אבי האומה – תמצית פולחן האישיות לשמעון פרס, אחרי מותו.

אינקוויזיציה – השב"כ, על פי קמפיין "העינויים" של הימין הקיצוני בהובלת איתמר בן גביר וארגון "חננו".

אינתיפאדת היחידים – שם חיבה למתקפת הטרור הרצחנית שליוותה אותנו השנה. אינתיפאדה פירושה התנערות בערבית. זה השם שניתן להתקוממות הפלשתינאית בשנים 1987-1990. למתקפת הטרור הפלשתינאית של השנים 2000-2004 הודבק הכינוי "האינתיפאדה השנייה". מתקפת הטרור בתשע"ו עוררה דיונים סביב השאלה האם זו "האינתיפאדה השלישית". מתקפת הטרור זכתה לשמות חיבה נוספים כמו "אינתיפאדת הסכינים", "אינתיפאדת הילדים" ו"אינתיפאדת הפייסבוק".

אל אקצה בסכנה – קריאת הקרב השקרית ששלחה פלשתינאים שטופי מוח לדקור יהודים.

ברקזיט – החלטת משאל העם בבריטניה לפרוש מן האיחוד האירופי.

גיבור ישראל – אוראל אזריה, שבמעשה פחדני ירה מטווח אפס בראשו של מחבל פצוע, קוטלג בידי אנשים הזויים ברשימה המפוארת של אביגדור קהלני ורועי קליין.

גזנגה – הוצאה להורג ללא משפט בעינויים קשים בידי הביטחון המסכל הפלשתינאי. ככה יעשה לפלשתינאי שימכור קרקע ליהודי, ויוסגר בידי עזרא נאווי לרש"פ.

גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה – אמירות קיצוניות והשוואות מקוממות, שלפני 5 שנים ניתן היה לראות אותם לכל היותר בטוקבקים מתלהמים, הולכות ומשתלטות על המיינסטרים ונאמרות בריש גלי בפי נושאי תפקידים ולובשי מדים בטקסים ממלכתיים. ציטוט מדבריו החמורים והאומללים, בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, של סגן הרמטכ"ל, המזהה תהליכים בחברה הישראלית בגרמניה לפני...

דריסה – במצעד האמצעים החביבים על הפלשתינאים לרצוח יהודים, נמצאת הדריסה במקום השני, אחרי הדקירה.

הוצאה להורג ללא משפט – עצירת מסע רצח של מחבל באמצעות ניטרולו, על פי שפתה האורווליאנית של שרת החוץ השבדית (מה שמעיד עליה שכנראה היא קוראת "הארץ").

החייל היורה – אוראל אזריה, החייל שירה בראשו של מחבל מנוטרל ופצוע, מוטל ברחוב בחברון. הכינוי של האיש ושל הפרשה, בשל צו איסור הפרסום של שמו, לאורך תקופה ארוכה.

החייל של כולנו – "החייל היורה" ירש את מקומו של גלעד שליט.

הנחת סלב – עסקת ההקלה בעונשיו של אולמרט, שבה הוא הודה בשיבוש הליכי משפט והדחת עדה, ונקבע כי עונשו יהיה חופף לתקופת המאסר שכבר נקבעה לו, כלומר הוא לא ישלם מחיר על העבירה. העסקה התקבלה באופן חלקי – על אולמרט הושת, באופן סמלי, חודש אחד בלתי חופף.

השתרכב – השתפר ונעשה מורכב יותר. כך הגדיר ראש אמ"ן הרצי הלוי, בנאום בכנס הרצליה, את המצב בעשור שמאז מלחמת לבנון השנייה.

ועדת קישוט – בעת המגעים להקמת ממשלת אחדות בהשתתפות המחנ"צ, כתב הרצוג בדף הפייסבוק שלו, שלא יהיה ועדת קישוט של נתניהו, כלומר לא יצטרף אם לא יחוש השפעה משמעותית על דרכה של הממשלה. וכך, העלה זיכרון ישן ונעים מביה"ס והתנועה, שבהן לוועדת קישוט דווקא הייתה השפעה משמעותית מאוד.

זבל – היועץ המשפטי לממשלה לשעבר ויינשטיין, בפיה של שרת התרבות.

זוטי דברים – דברים קטנים, שוליים. האופן שבו נוהגים פרקליטי שרה נתניהו להציג את הראיות החמורות על התנהגותה והתנהלותה השערורייתית.

זליגות – כינוי לנפילת פצמ"רים בשטחה הריבוני של ישראל בגולן, כתוצאה מהקרבות במלחמה האזרחים בסוריה.

חופר מנהרות – הודעה שהוציא הליכוד גינתה את השר נפתלי בנט והציגה אותו כמי שחופר מנהרות תחת הממשלה. זאת, עקב טענתו על מחדל בטיפול במנהרות ערב "צוק איתן".

חוק ההדחה – חוק שנוי במחלוקת, שהתקבל השנה, המאפשר לרוב של 90 ח"כים להדיח ח"כים שנבחרו בבחירות בידי הציבור. הוצע בעקבות ביקור הזדהות של ח"כים מן הרשימה המשותפת אצל משפחות מחבלים רוצחים.

