בראיונות עימו, נהג שמעון פרס לומר שהוא מקווה להיזכר בזכות דימונה ואוסלו.
דימונה – כוונתו ליכולת ההרתעה הגרעינית של ישראל (על פי מקורות זרים), שעליה החליט בן גוריון, ושמעון פרס היה בין אדריכליה הראשיים.
אוסלו – כוונתו להסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף, ששר החוץ פרס היה מאדריכליו, וזכה בזכותו בפרס נובל לשלום.
בדברים אלה, כוונתו של פרס היתה ליצור זיקה תודעתית בין דימונה ואוסלו, כשני מרכיבים של ביטחון ושלום. על פי התזה שלו, ההרתעה הגרעינית היא המרכיב המרכזי בביטחון ישראל והיא הגורם המרכזי שיביא לשלום. ההרתעה הגרעינית היא הגורם להשלמה הערבית עם עובדת קיומה של ישראל ועם אי היכולת להשמידה, והתובנה הזאת תביא אותם לנכונות לשלום עם ישראל. היכולת הגרעינית, האמין פרס, מאפשרת לישראל לוותר על מרכיבי הביטחון הקונבנציונליים, ובראשם גבולות בני הגנה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה ויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת.
אוסלו היא שם קוד לתהליך הוויתורים הישראליים מרחיקי הלכת לפלשתינאים. פרס היה המאמין הגדול בתהליך הזה. בניגוד לספקנות הרבה של רבין, פרס נשאר אופטימי והאמין בתהליך גם לאחר שכישלונו היה ברור לכול. בשובו לישראל מטקס החתימה בבית הלבן, הכריז פרס: "תמו מאה שנות טרור." הוא באמת האמין בכך. ודומה שהוא המשיך להאמין בכך גם ככל שהטרור הסלים בעקבות אוסלו, והגיע לממדים חסרי תקדים. 
כשאנו בוחנים, בפרספקטיבה של שנת 2016, את ההיסטוריה של מדינת ישראל, אין ספק בתרומה האדירה של דימונה לביטחון ישראל ולהרתעה מפני ניסיונות להשמדת ישראל ובהיותה מרכיב מרכזי והכרחי בהגנה על המדינה. דימונה היא תרומתו הגדולה ביותר של פרס למדינת ישראל.
אולם ביכולת גרעינית יש סכנות רבות. יכולת כזאת חייבת להיות אך ורק נשק יום הדין, ששימוש בו מוצדק רק במצב של סכנה מוחשית לעצם קיומה של ישראל. במילים אחרות, מטרת היכולת הגרעינית היא למנוע, באמצעות הרתעה, הגעה למצב שיאלץ את ישראל שימוש בה. לכן, מדיניות המסתמכת על היכולת הזאת כמשענת אופרטיבית להגנה על המדינה, היא מדיניות ביטחון הרפתקנית. כדי להימנע מהרפתקה כזאת, אסור למדינה לוותר על המרכיבים הקונבנציונליים להגנתה – צבא קונבנציונלי חזק וגבולות בני הגנה. ויתור על גבולות בני הגנה, בהסתמך על היכולת הגרעינית, הוא הרפתקה ביטחונית מסוכנת.
בהסכמי אוסלו ישראל לא ויתרה על גבולות בני הגנה. בנאומו האחרון טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, ובהם עמידה על גבולות בני הגנה ומרכזם – בקעת הירדן בשליטת ישראל.
אולם בתפיסתו המדינית של פרס, כפי שבאה לידי ביטוי בחזון "המזה"ת החדש" שלו ובספרו שנשא שם זה, הוא הביע זלזול ולעג לגבולות בני הגנה, והציג אותם כתפיסה מיושנת (אף שאין מדינה בעולם שוויתרה על עומק טריטוריאלי). כאשר הוא דיבר על אוסלו, הוא לא התכוון להסכמים שנחתמו, אלא לתהליך שכיוון לו, על פי חזונו.
לא היה מנהיג ישראלי המזוהה עם החתירה לשלום יותר מאשר שמעון פרס. אולם דרכו לא קירבה את ישראל במאומה אל השלום, אלא להיפך – הרחיקה את השלום וסיכנה את הביטחון. וגם היום, אחרי מותו, יש לומר זאת בכנות ובהגינות.
פרס תרם כל חייו למדינת ישראל, לביטחונה, לעוצמתה ולמעמדה המדיני. את העובדה הזאת אי אפשר לקחת ממנו, וגם המרים ביריביו יסכימו עם עובדה זאת. אולם דרכו, שהיתה רצופה כוונות טובות, לא יכלה לקדם את ישראל לעתיד בטוח.
יהיה זכרו ברוך!
 
