נדפס בגיליון שכותרתו: "השמאל הישראלי: חי או מת?"
של כתב-העת "ארץ אחרת" מס. 25, מרץ-אפריל 2005
יהושפט הרכבי כתב עוד לפני מלחמת ששת-הימים שהישראלים סובלים משיגעון גדלות הבא לידי ביטוי בשני אופנים: במחנה הלאומי הדבר מתבטא באמונה שאנחנו, במו כוחנו, נשלוט בכל המזרח התיכון; ואילו מחנה השמאל מאמין שרק בנו האשמה להיעדר השלום באזורנו, ואם אך נהיה טובים ומוסריים ונמלא את דרישות הערבים, ישרור שלום בינינו לבינם.
כשרבין נרצח, חשבתי – כמו רבים במחנה השמאל – כי הוא היה "קורבן השלום". אך מאז פרוץ מלחמת הטרור בשנת 2000 הבנתי כי רבין היה קורבן חינם. הגעתי למסקנה כי כנראה לא יהיה שלום, לפחות לא בטווח הנראה לעין, ויותר מכך – אם רבין היה חי כיום, גם אז היתה פורצת מתקפת הטרור הפלשתינית, והוא היה נוהג כלפי הפלסטינים כמו ברק ושרון.
המשבר המתבקש לא פקד את מחנה השמאל. הגרעין הקשה של המחנה הזה לא ערך חשבון נפש נוקב בעקבות האירועים של השנים האחרונות, אלא להפך – התבצר בעמדותיו הסהרוריות, אשר לשיא קיצוניותן הגיעו ביוזמת ז'נבה של ביילין. באמצעות מסמך ז'נבה כבש ביילין את מרצ, וכמעט שהרס את השמאל הישראלי סופית. אם היה נערך חשבון נפש, לא הייתי עוזב את מחנה השמאל אלא מנסה לשנות בו את הכיוון ואת הערכת המציאות, וממילא גם את העמדות הפוליטיות הנובעות מהם.
אני מנסה להבין מהו מקור העמדות הסהרוריות, ולדעתי, התשובה טמונה בדברים שכתב יהושפט הרכבי [קרובי-רחוקי דורות אחדים לאחור, אימו חיה הרכבי היתה בת אח של יהושע שטמפפר; אימם של האחים שטמפפר היתה ממשפחת ראב. זה לא כלול במאמר הנדפס] – עוד לפני מלחמת ששת הימים. הרכבי טוען שהישראלים סובלים משיגעון גדלות הבא לידי ביטוי בשני אופנים: במחנה הלאומי הדבר מתבטא באמונה שאנחנו, במו-כוחנו, נשלוט בכל המזרח התיכון; ואילו מחנה השמאל מאמין שרק בנו האשמה להיעדר השלום מאזורנו, ואם אך נהיה טובים ומוסריים ונמלא את דרישות הערבים – ישרור שלום בינינו לבינם. הַהִיבְּרִיס, חטא הגאווה של השמאל, מתעלם מעומק השנאה וההתנגדות הערבית-פלסטינית-מוסלמית לעצם קיומנו כאן, במדינת ישראל.
את צורת החשיבה וההתנהגות של מחנה השמאל אפשר להמשיל לילד שאינו מבין את המציאות הכלכלית הקשה בחברה, אך הדבר אינו מונע ממנו להאשים את אביו בכך שאינו מרוויח מספיק. אנשי השמאל רוצים שלום בכל מחיר ולא מבינים את האילוצים המונעים השגת שלום, אילוצים שאינם בשליטתה של מדינת ישראל.
"יונה פסימית", כך אני מגדיר את עצמי כל השנים. אני מעריך שעידן ה"שלום" מצוי מאחורינו – הוא שרר-כביכול עד פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, כאשר האמנו עדיין בתהליך אוסלו – ואני מעריך כי המציאות המדינית-הביטחונית רק תלך ותחמיר. גם הסיבה לתוכנית ההתנתקות של שרון אינה אלא העובדה, שהעולם עדיין לא הבין ולא הפנים את מלוא סכנותיו של טרור פונדמנטליסטי-אסלאמי, ולכן אילץ את שרון להראות שישראל מוכנה לעשות "צעד חיובי", ובלבד שלא יגידו שאין תזוזה.
