בתנועת נוער ובנח"ל. ערכתי סבב בין תנועת הנוער בפתח-תקווה ובחרתי בסניף "הנוער העובד" שבראשו עמד אז גגה, מנחם נווה.
החבורה שנקלעתי אליה היתה מאז חבורת חבריי הטובים ביותר. שרגא רבין ואריה שחל מכפר גנים. עודד רייקין. עוזי שטרן, שמוליק לס, זאביק פרסטמן, והצייר אורי שולביץ, שציור קיר גדול שלו קישט את הסניף.
החברוּת מאז, בייחוד עם שרגא, עוזי ואורי, נמשכת כבר יותר משישים שנה. זו הסביבה החברתית הטבעית ביותר שלי. לקראת ההליכה לנח"ל הצטרפו אלינו חבריי מאז, יהודה ג'אד נאמן, זאב קליין-קינן ובני אייכהורן.
אני זוכר את החדר שלנו בצריף בעין-גדי הישנה, זו של ההיאחזות. שרגא, אורי ואני. קשה היה להיכנס בגלל ערימות העיתונים והספרים.
שרגא שוכב על מיטתו וקורא ספר ואומר לי:
"אודי, אני קורא כבר כמה עשרות דפים על כיצד מסודרים הבגדים בארונו של הנס קסטורפ, ואני לא משתעמם לרגע."
זה היה "הר הקסמים" של תומס מאן בתירגומו של מרדכי אבי-שאול.
שרגא היה בין שלושתנו – המִשקיסט, הארצי, החקלאי מנעוריו בכפר גנים. אורי שולביץ' הצייר, היה הרוחני והרגיש. ואני באמצע. חצי-חצי. אורי היה כל כך רגיש שהיה מסוגל להשמיע פתאום מילים של התנגדות כלפיי גם מבלי שאמרתי מילה וכבר היינו במצב של לקראת שינה בחדר החשוך. "אני יודע מה אתה חושב," נהג לומר, ולרוב צדק.
עם שרגא מעולם לא היה לי ויכוח או ריב. תמיד היו עמדותינו כמעט דומות, וזה הרגיז לא פעם את אורי.
אימא של שרגא היתה שולחת לנו מדי פעם צנצנת של ריבת קומקוואט, אלה התפוזונים הקטנים. ואני זוכר עד היום את הטקס ואת המתיקות. שלושתנו יושבים על מיטותינו בחדר בצריף, ושרגא שולה בכפית פרי קטן שקוף עם רוטב מדהים ומגיש אותו לכל אחד מאיתנו ישר לפה כמו לחם הקודש.
נחשבנו לאינטליגנציה הפתח-תקוואית של עין גדי. שרגא ואני אפילו הכנו, לקראת אסיפת החברים המיוחדת של השנה החדשה, זה היה ב-1957 לערך, תוכנית חברתית לשינוי פניה של עין-גדי. נתלבש כולנו בגלימות כמו האיסיים. לא יהיה תקציב אישי אלא קופה של כסף בפינת חדר האוכל וכל אחד ייקח משם לפי צרכיו. גם שעות העבודה יהיו לפי רצונו של כל חבר. ועוד הצעות דון-קישוטיות ממין אלו, שכמובן לא התקבלו על ידי החברים.
ואז הופיעה תהילה, וכבר לא היה אפשר להפריד ביניהם. אני זוכר, לימים, את ביתם השכור בגת רימון, השכונה בדרום פתח-תקווה, בצל העצים הגדולים, ושרגא יוצא בְּלילות כפור להדליק צמיגים בשטחי הירקות שגידל.
ואחר כך ביתם בירושלים, וביתם בקיסריה, בהם ביקרנו פעמים רבות ועקבנו אחרי המשפחה המתרחבת, דור שני ושלישי. וביקור אחרון שלהם, בשניים, אצלנו בתל-אביב, תהילה כבר חולה אבל כאילו מסרבת להכיר במצבה, ושרגא רוכש עבורה חלב-גמלים, כלומר נאקות, שהיה אמור לשמש לה סם מרפא.
ובחזרה לגיל שלושים, שרגא ואני בירושלים, ושרגא המנוסה בעישון מקטרת מלמד אותי כיצד מפטמים אותה ומהדקים את הטבק, כדי שהעישון יימשך זמן רב ללא תקלה. אני נדרתי נדר שאם עד גיל שלושים לא אתחתן, אתחיל לעשן מקטרת, וכך היה. אבל מאז התחתנתי פעמיים ויהודית עד היום סובלת מעשן המקטרת היומית שלי למרות שהטבק, מסוג ארינמור בקופסה העגולה, הוא ממין משובח וריחני מאוד.
וככה, כל שנים, שרגא, אורי ועוזי, הם כאילו גם חלק ממני. אורי שולביץ' כבר עבר את השמונים. הוא מבוגר מאיתנו בשנה. עוזי שטרן עוד מעט בן שמונים, ואני כבר בן שמונים. וזה ממש נס שכולנו עדיין חיים ופעילים ושומרים על קשרי החברות מתקופת הנעורים.
שרגא, תזכה להרבה שנים של בריאות טובה ושכל מבריק, ותהיה תמיד אתה כמו שהיית כל השנים!