חוק המישוש – במסגרת הצעדים שאימצה הממשלה לצורך המאבק בטרור ובאלימות, הוחלט על קידום הצעת חוק שנויה במחלוקת, המאפשרת לשוטר לערוך בדיקה גופנית על אזרח, גם ללא חשד. החוק זכה לכינוי "חוק המישוש". במהלך החקיקה החוק מותן באופן משמעותי.

חורבן בית שלישי – 43 שנים אחרי דיין במלחמת יום הכיפורים, השר להגנת הסביבה גבאי הזהיר, בנאום התפטרותו מן הממשלה, מפני חורבן בית שלישי.

חסר כישורים להיות פרשן ביטחוני. הכדורים היחידים ששרקו ליד אוזניו הם כדורי טניס – שר הביטחון בעיניי ראש הממשלה.

חפלה – היציאה הגזענית של השנה, היתה קריאתו של ח"כ סמוטריץ' להפרדה בין ערבים ויהודים בחדרי לידה, בטענה שהמשפחות הערביות עושות חפלה.

חתונת השנאה – סרטון שזעזע את החברה הישראלית כולה, מימין ומשמאל, שתיעד חתונתם של פעילי ימין כהניסטי רדיקלי חמושים, בריקוד שנאה על דמו של תינוק פלשתינאי שנשרף עם משפחתו בידי חבריהם. החתונה זכתה לכינוי "חתונת השנאה" וכן "חתונת הדמים" (כשם מחזה ספרדי של לורקה).

טרור השראה – ההגדרה הצה"לית הרשמית לטרור היחידים בהשראת ההסתה ברשתות החברתיות, בכלי התקשורת ובמסגדים.

טרנספר לחתולים – הצעה הזויה של שר החקלאות אורי אריאל להימנע מעיקור חתולים וכתחליף – להעבירם למדינה שתיאות לקבלם, הפכה את המציע לחוכא ואיתלולא.

יאכנע – ביטוי סקסיסטי שהשמיע אהוד יערי לעמיתתו בערוץ 2 דנה וייס. ביידיש, יאכנע היא אישה פטפטנית וטרחנית.

יונה – הצהרותיהם הפשרניות של ראש הממשלה ושר הביטחון, עוררו את לעגה של ח"כ שלי יחימוביץ' שהגדירה אותם בסרקזם כ"יונים הומיות". החרה החזיק אחריה צבי בראל, שהכתיר מאמר שכתב ב"הארץ": "יונה צלויה".
השנים הוציאו מן הנפטלין את הביטויים שהיו נפוצים משנות הששים עד שנות התשעים של המאה שעברה בשיח הפוליטי והתקשורתי – יונים וניצים. היונים הם בעלי גישה פשרנית בסכסוך הישראלי ערבי והניצים הם בעלי גישה תקיפה (המושג שאול מהגדרות בעלי הדעות השונות בארה"ב ביחס לבריה"מ בתקופת המלחמה הקרה).

כדור בין העיניים – האופן בו שר החינוך (!) מעביר מסרים לראש הממשלה. כך, על פי הגדרתו של בנט עצמו.

כרטיס אשראי – פריט שאינו קיים ברשותו של בנימין נתניהו. אין בו צורך למימון ארוחות חינם, שמישהו מימן לו בעשרות שנותיו כיו"ר האופוזיציה, שר וראש הממשלה.

לא מחבל – מחבל שרוצח יהודים, על פי עולם המושגים של זוהיר בהלול. תמונת ראי של לא-טרוריסט – טרוריסט שרוצח ערבים, על פי עולם המושגים של סמוטריץ'.

לינץ' – מתקפת הטרור הוציאה מאיתנו גם את יצר הרע – הצדדים האפלים בנו. הדבר בא לידי ביטוי בניסיונות לינץ' במחבלים אחרי לכידתם, ולמותו של אדם חף מפשע שנחשד על לא עוול בכפו כמחבל.

מדינה אחת, עם אחד – סיסמה תמימה מטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, שנועדה לטעון שעל אף כל המחלוקות והשסעים אנו עם אחד, הפכה בסיס להסתה נגד המדינה, השוואה לסיסמאות נאציות וכמובן הזכירה לאנשים את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

מזכיר לי תהליכים – מאז נאומו של סגן הרמטכ"ל בטקס יום הזיכרון לשואה, אי אפשר עוד לומר על דבר מה שהוא שלילי, או שהוא לא כל כך מוצא חן בעיניי. לא יקשיבו לנו אם נאמר פחות מ"נאצי", "היטלר" או "אושוויץ". וחובבי האנדרסטייטמנט יסתפקו בקוד: "זה מזכיר לי תהליכים..."

מטאפורה – בנט התרברב שתקע לנתניהו כדור בין העיניים. לאחר מכן "הבהיר" שזאת הייתה רק מטאפורה.

מפגע בודד – התופעה שאיפיינה את מתקפת הטרור היא יציאתם של פלשתינאים בודדים, שטופי מוח, שאינם משתייכים לחוליות טרור מאורגנות, לממש בסכין או בגלגלי המכונית את ההסתה ששמעו במסגדים, בכלי התקשורת, בגנים ובבתי הספר. בניגוד ל"משוגעים תורנים" בעבר, הפעם מדובר באמת במפגעים בודדים.