2. הקרב האחרון של הפלמ"חניקים
בשנת 1994, בימים הקשים שבהם נאבקנו על קיומו של מפעל חיינו – מפעל ההתיישבות היהודית בגולן, מאבק שראינו בו מאבק על קיום הבית הלאומי כולו, התגייסה לעזרתנו חבורה איכותית, מיוחדת במינה. בראשה עמד חתן פרס ישראל, המשורר הדגול, הסופר והעיתונאי חיים גורי. לצדו, שלושה אלופים במילואים: יצחק חקה חופי, מי שהיה אלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, ראש המוסד ויו"ר חברת החשמל; צביקה זמיר, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום, ראש המוסד במלחמת יום הכיפורים ומנכ"ל בתי הזיקוק; עמוס חורב, מפקד חיל החימוש, אחד ממובילי הפיתוח הביטחוני, עוזר ס' הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים ונשיא הטכניון.
המשותף לארבעתם היה היותם ממפקדי הפלמ"ח. ארבעתם היו מקורבים מאוד ליצחק רבין, מפקדם, שבו האמינו ואחריו הלכו באש ובמים לאורך שנים. אולם כאשר רבין ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, ורבים רבים התקרנפו ועשו יחד עמו את סיבוב הפרסה, הארבעה התייצבו כאומרים: לפקודה תמיד אנחנו! הם יצאו בגלוי נגד מדיניותו של רבין, התייצבו לצד המאבק על הגולן והיו ממייסדי תנועת "הדרך השלישית". ארבעת האישים, שהיו ידועים ביושרתם, היו מקובלים ביותר בקרב האליטה הביטחונית של ישראל ובקרב המרכז והשמאל הציוני, ולעמדתם הנחושה והאמיצה היה ערך רב.
אנו, תושבי הגולן, ותיקי המאבק על הגולן, זוכרים אותם לטובה ומוקירים להם תודה. "הפלמ"חניקים" כינינו אותם. וגם – "כנופיית הארבעה". וגם – "הזקנים". כן, כן, לפני למעלה מעשרים שנה, הם כבר היו "הזקנים".
יצחק חופי הלך לעולמו. שלושת רעיו, יבדלו לחיים ארוכים, גורי, זמיר וחורב, יחד עם חברם, אלוף מיל' שייקה גביש, כולם בעשור העשירי לחייהם, יצאו בימים אלה לקרב האחרון של חייהם, הקרב על כבודם ועל כבוד הפלמ"ח; מאבק נגד הנצחתו של רחבעם זאבי-גנדי בח'אן שער הגיא, המקום שבו לחמו בגבורה ונפלו רבים מלוחמי חטיבת "הראל", בקרבות מלחמת השחרור, הקרבות ההרואיים על הדרך לירושלים הנצורה.
בשנה האחרונה נחשפנו למעלליו של גנדי. לא קופת שרצים הוא נושא על גבו, אלא מכולה של שרצים. עשרות עדויות קשות על מעשי אונס והתעללות מינית, על שימוש במרותו והפעלת חייליו בשירות תאוותיו ועל כפיית תאוותו בכוח על חיילות צעירות; על קשריו עם עולם הפשע בישראל.
אפשר להיתמם ולומר שכיוון שהדברים לא הוכחו בבית משפט, אי אפשר להתייחס אליהם. על פי טענה זו, אין משפט ההיסטוריה, וכל עדות על העבר, על אישי עבר, בטלה ומבוטלת, חסרת שחר. כמובן שזו טענה לא רצינית.
אין המדובר בענישה פלילית המחייבת הכרעה משפטית, אלא בצעד ציבורי של הנצחה ממלכתית. האם האיש ראוי להנצחה כזאת?
והרי רחבעם זאבי זכה להנצחה רבתי, מעל ומעבר לכל פרופורציה. אין לבטל את ההנצחה הקיימת, אך בוודאי שאין מקום להוסיף עליה, ובוודאי לא במקום כל כך משמעותי ומהותי, שראוי להנציח בו את הלוחמים שנפלו על הגנתו.
מלכתחילה, התנגדתי ליום הזיכרון הממלכתי לגנדי ואף כתבתי נגדו, אולם זאת ללא כל קשר לזהותו, לאישיותו או לדעותיו. דעתי היא, שיום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל הוא היום שבו עם ישראל מתייחד עם זכרם של כל חללי המלחמה על הארץ, ללא הבדל בין טוראי ואלוף, בין שר לבין ילד שנרצח בפיגוע טרור. אילו רבין נרצח בידי מחבלים ערבים, מן הראוי היה שגם עם זכרו יתייחד עם ישראל ביום הזיכרון הכללי.
יום הזיכרון לגנדי, שהוא כמעט העתק ליום הזיכרון לרבין, נועד "לפצות" את ה"ימין" ביום משלו, קונטרה ליום הזיכרון לרבין, שכביכול הוא יום של ה"שמאל". אלא שכל חלקי המשוואה הזאת הזויים.
את הנעשה אין להשיב. וגם היום, כאשר אנו יודעים מה שלא ידענו בעבר על מעלליו, אין לבטל את יום הזיכרון ואת מפעלי ההנצחה הממלכתיים; ביטול כזה ייפער פצע חברתי מיותר. ניתן להנמיך את הטון, אך יש לקיים את מה שכבר נקבע.
אולם בשום אופן אין להוסיף על כך הנצחה עודפת, בוודאי לא בשער הגיא.
מסביב יהום הסער, אך ראשם של ותיקי הפלמ"ח, בני התשעים פלוס, לא יישח. בכוחותיהם האחרונים הם לוחמים על כבודם. מן הראוי שאנו, אזרחי ישראל, נכבד אותם, נכבד את רצונם, נכבד את מאבקם ונצטרף לקריאתם – אל תנציחו את גנדי בשער הגיא.
 