יש חשש סביר מאוד כי לאחר ביצוע ההתנתקות ישרור כאן מצב חמור פי כמה. יישובים עבריים אולי ייעקרו – אך הטרור הפלסטיני ודאי יימשך. ההישג הישראלי היחיד שאפשר לראות במהלכיו הטאקטיים של שרון הוא קיצור קו הגבול בינינו לבין העזתים.
אבסורד הוא שהשמאל הפך את רבין לסמל השלום. רבין היה ביטחוניסט ולא היה מעלה בדעתו להחזיק בעמדות כשל אנשי השמאל. בכך שהם משייכים אותו אליהם יש לא רק עיוות ההיסטוריה, אלא גם פגיעה קשה בזיכרו של ראש הממשלה המנוח. הדיבורים הנמלצים ותוכניות החינוך העוסקות במורשת השלום של רבין הם בחלקם מילים ריקות. המורשת הייחודית שיש לשמֵר אותה לזכר רבין היא שאין לרצוח נבחרים פוליטיים ואין לשנות בכוח, בדם ובדרכים בלתי חוקיות תהליכים דמוקרטיים. וזה נכון באותה מידה גם אילו היה יהודי רוצח מנהיג מהימין.
אין צורך להיות "ימני" ולרוץ על הגבעות בגדה כדי להיות מפוכח ולהבין שאין לנו שום אפשרות לגרום בכוחנו-בלבד לכך שהאיסלאם הקיצוני יוותר על מאבקו הנחוש והאכזרי בתרבות המערבית, מאבק שמתמקד גם – ואולי בעיקר – בנו, וזאת מהיותנו, אם נרצה ואם לא – עמדה קדומנית של התרבות המערבית והדמוקראטית מול מאות מיליוני מוסלמים.
איש לא תיאר לעצמו מציאות כזו בזמן שהאימפריה הסובייטית עדיין התקיימה, והיא היתה "האיש הרע" בעיני המערב, (ולפני-כן הרייך הנאצי הוא שייצג את "ציר הרשע"). והנה בשנים האחרונות, בייחוד מאז קריסתם של מגדלי התאומים – נמצאות ישראל, ארה"ב, הודו, סין, רוסיה, אולי גם גרמניה – ובעתיד יצטרפו אליהן מדינות מתפכחות נוספות – בצד אחד של המתרס, בצד אלה הנלחמים בסכנת הטרור המוסלמי המאיים על שלום העולם – ואילו בצידו השני נמצאות צרפת, בלגיה, דנמרק ועוד כמה מדינות אירופאיות מתחסדות או מאויימות על-ידי המוסלמים-שלהן, ועימן רוב העולם הערבי והמוסלמי.
אז אולי מבחינה גלובאלית מצבנו לא כל-כך רע, אף כי ברור כי לא יהיה שלום ולא ייפסק הטרור עד אשר רוב העולם המוסלמי והערבי יהיה לחברה שמחסלת את האנאלפאביתיות ומעניקה חינוך חילוני-הומאני, מעודדת הקטנת הילודה לרווחת הנולדים, מעניקה שיוויון זכויות מלא לנשים, מפסיקה למול להן את הדגדגן בילדותן או לרצוח אותן על רקע כבוד המשפחה, ועוד כמה קטנות כאלה.
מהצד שכנגד, ישנה הפשטנות של הימין הישראלי, המדבר על "פשעי אוסלו", כאילו אלמלא הסכמי אוסלו היינו חיים במצב אחר עם הפלסטינים, ותוך שליטה נוחה בהם.