משבר המזכ"ץ – המזכ"ץ הוא המזכיר הצבאי. נפתלי בנט ניצל את ההצבעה על צירוף "ישראל ביתנו" לממשלה לייזום משבר מלאכותי, סביב דרישתו למנות מזכ"ץ לקבינט.

נחיה על חרבנו – ראש הממשלה אמר את האמת הידועה לכולנו, שללא החרב לא נוכל להתקיים, ועורר גל של "תגובות סוערות" וציניות לאורך חודשים, על ראש הממשלה שאינו מציג תקווה לעם.

ניטרול – לחסל מחבלים בפיגוע זה כבר לא פוליטיקלי קורקט. אמור מעתה: לנטרל מחבלים.
הניטרול, ביטוי מן הז'רגון המשטרתי בארץ ובעולם, הוא הוצאת המפגע מכלל יכולת ביצוע, באמצעות הריגה, פציעה או לכידה.
השאלה היא האם מחבל שניטרלו אותו הפך להיות ניטרלי.

נשיאת הפייסבוק – כינוי גנאי שהדביק הרצוג לשלי יחימוביץ', לאחר שהובילה בהצלחה את ההתנגדות להקמת ממשלת אחדות.

סימון מוצרים – האיחוד האירופי קיבל החלטה אנטישמית לסמן מוצרים ישראליים שיוצרו במזרח ירושלים, הגולן, שומרון ויהודה.

סכין – הנשק העיקרי בסיבוב האחרון של הטרור הערבי. בהשראת האידיאולוגיה והפרקטיקה של דאע"ש יצאו פלשתינאים רבים, חמושים בסכינים, לרצוח יהודים.

פרחיה משדרות – רמי סדן, שנבחר לראשות דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 10, העלה באוב את אמירתו המתנשאת של אלכס גלעדי בהקמת ערוץ 2, שיש להתאים את תכני הערוץ ל"מסעודה משדרות". חלף דור, וסדן הציע להתאים את ערוץ 10 לפרחיה משדרות, כנראה בתה של מסעודה המיתולוגית.

פתיל קצר – ההסבר של ליברמן על השתלחויותיו בנתניהו טרם כניסתו לממשלה. בטקס חתימת ההסכם הקואליציוני הוא דיווח לאומה שעבר ניתוח להארכת הפתיל.

ציצי ותחת – סך תכונותיה של אישה, בהגותו של ינון מגל.

קאט דה-בולשיט – תמצית הגותה התרבותית של שרת התרבות. זו היתה הצהרת הפתיחה שלה בוועידת (חוסר) התרבות של "הארץ", ואותו היא ייחסה ל"פילוסוף הסיני סן צו".

שולה – הצעה למונח עברי למילה פריפריה, שירד מן הפרק בתוך שעות ספורות מפירסומו כהצעה לציבור, עקב מחאה חריפה בשל המשמעות החברתית של המושג שוליים.

שקרן, רמאי ונוכל – דעתו של שר הביטחון על ראש הממשלה שתחתיו הוא משרת.

שתולים – "שוברים שתיקה" על פי הגדרת סרטון קיצוני וטיפשי של "אם תרצו", שהעניקו לארגון הזה, הפועל בכל רחבי העולם נגד מדינת ישראל, את המתנה היפה ביותר שיכול לצפות לה. השלב הבא היה חמור ומקארתיסטי – "שתולים בתרבות", קמפיין שהיכה ביוצריו כבומרנג וגרם למנהיג "אם תרצו" להשעות את עצמו.

תחקיר עובדה – שני תחקירים של התכנית "עובדה" בערוץ השני, עוררו סערה רבתי בציבוריות הישראלית: תחקיר על פשעי ארגוני השמאל הרדיקלי ותחקיר על פשעיו של רחבעם זאבי "גנדי".

