במוצאי יום הכיפורים תש"ז, לפני 70 שנה בדיוק, עלו לקרקע, במבצע חשאי, מתחת לאפו ולעיניו של הצבא הבריטי, 11 יישובים חדשים בנגב.
היה זה מבצע ההתיישבות החשוב ביותר בתולדות הציונות. לא היה עוד דבר כזה, לא לפני כן ולא אחרי כן.
רק לחשוב על התעוזה המדינית והמבצעית של ההנהגה המדינית של היישוב, שקיבלה את ההחלטה. רק לחשוב על היכולת המבצעית והלוגיסטית של ביצוע המבצע, ושל ההצלחה לשמור אותו בסוד, אף שכל כך הרבה אנשים היו שותפי סוד. דבר לא דלף לבריטים. מכל בחינה, היה זה מבצע יוצא דופן באיכות ביצועו.
אך החשוב ביותר הוא התוצאה. בזכות עליית 11 הנקודות, נכלל הנגב בתחומי מדינת ישראל. אכן, ההתיישבות היא שעיצבה את גבול המדינה. ההתיישבות היא שהבטיחה את הנגב למדינת ישראל. וללא הנגב, ספק אם מדינת ישראל היתה יכולה לקום ולהתקיים.
בעוד פוסט היסטוריונים מנסים להכחיש את העובדה שההתיישבות הציונית במטולה, תל-חי וכפר גלעדי היא זו שהבטיחה את הכללת אצבע הגליל בשטח ישראל, ויש שאף טורחים לכתוב על כך בספרים, אף אחד לא יוכל לומר זאת על ההתיישבות בנגב. זאת, כיוון שהדבר כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בהמלצות אונסקו"פ – ועדת האו"ם שהמליצה לעצרת האו"ם על תכנית החלוקה. במסמך, בפרוטוקולים ובזיכרונותיהם של חברי הוועדה, נכתב בפירוש, שהסיבה להכללת הנגב היא ההתיישבות הציונית, החקלאות, צינור המים לנגב, הפרחת שממות הנגב ואף הדמות החברתית של חיי הקיבוץ.
21 שנים מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצת חלוצים צעירים לגולן, התיישבה במחנה עלייקה, ופתחה את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. מפעל שנועד לעצב את גבול המדינה ולהבטיח, באמצעות ההתיישבות, שהגולן ייכלל בגבולות ישראל.
ההתיישבות בגולן היא ממשיכת הדרך של מבצע י"א הנקודות.
יש הבדלים, כמובן, בין המפעלים. י"א הנקודות הוקמו בטרם מדינה, כנגד השלטון בארץ. ההתיישבות בגולן נעשתה במדינה ריבונית. יש הטוענים שבמדינה ריבונית ההתיישבות אינה מעצבת את הגבול. אין זה נכון.
קומץ היישובים בנגב הבטיחו שהנגב ייכלל בגבול המדינה בתוכנית החלוקה. היישובים שעמדו בגבורה מול הפולש, וצה"ל ששחרר את הנגב, הבטיחו שהנגב נכלל בפועל בגבול המדינה. אולם אלמלא יושבו הנגב והגליל במאות יישובי עולים בשנות החמישים, הנגב והגליל היו נופלים. יישוב הנגב היה משימה של מדינה ריבונית, של ממשלה ריבונית. כן, גם במדינה ריבונית ההתיישבות היא מרכיב מרכזי בעיצוב גבולות המדינה.
ההתיישבות בגולן מראשיתה היא שילוב של יוזמה מלמטה עם תמיכה וסיוע של ההנהגה, ובראשה ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הפטרון של הקמת ההתיישבות בגולן.
במלאת 70 שנה לעליית י"א הנקודות, נערכה ישיבה חגיגית של מועצת התנועה הקיבוצית, בקיבוץ בארי שבנגב, שהינו אחד מאותם 11 יישובים.