אלה דיבורים ריקים. אין ואקום בהיסטוריה. אלמלא הסכמי אוסלו, שנתנו שנים אחדות של שקט יחסי, אולי לא היינו משלימים את הבאת מיליון העולים מרוסיה, לא היינו מגיעים להישגים גדולים בכלכלה שהצעידו אותנו קדימה, ישראל לא היתה נבנית בצורה כה מדהימה בחמש-עשרה השנים האחרונות, לא היה נכרת שלום עם ירדן, והאינתיפאדה של ספטמבר 2000 היתה פורצת שנים אחדות קודם לכן.
לפני האינתיפאדה היה שיתוף פעולה כלכלי ואפילו תיירותי עם הפלסטינים, היה יסוד להאמין שהם לא יהיו טיפשים עד כדי כך שיהרסו לעצמם השקעה בלתי-חוזרת (של מה שנשאר לאחר הגניבות של מנהיגיהם) בסכום עתק של שניים וחצי מיליארדי דולרים שקיבלו ממדינות אירופה ומארצות-הברית לשיקומם. מעולם לא היה מצבם הכלכלי טוב יותר מאשר בספטמבר 2000. מי יודע אם אי-פעם יחזרו לאותו מצב. במו ידיהם הם הרסו את מעמדם, מוסתים-מרצון כהמון נבער בידי הנהגה רצחנית, מרושעת ומטומטמת, ואני לא מוכן לפתרון הקל של ראיית יאסר ערפאת כשעיר-לעזאזל, שאחריו כביכול ישתנה הכול.
לא פשוט לומר שאין סיכוי להסדר שלום בדורנו, ואולי גם לא בדור הבא. ישראלים בסדיר, במילואים ובקבע, רובם צעירים, שנדרשים להשתתפות יומיומית ומתישה במלחמה נגד הטרור הפלסטיני – ויש המשלמים בחייהם – אינם מוכנים לשרת ולהילחם ללא תקווה שאפשר גם אחרת. הם מוכרחים להאמין שיום אחד ישרור שלום ושוב לא יידרשו להשליך את נפשם מנגד בסדיר ובמילואים.
מי שצריך לעצור את הטרור בגופו או לשלוח בני-משפחה, בנים, בנות ובעלים למלחמה, אינו מוכן להשלים עם התחזית הקודרת והפסימית. לכן באות ההאשמות וההכאה על חזה הממשלה – כל ממשלה ישראלית, כאילו בכוחה להביא שלום עם ממלכת הרצח וההסתה האסלאמית, וכאילו כל הוויכוח הוא על "כיבוש" ו"פשעי מלחמה" (ישראליים כמובן).
לכך מצטרפים הדיבורים הריקים של "מחנה השלום", של יוזמי אמנת ג'נבה 2003, של הכותבים המתקרנפים לפי הקו של עיתון "הארץ", של ההיסטוריונים החדשים באוניברסיטאות ושל שאר נביאי שלום-השקר למיניהם – שאת פעילותם מממנים לעיתים קרובות האיחוד האירופי, ארגון אונסק"ו ותורמי כספים זרים אחרים, הידועים בחיבתם הרבה לישראל ולממשלתה הנבחרת.
העתיד המזרח-התיכוני עלול להיות הרבה יותר קודר. הדילמה של המנהיגות הישראלית היא אם לומר את האמת לעם ולייאש אותו בכך שאין פתרון כולל, וכי תקוות הערבים היא לחסל אותנו בשיטת הסלאמי, פרוסה ועוד פרוסה, או להמשיך לדבר על תקוות לשלום תוך ידיעה מכאבת ששום ויתור שלנו, גם ההתנתקות, לא יביא שלום אמיתי, ואולי רק יחליש אותנו.

נכתב ופורסם: 2005

אהוד: אנו חוזרים ומביאים את המאמר, כי חלק מחברינו ומקוראינו, ומאלה שאינם קוראינו, סבורים שאנחנו ו"המכתב העיתי": "ימניים"!