2. צרור הערות 5.10.16

* מחלוקת בין ידידים – גדעון לוי הוא מראשי המטיפים, בארץ ובעולם, לדה-לגיטימציה של ישראל ולחרמות עליה. למגינת ליבו, המהלך הזה לא מתרומם. בשבוע שעבר הוא כתב מאמר שבו תקף בחריפות את העולם על כך שאינו רוקד לצלילי חליל ה-BDS. לפני שבועיים הוא הגדיר את אובמה הנשיא הרע ביותר שהיה, כיוון שהוא חימש את ישראל יותר מקודמיו.
והנה, לוי ושכמותו חטפו מכה קשה בהלווייתו של שמעון פרס, כאשר עשרות מנהיגים מכל רחבי העולם הגיעו לחלוק כבוד לנשיאה של מדינת ישראל. לא "מדינה מצורעת", לא חרם ולא שמרם.
מה עושה מיודענו? הפעם אינו סונט בהם על כך שלא פעלו כנדרש מהם, אלא כתב מאמר דמגוגי תחת הכותרת "האנטישמיות מתה", ובה הוא טען שהשתתפות המנהיגים בהלוויה מוכיחה שהעולם אינו אנטישמי כפי שמנהיגי ישראל טוענים, אלא ישראל היא מדינה מצורעת, ובבואם לחלוק כבוד לפרס הם העבירו מסר שישראל יכולה להפסיק להיות מצורעת אם רק תפסיק את הכיבוש.
אבל מי טוען שהעולם אנטישמי? איש אינו טוען זאת. בוודאי שמנהיגי ישראל אינם טוענים זאת. העולם אינו אנטישמי. מי שחולק על מדיניות זו או אחרת של ממשלת ישראל אינו אנטישמי ואיש אינו טוען שהוא אנטישמי. אנטישמי הוא מי ששולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית – טענה, שמשמעותה היא שלילת זכות ההגדרה העצמית, שהיא זכות טבעית מוכרת, אך ורק מן העם היהודי. אנטישמי הוא מי שמחרים את ישראל, מי שמעליל עליה עלילות דם. יש כאלה, יש כאלה גם בתוכנו וגדעון לוי הוא מהבולטים שבהם. אבל רוב העולם ומנהיגיו אינם במקום הזה.
מנהיגי העולם שבאו לחלוק כבוד לפרס, הביעו את אהדתם לישראל, את ידידותם לישראל, אף שרובם חלוקים עימה באשר למדיניותה; מחלוקת בין ידידים.
ובאשר למחלוקת – יש לי יסוד סביר להניח שהתהליכים במזה"ת והשלכותיהם על העולם יביאו להתפכחות וליתר הבנה של העולם גם למדיניותה של ישראל.

* אלטרנטיבה לרשימה המשותפת – כפי שהחרם של הרשימה המשתפת על ההלוויה של פרס ביטא את שלילתם המוחלטת את קיומה של ישראל, ומכאן החרם על מי שכיהן כנשיאה, כך הביקור המתוקשר של עשרות ראשי רשויות ערביות בשבעה, מבטא את הרצון להשתלב במדינת ישראל, המדינה היהודית.
יש לקוות שהפרשה הזאת תהווה קו פרשת המים בקרב ערביי ישראל. שהגורמים התומכים בהשתלבות, בראשותם של ראשי הערים, יצאו סוף סוף נגד הרשימה המשותפת, יציגו סוף סוף אלטרנטיבה, ויתמודדו מולם בבחירות לכנסת. גם אם הרוב יתמוך במשותפת, לפחות לא תהיה זו נציגות מונוליטית של הקו האנטי ישראלי. לפחות תהיה אלטרנטיבה.

* מחוץ לפרוטוקול – כאשר נפטר טדי קולק, מי שכיהן שנים רבות כראש העיר ירושלים, החליטה ממשלת ישראל לערוך לו הלוויה ממלכתית ולטמון אותו בחלקת גדולי האומה בירושלים.
על פי הפרוטוקול ראש העיר ירושלים אינו אמור להיקבר במקום ואינו זכאי להלוויה ממלכתית. ובכל זאת, ראתה הממשלה לנכון להחליט על כך. אפשר להתווכח האם ההחלטה נכונה, אולם מה שנכון בה, לטעמי, הוא הגמישות; ההבנה שהפרוטוקול אינו התקרה, אלא הרצפה. אפשר לעשות מעבר לפרוטוקול.
אני מעלה כאן את הנושא כדי לשוב להחלטת ועדת השרים לסמלים וטקסים לא לצרף את ראש האופוזיציה לרשימת הנואמים בהלווייתו של פרס. כתבתי על כך את דעתי, ועוררתי הרבה תגובות נגד. התגובות התמקדו ברובן, בצורך לדבוק בפרוטוקול, כי הפרוטוקול הוא הממלכתיות. הדוגמה שנתתי מוכיחה את ההיפך. ניתן בהחלט להחליט מחוץ לפרוטוקול, שלא נועד להחליף את השכל הישר.