כל הדוברים בישיבה, ובראשם יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, חילקו את נאומיהם לדברי הערכה היסטורית לי"א הנקודות ולדברי אקטואליה. בהערכה ההיסטורית דיברו הכול על ההתיישבות שקבעה את גבול המדינה. מה אמורה להיות ההתייחסות האקטואלית של דובר באירוע כזה? מן הסתם, התייחסות אקטואלית להתיישבות כמעצבת גבול המדינה בימינו. בוודאי, כאשר מדובר בתנועה הקיבוצית, שהקימה את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. הרי יש לנו במה להתגאות. לא?
אז זהו, שלא. בכל הנאומים, לא היתה ולו אמירה אחת, של דובר אחד, שהתייחס לכך.
על מה דיברו הנואמים בחלק האקטואלי של דבריהם? על הפגיעה בהתיישבות בכלל ובקיבוץ בפרט של מדיניות הממשלה – הפגיעה בחקלאות ותוכנית המיסוי בקיבוצים. המסר היה: ראו איך אנחנו קבענו את הגבול לפני 70 שנה, ראו איזו תרומה אדירה תרמנו, ועכשיו ראו איך אתם פוגעים בנו ובמעמדנו.
ואף אחד מהם לא חשב אפילו לבחון את השאלה – מה הקשר בין העובדה שהתנועה הקיבוצית חדלה להיות תנועה מיישבת, לבין הפגיעה במעמדה? אילו התנועה הקיבוצית הקימה היום התיישבות, האם ממשלה כלשהי היתה מעלה על דעתה לפגוע במעמדה? והנה, לא זו בלבד שהתנועה הקיבוצית אינה עוד תנועה מיישבת, היא אף סונטת במי שמיישבים היום את הארץ, והדבר בא לידי ביטוי, ללא בושה, בדברי הנואמים באירוע החגיגי.
איזה חוסר מודעות עצמית!
ההתבכיינות הזאת ממש פאתטית.
באירוע החגיגי בבארי, יוחד פרק להשקת ספרו החדש של מוקי צור "כאחד הדשאים, כאחד האדם." ספר זה מתאר את ההיסטוריה של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, מאז הקמתה בראשית שנות החמישים ועד איחודה עם הקיבוץ המאוחד והקמת התק"ם ב-1980.
תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, הגדולה בתנועות הקיבוציות, היתה שותפה להתיישבות בגולן (וכן בצפון ים המלח ובחבל ימית בסיני). כתב על כך מוקי צור בספרו:
"ההתיישבות של האיחוד ברמת הגולן התרכזה בדרום רמת הגולן, שם נוצרו מבוא חמה, שנוסדה על ידי בני קיבוצי האיחוד, כפר חרוב שנוסד על ידי בוגרי תנועת הצופים ואפיק שהקימו בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד. אליהם הצטרף מאוחר יותר קיבוץ מיצר. ההתיישבות בדרום הרמה נבעה משיקולים גיאו-פוליטיים שביקשו לקבוע יתר במקום, למקרה של תביעה לפשרה טריטוריאלית עתידית."
כל תנועות ההתיישבות עלו לגולן, מ"גוש אמונים" ועד הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר (יוצאת דופן היא תנועת הקיבוץ הדתי, תנועה קטנה שמשימתה הגדולה היתה קימומה של ההתיישבות בגוש עציון שנפל בתש"ח, והיא לא יכלה להעמיס על כתפיה מפעל התיישבות נוסף). זהו ביטוי לקונצנזוס הלאומי באשר לגולן.
ציינתי שבישיבת מועצת התק"צ לא התייחסו הנואמים להתיישבות כמעצבת גבול המדינה בימינו. היה רק חריג אחד.
לצד האישים הפוליטיים שנאמו באירוע, היתה גם הרצאה של היסטוריון, ד"ר אלון פאוקר. בהרצאה מרתקת, הוא תיאר לעומק את מהותה ומשמעותה של התיישבות 11 הנקודות ותרומתה הקריטית לעיצוב גבולות המדינה.