3. צרור הערות 28.9.16
* להחליף את העולם – 15 שנים בדיוק חלפו מאז הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, שבה ניתן האות למסע הדה-לגיטימציה וההחרמות נגד ישראל, על מנת למוטטה. הוועידה יצרה אופוריה בקרב שונאי ישראל. ההשוואה המופרכת בין ישראל לדרום אפריקה, יצרה בקרבם תובנה מופרכת שבאמצעות השיטות שבהן הוכרעה דרא"פ של האפרטהייד, כך תוכרע ישראל. חלפו 15 שנים, וגם אם יש להם הצלחות פה ושם, בסך הכול ניתן לציין את המהלך ככישלון מהדהד, בוודאי בהשוואה לאופוריה. שונאי ישראל בהלם, אבלים וחפויי ראש.
זה הרקע לפשקוויל שפרסם בראשית השבוע התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי ב"הארץ", שבו הוא הוקיע את העולם על שאינו רוקד לצלילי BDS. "נכזבנו. נכזב כל מי שהאמין בעולם, כל מי שהאמין בברק אובמה, כל מי שהאמין באירופה, כל מי שהאמין בכוחה של דעת הקהל המערבית להשפיע על ממשלות. נכזב כל מי שהאמין שבמאה ה-21 לא יהיה עוד קולוניאליזם, שכיבוש צבאי ברוטלי לא יוכל להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. כל נבואות הזעם, שהיו מקור תקווה למי שהאמין שהכיבוש הישראלי חייב – אבל חייב – לבוא אל קיצו, נכזב. הבטיחו לנו לחץ בינלאומי וסנקציות, בידוד עולמי והפסקת הסיוע האמריקאי, חרם ונידוי, וקיבלנו כיבוש, שמעולם לא היה מבוסס כל כך, וישראל, שמעולם לא היתה חזקה כל כך. הבטחתם שהכיבוש לא יוכל להימשך לנצח, והוא לא מפסיק להימשך. למה? כי ישראל חזקה, כי היא לא מבודדת ולא בטיח. תודו: הכיבוש הישראלי מבוסס כיום יותר מאשר לפני עשר שנים, וקיצו אפילו לא מתחיל להסתמן באופק. צריך להכיר בכך."
אין ברירה. כנראה נצטרך להחליף את העולם.
אגב, את ההיסטריה של דבוקת שוקן היטיב להגדיר באותו יום רוגל אלפר, בפשקוויל נאצה נגד יהדות ארה"ב ואיפא"ק, שמעזים לפעול למען ישראל, שנואת נפשו. "שיילך להזדיין, האיפא"ק הזה."
 
* תרחיש הכדורגל – במשחק הקובע האם ישראל תעלה לטורניר גביע העולם בכדורגל, שחקני הנבחרת יתחילו להבקיע במזיד גולים עצמיים כדי להביא לכישלונה. שרת הספורט תעזוב בזעם את המגרש. מה הנושא שיהיה ראוי לדיון – התנהגות השחקנים או התגובה של השרה?
 
* החרם הערבי – בתגובה לכך שכתבתי שהחרם הערבי החל ב-1951, תיקן אותי נעמן כהן ואמר שהחרם החל עוד טרם הקמת המדינה, ב-1945. הוא צודק, וגם אני צודק ואין סתירה בין הדברים. האמת היא שכבר משנות העשרים החל חרם על ההתיישבות הציונית. ב-1945 החליטה הליגה הערבית לראשונה על חרם נגד היישוב ותוצרתו, שבאופן אוטומטי הפך לחרם נגד המדינה. זו ההחלטה אליה מכוון נעמן. ב-1951 קיבלה הליגה הערבית את ההחלטה להחרים כל חברה שתסחור עם ישראל או תקיים עימה יחסים כלכליים כלשהם. בדבריי התייחסתי להחלטה זו, הרלוונטית לסוגיית מעצר האוניות נושאות הסחורה לישראל, עליה כתבתי.
 