* ולכל בני האדם – קראתי דברי ביקורת על כך שפרופ' צביה ולדן, בתו של שמעון פרס, אמרה "קדיש" על קברו בהלוויה. הטענה היתה, שכיוון שמדובר בטקס ממלכתי, אין בו מקום לצעד בלתי מקובל כזה, בניגוד לטקס פרטי.
אני שולל את הטענה הזאת מכל וכל, ממיספר טעמים. ראשית, ישראל היא מדינה יהודית, לא מדינה דתית אורתודוכסית. ישראל היא מדינת העם היהודי ולא מדינתו של הזרם האורתודוכסי ביהדות. רוב העם היהודי אינו אורתודוכסי, ולכן הטקסים הממלכתיים צריכים להיות יהודיים, לאו דווקא אורתודוכסיים.
שנית, אין כל בעייה באמירת "קדיש" בפי נשים, גם על פי הפרשנות האורתודוכסית של ההלכה. המסורת היא שרק בנים אומרים "קדיש", אך מבחינה הלכתית בוודאי שגם בנות יכולות לומר "קדיש". בתקופתנו, תקופה של התקדמות לשוויון מגדרי, בוודאי שראוי שכך יהיה. ואכן, בקרב הציונות דתית יותר ויותר נשים אומרות "קדיש". לבטח, יש הרבה יותר נשים דתיות שאומרות קדיש, מאשר נשים חילוניות.
לפני למעלה משנתיים, בהלווייתו של נפתלי פרנקל, אחד משלושת הנערים שנרצחו בידי מחבלים בגוש עציון, אמרה אימו, רחלי פרנקל, "קדיש" על קברו. רחלי היא אישה דתית אורתודוכסית לעילא ולעילא. ההלוויה שודרה בשידור חי בכלי התקשורת והנושא היה לסוגייה ציבורית, שהעלתה את עניין אמירת "קדיש" בפי נשים לתודעת הציבור, ונתנה לכך את הלגיטימציה וההכרה הראויים. חודשיים לאחר מכן, נכחתי בהלווייתו של הצנחן סמל שחר שלו מן היישוב הדתי אלוני הבשן, אחרון חללי "צוק איתן". שחר היה בחור דתי, משפחתו – משפחה דתית. בהלוויה היו אלפי אנשים דתיים ובהם רבנים רבים, כל רבני הגולן ואחרים. ובהלוויה האם והאחיות אמרו "קדיש", והדבר התקבל כטבעי, מקובל ונכון.
כשאימי נפטרה, לפני 28 שנים, רק אחִי ואני אמרנו עליה "קדיש", וכך היה בכל האזכרות עד לפני שנתיים, לאחר ה"קדיש" של רחלי פרנקל. רק אז, ולאחרונה ביום חמישי האחרון, יום לפני ההלוויה של פרס, אחותנו הצטרפה אלינו לאמירת ה"קדיש".
שלישית, גם בהלוויה ממלכתית יש מקום לביטוי אישי, משפחתי. כך, שגם אם זה לא היה מקובל, לא היתה סיבה להימנע מאמירת ה"קדיש" מפי בתו של פרס.
צביה ולדן הוסיפה למילות ה"קדיש", לצד "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" את המילים "ועל כל בני האדם". התוספת הזאת מקובלת בזרם הרפורמי ובקהילות מתחדשות. אני מכיר זאת בגרסה קצת שונה: "ועל כל יושבי תבל", וגרסה נוספת: "ועל כל העולם כולו". יש בתוספת הזאת משהו יפה. נאמר על עמנו "ונברכו בך כל משפחות האדמה". היהדות נושאת מסר אוניברסלי של שלום העולם כולו, ששיאו בנבואות אחרית הימים של נביאי ישראל. לא בכדי, נבואת אחרית הימים של הנביא ישעיהו, נבואה של שלום עולמי, חקוקה על קיר בניין האומות המאוחדות. הן לכך כיוונה הכרזת העצמאות, בדברה על כך שבארץ ישראל יצר עמנו והעניק לעולם את ספר הספרים הנצחי. בימים אלה, שבהם שכנינו טובחים זה בזה באכזריות נוראה, ורק בסוריה-לשעבר נספו כבר חצי מיליון איש במלחמת האזרחים ועוד מיליונים רבים נפצעו ואִבְּדוּ את בתיהם, יש משמעות וחשיבות רבה בתוספת הזאת.
כאשר אני אומר "קדיש", כמו באזכרת אימי בשבוע שעבר, אני דבק בגירסה המקורית. לא רק בשל המסורת, אלא כיוון שאני מכיר אישית כמה מאומרי "ועל כל יושבי תבל" שבעיניהם התפילה "עלינו ועל כל ישראל" היא פרובינציאלית ו"לאומנית". הגישה הצדקנית הזאת מעוררת בי סלידה, ולכן אני מבדל את עצמי מאותם אנשים. אבל איני בטוח שאני נוהג נכון, כיוון שמהותית, כמובן וכמובן שאני מזדהה עם התוספת האוניברסלית, ולמה להשאיר אותה למי שרואים סתירה בין אוניברסליות ללאומיות? בניגוד לקוסמופוליטיות, אין כל סתירה בין אוניברסליות ללאומיות. לא בכדי, הרצל נתן לביטאון הראשון של ההסתדרות הציונית את השם "די וולט", "העולם".