לאחר תיאור המבצע ההרואי ומשמעותו, ביקר פאוקר את התנועה הקיבוצית על כך שאחרי קום המדינה לא נפרדה מן האתוס החלוצי. בעיקר הוא ביקר את הנהגת התנועה הקיבוצית על כך שהקימה יישובים בגולן ובבקעה אחרי מלחמת ששת הימים. הוא טען שהמשבר של התנועה הקיבוצית נובע בעיקר מכך שלא הבינה שתם העידן החלוצי, ובמקום לגלות חדשנות בטיפולה בענייני הפנים של הקיבוצים, היא המשיכה לעסוק בהתיישבות. בין השאר הוא האשים את התנועות, שכיוון שהאוריינטציה שלהם היתה על התיישבות, הם לא התמקדו ביצירת מערכת יחסים נכונה עם מושבי העולים ועיירות הפיתוח.
אני מעריך את ד"ר פאוקר כהיסטוריון. שנינו חברים בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. אולם דבריו הוכיחו עד כמה הקושי להפריד בין דעה פוליטית למחקר היסטורי, עלול לעוות את המחקר ההיסטורי.
ישבתי במועצה ומנואם לנואם בטני התהפכה; פחות מהדברים שהם אמרו, יותר ממה שלא אמרו. ואז בא פאוקר ואמר את דבריו, וכך ההתייחסות היחידה להתיישבות כמעצבת גבולות, באירוע חגיגי לציון קביעת הגבול באמצעות התיישבות – הייתה התייחסות שלילית. לא להאמין.
אני מעניק לעצמי צל"ש על יכולת האיפוק שגיליתי, כשלא התפרצתי וישבתי בשקט למרות הסערה שהתחוללה בקירבי.
אני מעניק לעצמי צל"ג על כך שהתאפקתי, ולא דאגתי לכך שהמסר הראוי, לטעמי, יישמע באותה ישיבה, ולו בקריאות ביניים רועמות מן הקהל.
את תשובתי נתתי למחרת, בכנס השנתי של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה שנערך בגבעת חביבה. באותו כנס הרציתי על מחקר שערכתי מטעם מכון שמיר למחקר, על קצרין בירת הגולן; מחקר שבו תיארתי איך הקיבוצים והמושבים בגולן החליטו על הקמת יישוב עירוני, נאבקו על הקמתו ודחפו את הקמתו, מתוך תפיסה על פיה יש ליצור מופת של מערכת יחסים אחרת מן המקובל באותם ימים באזורים אחרים, בין ההתיישבות הכפרית והעירונית.
הדברים שתיארתי, פרי המחקר, מפריכים את הטיעון על סתירה, כביכול, בין היכולת ליצור חדשנות התיישבותית, וחדשנות בקשרי הקיבוץ והסביבה. ההיפך הוא הנכון, כמו בכל תולדות ההתיישבות, הקמת התיישבות חדשה היא הערובה לחדשנות פנימית וחיצונית של ההתיישבות. בדבריי תיארתי את מה שהיה במועצה ואת תחושתי לנוכח הדברים, והעליתי על נס את ההתיישבות בגולן כמעצבת גבולה של ישראל, בדרכן של 11 הנקודות בנגב.
לאחר עקירת יישובי סיני ולאחר מכן עקירת גוש קטיף, איננו יכולים עוד לומר שהיכן שעוברת המחרשה, שם ייקבע הגבול. אולם גם לאחר שני האירועים הללו, אני משוכנע שההתיישבות היא מרכיב מרכזי, אולי המרכיב המרכזי, בעיצוב הגבולות.
אלמלא ההתיישבות בגולן, הגולן כבר מזמן היה בידי סוריה, והשאלה היתה האם דאע"ש או חיזבאללה ישלטו בכנרת. זה לא קרה, בזכות מפעלנו.
אלמלא ההתיישבות בגולן, הגולן לא היה בידי ישראל, כפי שללא ההתיישבות בנגב, הנגב לא היה בידי ישראל.
2. צרור הערות 2.10.16
* פולחן אישיות – "אבי האומה", "שמש העמים", "אחרון הנפילים", "יחיד בדורו", "גדול מהחיים"... בחייאת... הרבה יותר מכובד להימנע מפולחן האישיות הזה. נכון שפרס אהב וטיפח את הפולחן, אך אין הוא מוסיף דבר לזכרו. ההיפך הוא הנכון.