* פטריוט – "בוגד! מה עשית בצבא?" צווח אספסוף של חארות לעברו של אמנון אברמוביץ', כשבא לסקר את משפטו של אלאור אזריה.
אמנון אברמוביץ' נכווה קשה במלחמת יום הכיפורים, כנהג טנק. על אף פציעתו הקשה, המשיך לנהוג בטנק בנחישות ובדבקות במשימה, ועל כך קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. תהליך שיקומו ארך ארבע שנים וכלל שישים ניתוחים. "מה עשית בצבא," צווחו לעברו החוליגנים בעזות מצח אופיינית.
בעבורי, אמנון אברמוביץ' הוא יריב פוליטי ואידיאולוגי חריף. הערותיו הציניות מעצבנות אותי ולא אשכח ולא אסלח לו על כמה מן האמירות המכוערות ביותר נגדנו בתקופת המאבק על הגולן. ועם זאת, הכול מתגמד לעומת גבורתו והקרבתו במלחמה על הגנתה של מדינת ישראל, כי אין לך אדם שאין לו שעה, ובשעה שלו הוא הוכיח את עצמו מעל ומעבר.
בעבורי אמנון אברמוביץ' הוא יריב, דעותיו מרתיחות אותי, אך הוא פטריוט. את הפטריוטיות שלו אף חוליגן לא ייקח.
 
* העימות האחרון – בעקבות העימות בין טרמפ לקלינטון, ראיינה עדי מאירי בתכנית "הכול דיבורים" את דן מרגלית, שהינחה את העימות בין נתניהו לפרס בבחירות 1996. מאירי הציגה את מרגלית כמי שהינחה את העימות האחרון שנערך בארץ והוא חזר על הדברים. אלא שהם טועים. העימות האחרון נערך שלוש שנים מאוחר יותר, בבחירות 1999.
בדומה לבחירות 1996, היו אלו בחירות אישיות ישירות לראשות הממשלה. ההצבעה נעשתה בשני פתקים – פתק למפלגה לכנסת ופתק למועמד לראשות הממשלה. בתחילת המרוץ היו חמשה מועמדים: נתניהו (הליכוד), ברק ("ישראל אחת" – גלגול קודם של המחנ"צ), איציק מרדכי (מפלגת המרכז), בני בגין (האיחוד הלאומי) ולהבדיל – עזמי בשארה (בל"ד).
שלושת המועמדים המובילים, ברק, נתניהו ומרדכי, הוזמנו לעימות. ברק טען שמועמדות מרדכי היא מועמדות סרק, ורק הוא מועמד אמיתי והוא מוכן אך ורק לעימות זוגי בינו לבין נתניהו. הוא החרים את העימות ונותר כיסא ריק ועליו נכתב אהוד ברק. העימות היה בין נתניהו למרדכי, בהנחיית ניסים משעל. הפייבוריט היה נתניהו, רב מג בתקשורת, מול מרדכי האפור והעילג. אבל מרדכי הביס את נתניהו שוק על ירך. הוא חשף לראשונה את המו"מ שניהל נתניהו על נסיגה מהגולן. נתניהו גמגם הכחשה ומרדכי הישיר אליו מבט ואמר: "הסתכל לי בעיניים" – זה היה הנוק-אאוט.
מרדכי, בגין ולהבדיל – בשארה פרשו ברגע האחרון מן המרוץ וברק הביס את נתניהו בבחירות.
מאז לא היו עוד עימותים טלוויזיוניים בישראל.
 
* ביד הלשון: שורש פורה ראש ולענה – פרשת השבוע היא פרשת "ניצבים". פרשה זו תרמה ללשוננו את הניב היפה " שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה."
מדובר בגורם מזיק ומסוכן, כמו צמח הלענה המר, או צמח הראש הרעלי, שמשפיעים לרעה על סביבתם ומקלקלים אותה, כאשר הם פּוֹרים, כלומר מתרבים.
"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה." משה מתייחס כאן לנזק הכבד שעלולים איש אחד, אישה אחת, משפחה אחת, העובדים עבודה זרה, להזיק לקולקטיב – קהילה, שבט, אולי לעם כולו.
קהילות ויישובים לא מעטים ניזוקו באופן משמעותי, בגלל חבר אחד בעייתי ומזיק. זאת הסיבה האמיתית לקיומן של ועדות הקבלה ליישובים, שגורמים אנטי ציוניים, הרוצים להרוס את ההתיישבות, לוחמים נגד קיומן.