* מאבקה הצודק של יהדות ארה"ב – בדרך כלל אני שולל כל מאבק של יהודים בעולם נגד מדיניותה של ישראל. הסולידריות היהודית מחייבת את היהודים להיאבק למען המדינה ולמען מדיניותה, ואם אין הם מסכימים עם מדיניותה, יש להם דרכים לבטא את דרכם, בלי לצאת למאבק. וכמובן, הדרך הטובה ביותר היא לעלות לישראל ולהיאבק בתוכה.
למרות זאת, אני תומך במאבק (אגב, מאבק מתון ומכובד) שמנהלת יהדות ארה"ב נגד הדרת הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי בישראל. במקרה הזה, מדובר במלחמה שמדינת ישראל מנהלת נגד יהדות ארה"ב, מתוך כניעה לכוחו הפוליטי של המיעוט החרדי בישראל, שהינו מיעוט שאינו ציוני. המלחמה הזאת באה לידי ביטוי בוטה בשני נושאים השנה.
האחד, הוא אי ביצוע החלטת הפשרה על הקמת רחבה כלל ישראלית, ללא הפרדה בין גברים ונשים, בכותל הדרומי. ראש הממשלה תומך בפשרה ומתהדר בה. שרי הבית היהודי, המייצגים את הציונות הדתית, תומכים בפשרה. אבל כוחו הפוליטי של המיעוט החרדי ואיומו במשבר קואליציוני, גורמים לכך שההחלטה אינו מיושמת. הפיכת אתר לאומי כלל יהודי ככותל המערבי לשטיבל חרדי, הוא צעד אנטי לאומי ואנטי פטריוטי.
הנושא השני הוא החוק שיזמו החרדים הבלתי ציונים, האוסר טבילה במקוואות של הזרמים הבלתי אורתודוכסיים. צעד זה נועד לסכל גיור רפורמי וקונסרבטיבי, מצד אלה שבניגוד לאינטרס הלאומי מפריעים ומקשים על גיור כלשהו, כולל גיור אורתודוכסי, מתוך תפיסה שמי שרוצה להיות יהודי לא בדרכם – עדיף שלא יהיה יהודי.
מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי כולו. היא קיימת למען העם היהודי כולו. זו תכליתה, זו מטרתה, זה ייעודה – להיות מדינת הלאום של העם היהודי; שכל יהודי בעולם יראה בה את ביתו בשאיפה שכל יהודי בעולם, בסופו של דבר, יבנה בה את ביתו. רוב יהדות העולם אינה אורתודוכסית. 90% מיהדות ארה"ב, התפוצה היהודית הגדולה והחשובה בגולה, אינה אורתודוכסית. מדינת ישראל שמפנה עורף לזרמים הלא אורתודוכסים, מועלת בייעודה, מפנה עורף לתפקידה, בוגדת במשימתה, מנהלת מדיניות אנטי ציונית.
בנושא הזה, צודקת יהדות ארה"ב כאשר היא נאבקת, ומן הראוי שאזרחי ישראל יצטרפו למאבק החשוב הזה.
עם זאת, הפתרון הטוב ביותר לבעייה, היא עלייה המונית של יהדות ארה"ב לישראל, כדי להשפיע מבפנים.

* מגילת העצמאות של המדינה היהודית – מידי שבוע מתפרסמים במדור הדעות ב"הארץ" מאמרים התוקפים את ארי שביט, על תמיכתו בדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית, כבסיס לכל הסדר שלום.
בגיליון ראש השנה עשתה זאת טל ניב. אחרי שתקפה ככל חבריה את שביט, הגחיכה אותו ולעגה לו והסבירה שעמדתו נובעת מכך ש"שביט רוצה להיות ימני," היא העלתה הצעה. "לנו, הישראלים, יש מענה: מגילת העצמאות." מהי מגילת העצמאות? המגילה "הקוראת לנהוג שוויון בכלל האזרחים, ובהם ערבים בני המקום." אכן, גם זה קיים במגילת העצמאות וזו בהחלט פסקה חשובה במגילה, בדומה לשאר 95% מן המגילה.

ומה מציגה טל ניב כהיפוכה של מגילת העצמאות? "הימין מציע בגלוי לזנוח את מושג האזרחות כשהוא משכתב אותו בעזרת שר החינוך ל... 'שלטון הרוב' ו'מדינה יהודית'."
אהה, הבנתי. מדינה יהודית היא ניגודה של מגילת העצמאות.
באמת?! הבה נפתח את מגילת העצמאות. המגילה מורכבת משלושה חלקים. החלק המרכזי הוא החשוב ביותר, הוא ליבת מגילת העצמאות – הכרזת המדינה. "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ... אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מה?! מגילת העצמאות "ימנית"? היא מדברת על "מדינה יהודית", רחמנא לצלן?
כמובן. האם טל ניב בורה ואינה יודעת זאת, או היא יודעת זאת ומשקרת במודע, כדי לשכתב את המגילה, ולהפוך אותה כלי שרת במאבקה הפוליטי נגד מימושה של מגילת העצמאות?
חלקה הראשון של המגילה, שנפתח במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי," כולו הסבר ומבוא למשפט ההכרזה; הסבר שנועד להצדיק את המדינה היהודית – מהי זכותנו הטבעית? זכותו של העם היהודי, ככל עם ועם, להגדרה עצמית ועצמאות לאומית ריבונית במולדתו. מהי זכותנו ההיסטורית? זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בתוקף שתי זכויות זו אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית, כן, כן – מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. זאת מגילת העצמאות.
חלקה השלישי של המגילה, הוא שורה של מחויבויות של המדינה היהודית. למשל, מחויבותה לפתוח את שעריה בפני כל היהודים. כן, אך ורק בפני כל היהודים, כי זו מדינה יהודית. בין המחויבויות, המחויבות של שוויון זכויות אזרחי ופוליטי לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין. זו המחויבות של המדינה היהודית, של מדינת הלאום של העם היהודי, לשוויון מלא לאזרחיה, שהנם ויהיו תמיד מיעוט לאומי. זהו שוויון מלא כפרטים, כאזרחים, ללא כל זכות לאומית שהיא. ואכן, שוויון זכויות זה מומש במידה רבה מיד עם הקמת המדינה, ובאופן מלא עם ביטול הממשל הצבאי (באיחור רב מדי) 18 שנים לאחר הקמתה.
זאת מגילת העצמאות. זו המגילה ואין בלתה. זאת מגילת העצמאות של המדינה היהודית. ומי ששולל את המדינה היהודית, ורואה בה עמדה "ימנית", אל ישתמש באופן שקרי במגילת העצמאות.