* למה הם מחרימים את ההלוויה – למה הרשימה המשותפת מחרימה את הלוויית פרס, ודובריה יוצאים מגדרם בהשמצתו ומתחרים בגדעון לוי בגינויו כעוכר השלום? אני שומע כל מיני הסברים כמו כפר כנא פה כפר כנא שם, אבל אלו תירוצי ראש קטן. הסיבה אחרת לגמרי. הם מחרימים את ההלוויה של פרס, כי בתור נשיא וראש ממשלה הוא מסמל בעיניהם את מדינת ישראל. החרמת הלווייתו היא האמירה שלהם כלפי מדינת ישראל.
זה נשמע אבסורדי – דווקא את פרס הם מחרימים? הרי פרס הוא בלפור של הפלשתינאים. הרי פרס הוא המנהיג הישראלי המזוהה יותר מכל עם השלום, עם רדיפת השלום. הרי פרס הוא נושא חזון המזרח התיכון החדש, שאמור היה לשדרג ברמה פנטסטית את האזור כולו. פרס אמור היה להיות אחרון המוחרמים.
זה נשמע אבסורדי, אך מי שרואה בכך אבסורד, פשוט מתעלם מן המציאות. המדינה הפלשתינאית שפרס קידם היא לצד מדינת ישראל. השלום עליו הוא דיבר הוא עם מדינת ישראל. המזרח התיכון החדש שעליו הוא חלם כולל את מדינת ישראל, כמשחקת תפקיד מרכזי. לכן, חזונו מנוגד מכל וכל לחלומם. וכאשר הם תוקפים אותו בגין הכור הגרעיני (תרומתו הגדולה ביותר למדינת ישראל), הם תוקפים את הכור כיוון שהוא ערובה לקיומה של מדינת ישראל.
זה כואב, זה מצער, אך שבעה עשורים אחרי הקמת המדינה, המיעוט הערבי – הערבים היחידים במזה"ת שהנם אזרחים באמת, שנהנים מדמוקרטיה ומזכויות אזרח מלאות, עדין שוללים את זכות קיומה של מדינתם. חזונם אינו כולל קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון.
זה כואב, זה מצער, אך זו האמת. זאת המציאות, למגינת ליבנו.
* צעד אמיץ – השתתפותו של אבו מאזן בהלוויה של פרס, היא צעד אמיץ וראוי להערכה. הוא אמיץ, כיוון שאבו מאזן ידע איזו התנגדות הצעד יעורר; איזו הסתה, איזה שיימינג. זהו צעד אמיץ, בעיקר לנוכח העובדה שנשיא מצרים ומלך ירדן לא השתתפו בהלוויה. אלמלא ידעתי מיהו אבו מאזן, מהי דרכו ומהן דעותיו, הייתי חושב אפילו שהצעד הזה מעיד על שאיפת שלום.
השתתפותו של אבו מאזן בהלוויה מבליטה את החרמת ההלוויה בידי הרשימה המשותפת. פעם ציפינו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום. היום מתברר יותר ויותר שהם מתיישרים עם הגורמים המיליטנטיים ביותר בעולם הערבי. מסתבר שהדמוקרטיה ממנה הם נהנים, בניגוד לכל אחיהם בכל רחבי המזה"ת, רק מקצינה את שנאתם.
* עסקנות קטנונית – אי הזמנתו של ראש האופוזיציה הרצוג לשאת דברים בהלוויה הממלכתית של פרס, מבטאת עסקנות קטנונית. ההסתתרות אחרי הפרוטוקול היא ראש קטן. הפרוטוקול קובע מי חייב לנאום, הוא אינו קובע למי אסור לנאום. ייתכן שיש לשנות את הפרוטוקול, אך בהלוויה הזאת הרצוג צריך היה לנאום.
הוא צריך לנאום כי הוא ראש האופוזיציה, ובאירוע ממלכתי ובינלאומי כזה, קולה של האופוזיציה צריך להישמע, כביטוי של אחדות האומה. קל וחומר, כאשר הנשיא, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת הם יריביו הפוליטיים והאידיאולוגיים של המנוח; ראוי שבין הדוברים הרשמיים יהיה נציג מחנהו של פרס, יו"ר המפלגה שהוא עמד בראשה.
זה מכוער, זה קטנוני, זה ילדותי.
* בלטו בהיעדרם – הנשיא קצב וראש הממשלה אולמרט.
* פושע אוסלו – בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" הזכיר בן דרור ימיני את הסיסמה המכוערת "פושעי אוסלו", שכוונה בעיקר נגד פרס. הוא כתב שפושעי אוסלו האמתיים הם ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, והוסיף: "הראשון יותר מהאחרון."
עמיר וגולדשטיין הם מחבלים רוצחים נתעבים. כשעמיר ירה ברבין, המטרה שלו היתה רצח הדמוקרטיה הישראלית. למעשה, הוא ירה בגבה של מדינת ישראל כולה. ואני מסכים עם בן דרור, שגולדשטיין פושע חמור אף יותר ממנו. גולדשטיין רצח בדם קר 29 אנשים וילדים, בשעת תפילה, בירי בגבם, כשכל פשעם הוא היותם ערבים. הוא רצח ורצח עד שהיה לו מעצור בנשק, אחרת היה ממשיך לרצוח, בצימאון דם גזעני, של אדם שהשקפת עולמו היא של רצח עם. הדבר המזעזע ביותר הוא העובדה שרוצח ההמונים הארור הזה הוא רופא (!). בכך הוא מצטרף לגלריה הנתעבת של רופאים רוצחים, כמו יוזף מנגלה, ארבירט היים וג'ורג' חבש.
גולדשטיין ועמיר הם פושעים נתעבים, אבל הם לא פושעי אוסלו. זאת, מהסיבה הפשוטה שגם אלמלא הם, תוצאת אוסלו לא היתה משתנה כהוא זה. פושע אוסלו האחד והיחיד הוא ערפאת, מי שהוליך שולל את רבין ופרס, את קלינטון ואת מדינת ישראל. הוא חתם עם ישראל על הסכם, שאף לרגע אחד לא חלם לקיימו. כל כוונתו היתה לשפר עמדות במלחמה נגד ישראל, באמצעות חזרת אש"ף בראשותו לא"י והקמת רשות עצמאית, מדינה למעשה, כחלק מתוכנית השלבים לחיסול ישראל. זאת האמת של אוסלו, ואין בלתה.
נכון, בן דרור אינו פוטר את ערפאת מאחריות. הוא כותב: "מערפאת וחמאס ועד גולדשטיין ותומכיו, פשעו בזדון. הם פושעי אוסלו." גולדשטיין ותומכיו פשעו בזדון, אך הם אינם פושעי אוסלו. פושע אוסלו הוא ערפאת ואך ורק ערפאת. מוטב שבן דרור ישאיר את הקשקוש הזה ליגאל סרנה, הגדעון לוי של "ידיעות אחרונות", שכתב בעמוד הבא אחריו: "יגאל עמיר, הרבנים והאקדח אמרו את המילה האחרונה."
את האמת כתב בעמוד שלפני בן דרור שמעון שיפר: "בדיעבד, פרס ורבין טעו. בעיקר בכל מה שנוגע ליאסר ערפאת, שסירב להניח את הרובה ולהתנהג כמנהיג רודף שלום. ואז הגיעו הפיגועים."
* מדויק מן המקור – בכתבה בערוץ 2 הוצגו חיקויים של פרס משנות ה-70 ועד היום, של טובי החקיינים. הסיכום שלי: יש טוביה צפיר, ויש את כל השאר. טוביה הוא ליגה אחרת. החיקוי מדויק מן המקור.