* שליח לדבר עבירה – הטייקון רון לאודר שהגיע ללוויית פרס זומן לתת עדות בחקירת נתניהו. איני יודע על מה הוא נחקר ואני מאחל לנתניהו לצאת מהחקירה ללא רבב. אולם הקשר בין נתניהו ללאודר מקפיץ לי באופן אוטומטי את הפיוזים. לאודר היה המתווך בין נתניהו לחאפז אסד, במו"מ על מסירת הגולן לסורים בקדנציה הראשונה של נתניהו; מו"מ חשאי, במחתרת, שנתניהו ניהל מאחורי גבה של הממשלה ומאחורי גבו של עם ישראל. רון לאודר היה (ונשאר?) שליח לדבר עבירה.

* בעד הנגד – כלל לא בטוח שהמידע על העלמות המס העקביות של טראמפ יפגע בו אלקטורלית. הרי כל מה שיש לו להציע הוא אנטי ממסדיות, המסר של "בעד הנגד". זה הקו שלו, זה המסר שלו וזאת הסיבה לאהדה שממנה הוא נהנה. וכך, ייתכן שהמידע הזה דווקא יהפוך אותו לגיבור בעיני מעריציו.

* בין פוטין לאובמה – אני נתקל לא אחת בישראלים המעריצים את פוטין, במיוחד בהשוואה לאובמה, ואף מציעים שישראל תשליך יהבה עליו ועל רוסיה ותמיר את האוריינטציה על ארה"ב באוריינטציה על רוסיה.
דווקא כמי שמרבה לבקר את אובמה, אני חושב שהגישה הזאת אבסורדית. הבעייה אצל אובמה, היא שיחסו לאוייב האיראני הוא פייסני. אולם פוטין הוא בן הברית של איראן. הבעייה באובמה היא במדיניותו הרכרוכית כלפי פשעי המלחמה של אסד. פוטין הוא שותפו בפועל של אסד בפשעי המלחמה. עם כל הביקורת על אובמה, אין לשכוח שהוא סייע בחימושה של ישראל יותר מכל קודמיו. פוטין, לעומתו, מחמש את איראן וחיזבאללה.
אני מרוצה ממדיניות חימום היחסים בין ישראל לרוסיה ובין נתניהו לפוטין. זה אינטרס ישראלי. האינטרס הישראלי הוא יחסים איתנים עם כל מדינות העולם ובוודאי עם מעצמות העל, לא כל שכן – מדינות שיש בהן יהודים רבים. הרי איננו מתגעגעים לימי המשטר הסובייטי שהתנכל ליהודים, רדף את הציונות, עיין את ישראל, ליבה את הסכסוך ודחף את הערבים לעימות עם ישראל. אבל לא צריך להתבלבל.

* נושא הדגל החברתי – בראש השנה הלך לעולמו יעקב שמאי, מי שהיה ח"כ מטעם הליכוד ומנהיג הליכוד בהסתדרות. אני זוכר את שמאי כנושא הדגל החברתי בליכוד, שלא היסס להתעמת באומץ עם מנהיגי מפלגתו ועם ממשלות בראשות מפלגתו, כנגד מדיניות אנטי חברתית והחלטות אנטי חברתיות. יהי זכרו ברוך!

* החתן – מי יהיה חתן פרס נובל לשלום? המועמד שלי – בשאר אסד. למה? אחרי ערפאת... זה הערך של הפרס.

* תחיית שלונסקי – אברהם שלונסקי, הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. הוא משורר דגול. הוא משורר יהודי דגול. הוא משורר ציוני דגול. אני קורא את שירתו. אני מרצה על שירתו. לפני שנים אחדות העליתי עם עופר גביש ערב על שירתו היהודית – "גם לתפילות תפרחת ושלכת". ובלימודי התואר השני שלי כתבתי מחקר על היהדות בשירתו – "תפילתו של שלונסקי."
אני מצר על מעמדו הנדחק בעולם השירה העברית. לפני שנים אחדות, כשיצאה הביוגרפיה המצוינת שכתבה עליו חגית הלפרין – "המאסטרו", ובמקביל גם ערבי שירה משירתו, קיוויתי שהנה, הייתה לה עדנה, אך למגינת לבי זה לא קרה.
במוסף הספרותי של "הארץ" התפרסם פרק ראשון במסה של מנחם בן על שלונסקי. אף הוא מבכה את דחיקתו ומנסה לפרש אותה, ופירושו קרוב לשלי. סיבה אחת לדחיקתו היא אלתרמן. אלתרמן, שהיה צעיר משלונסקי בעשר שנים ותלמידו – עלה על מורו. בדור שיש בו אלתרמן, אחד בדורו, קשה למצוא מקום למשורר דגול נוסף. עם זאת, לאה גולדברג ובמידה מסוימת גם אלכסנדר פן זוכים עד היום להערכה ופופולריות, כך שאין זה ההסבר היחיד.
מנחם בן מציין בצדק גם את המרד של נתן זך בדור המשוררים המודרניסטים, אנשי המשקל והחרוז. כפי שהוא מציין, המרד כוון בראש ובראשונה כלפי אלתרמן ורק אח"כ כלפי שלונסקי. והנה, מעמדו של אלתרמן איתן, ואף אחד מן המורדים בו, כולל זך עצמו, אינו מגרד את מעמדו. לעומת זאת, שלונסקי נדחק ונשכח.
אולי יש כאן איזו אירוניה של ההיסטוריה. שלונסקי מרד בביאליק, כאילו דור משוררים חדש אינו יכול לצמוח בלי לבעוט בדור שקדם לו. אלתרמן, הסתייג מן המרד ולבטח לו היה שותף לו. וכך, כאשר זך וחבריו מרדו באלתרמן ושלונסקי, מעמדו של אלתרמן לא נפגע ואילו של שלונסקי – נפגע גם נפגע.
אני מצפה בסקרנות לפרקים הבאים במסה, אולי הם יסייעו בפיענוח חידת דחיקתו של שלונסקי, ויקדמו, מי ייתן, את תחייתו.