* תמונת השנה – תמונה בשנה היוצאת שתיחרט כאבן דרך לדורות, היתה כניסתו של אהוד אולמרט בשערי הכלא. זהו ביטוי לעומק השחיתות והעבריינות שחדרה ללב השלטון הישראלי, כאשר עבריינים במלוא מובן המילה, לא אנשים שמעדו פעם אחת, היו למנהיגי המדינה ובהם הנשיא וראש הממשלה. אך יותר מכך, זהו תהליך היטהרות של החברה הישראלית, שאינה מוכנה להשלים עוד עם שחיתות שלטונית ותובעת למצות את הדין עם המושחתים. אני משוכנע שהחברה הישראלית היום פחות מושחתת, יותר נקייה, יותר נלחמת בשחיתות, מכפי שהיתה בעבר. החברה הישראלית הפנימה את המשמעות של הטרדות ופגיעות מיניות, והדבר בא לידי ביטוי בהצפת פרשיות סילבן שלום, ינון מגל, משה אבגי, תא"ל בוכריס ועוד, ובכך שהאנס הסדרתי משה קצב לא נהנה מהנחת סלב ולא הוקדם שחרורו בלי שעמד בתנאים הנדרשים מעברייני מין. תופעות שהיו פעם נורמה וביטוי למאצ'ואיזם, אינן לגיטימיות בחברה הישראלית של היום. ניתן לראות זאת גם בתחומים נוספים, כמו הקבלה וההיפתחות ללהט"בים בחברה הישראלית כולה ואף בציונות הדתית, שמכתבם של עשרות רבני "בית הלל" ("הלכה והכלה") נתנה לה גושפנקא הלכתית. אנו רואים זאת גם בקבלתם של בעלי צרכים מיוחדים, במודעות לנגישות ועוד. בכל התחומים הללו, יש עוד הרבה מה לעשות ולשפר. ויש גם תחומים שבהם החברה הישראלית נסוגה לעומת העבר. אך באופן כללי, החברה הישראלית צועדת למקום טוב יותר.
[אהוד: הרשה לי להעיר לך שאתה שוגה בשנאתך הלוהטת לאולמרט. החברה הישראלית לא נעשתה טובה יותר לאחר שזרקה את אולמרט לכלבים אלא נעשתה אולי צדקנית וצבועה יותר, וגם קצת דבילית, בגלל התקשורת המסיתה ומטמטמת אותה. ראה כיצד התקשורת מנפחת את השקר של חטיפת ילדי תימן וגורמת לאנשים תמימים להאמין בעלילת הדם הזו.
אם אולמרט אשם, אולי גם ביבי יישב שנים אחדות במעשיהו? בדמוקרטיה שלנו, כמעט כל פוליטיקאי ועסקן עבר ויעבור עבירות שעליהן הוא יכול לשבת במעשיהו, אם רק יחקרו, וישפדו במיוחד רק אותו].
* המלצת השבת – מקריאת עיתוני השבת, המלצתי היא על כתבה של רום אטיק, ב"גלריה שישי" של "הארץ". במשך מספר חודשים בילה אטיק עם מירי רגב, ופירסם כתבת ענק על רשמיו. אמנם הוא לא הגיע לתובנות מרעישות ומעניינות במיוחד, וגם על פי עדותו, הוא לא הצליח לפענח אותה. אולם מה שאהבתי בכתבה, הוא היותה כתבה מורכבת שהציגה את רגב כאישיות מורכבת. זו כתבה חריגה בנוף השחור/לבן של התקשורת הישראלית, בעיקר ב"הארץ" ובפרט בכל הנוגע למירי רגב.
* המועמדים – זו השנה ה-11 שכתבתי בסוף השנה מאמר רחב היקף, שבו בחרתי את איש השנה. איש השנה תשע"ו, על פי בחירתי, היה משה בוגי יעלון. ההתלבטות שלי היתה בין שלושה אנשים. שני המועמדים האחרים היו אלאור אזריה ודונלד טראמפ.
* תואם וגנר – רוג'ר ווטרס הוא אחד הגרועים והמסוכנים שבמטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מתרומתו הגדולה למוסיקה של המאה ה-20, ואין טעם להכחישה. בדיוק כפי שאין להתעלם מתרומת קודמו, המטיף האנטישמי ריכרד וגנר, למוסיקה של המאה ה-19, ואין טעם להכחישה. אולם כמו במקרה של וגנר, כך גם במקרה של ווטרס – אין ביצירתו כדי להלבין כהוא זה את חומרת הרעל האנטישמי שהוא מפיץ בעולם.