ועוד במוסף הספרותי של "הארץ". כמו בכל חגי תשרי ופסח, מתפרסמת מסה בהמשכים של דן מירון, העוסקת בסופר או בסוגייה ספרותית, בהעמקה ידענית ובחדשנות יצירתית האופיינית לו. כך גם הפעם, במסה על הסופר יעקב הורביץ.
לא אחת אני שואל את עצמי (ואחרים שואלים אותי) מדוע אני דבק ב"הארץ" על אף הקו האנטי ציוני והאנטי ישראלי החריף שהשתלט עליו בשנים האחרונות. התשובה היא בדיוק אותן פנינים, שבשום אופן איני מוכן לוותר עליהן.

* וידוי – אין לי סלפי עם פרס.

* פז"ם – תובנה שהגעתי אליה לאחרונה – אצל אבא של חייל, הזמן הצבאי איטי יותר מאשר אצל החייל עצמו.

* ביד הלשון: נען – בשנים האחרונות חוויתי את קיבוץ נען, ואם לדייק יותר, את ההיסטוריה של נען. איך חוויתי? במנהרת זמן, כלומר דרך הקריאה. קראתי ספרים רבים שבהם העמקתי בהיסטוריה של נען.
למה דווקא נען? מה לי ולנען? האמת היא שלא דווקא נען. מדובר בעיקר בביוגרפיות, שכל אחת מהן קראתי בפני עצמה, בשל העניין שלי באיש, והמשותף לאותם אנשים הוא היותם מנען.
קראתי שתי ביוגרפיות של ישראל גלילי, ביוגרפיה של המלחין דוד זהבי, וביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', ממנהיגי הקיבוץ המאוחד. כמו כן, בכנס קצרין לארכיאולוגיה השנה, הייתי יו"ר של מושב שיזמתי לזכרו של הארכיאולוג שמריה גוטמן, אף הוא ממייסדי נען, במלאת עשרים שנים למותו, ולקראת האירוע חזרתי לחוברת הזיכרון שיצאה אחרי מותו וקראתי חומר נוסף.
ובשבועות האחרונים קראתי את ספרו של ההיסטוריון עמוס שיפריס מנען (שאף כתב את אחת הביוגרפיות של גלילי) "ימים של שקט וסער". הספר הוא אסופת מכתבים וקטעי יומן, של חברי נען בעשור הראשון של הקיבוץ, 1930-1939. המיוחד בספר זה, הוא שדרכו ניתן להכיר את הקיבוץ לא רק דרך מנהיגיו, אלא גם דרך החברים מן השורה.
ואם כל כך העמקתי בנען, מן הראוי להקדיש לקיבוץ את הפינה כדי להסביר את שמו. למה נען?
"שאל בני ונען."
"לא אני לא מנען, אני מאשדוד."
זה ציטוט מתוך המערכון של "הגשש החיוור" "הכה את המומחה". השואל המסכן בסך הכול רצה לשאול את המומחה ללשון העברית מר אברהם חטף-פתח "איך קוראים בעברית צחה לצ'ופצ'יק של הקומקום."
האם יש קשר בין שם הקיבוץ ל"שאל בני ונען"? התשובה מורכבת.
מקור השם הוא קירבתו של הקיבוץ – הקיבוץ הראשון שהוקם בידי חניכי תנועת הנוער העובד (שהיתה תנועה של נערים עובדים) לכפר הערבי נענֶה. בשנים הראשונות, הקיבוץ נקרא נענֶה. אולם השם שונה לנען, כך שישמור על הדמיון לשמו של הכפר הערבי, ויהיה בו גם ביטוי למסר החלוצי: נען לקריאת העם.
כלומר... יש בו מן ה"שאל בני ונען."
ומנין השם נענֶה? זהו שיבוש שמה של העיר המקראית נעמה, שחורבותיה הן בקרבת מקום, ולכן, אחת ההצעות לשמו של הקיבוץ היתה נעמה.