משקעים אטוויסטיים בסיפורי עגנון *)

לא יעלה על הדעת להימנע מלקרוא את שקספיר, דוסטוייבסקי, דיקנס – משום היגדים אנטישמיים שבכתביהם, אבל גם לא יעלה על הדעת לעבור באדישות על "הפתרון" האנטישמי ששקספיר מציע ב"הסוחר מוונציה", על ההערות האנטישמיות שכתביו של דוסטוייבסקי משובצים בהן, על הציור השטירמרי של פייגין היהודי ב"אוליבר טוויסט" של דיקנס. אם להאמין לעדותו של אביגדור המאירי בספרו "בגיהינום של מטה" (ואין סיבה לא להאמין לו) – גם לב טולסטוי הגדול לא היה מאוהבי ישראל.

אנחנו סולדים ממסרים אלה, וגאונותם אינה יכולה לחפות על המעידות הקשות האלו שלהם. כך אנחנו נוהגים בצדק במסרים האנטישמיים של היוצרים הגויים כלפינו, אך אנחנו רואים כ"טבעי" מסר אטאוויסטי כזה כאשר מופנה מצידו של יוצר יהודי כלפי הגויים. עקרונית אפשר לומר ש"מגיע להם" – הרי לאורך דורות ארוכים חשפו הגויים רשעות מבהילה כלפינו, מיררו את חיינו, עינו אותנו, גירשו אותנו, רצחו בנו, ואף עשו הכול כדי להשמידנו כליל. אלא שביצירות לא מעטות – לא רק את חטאת הגויים היוצרים מוקיעים, אלא את טבעם, את מהותם! אנחנו מרשים ליוצרים האלה לעשות בדיוק אותו הדבר שעשו הגרועים שבאנטישמים כלפינו: הם לא אמרו – "היהודי הוא רמאי משום שחסרה לו מולדת, ומשום שאיתרע מזלו לעסוק במסחר והלוואה בריבית" (ראו מאמרו החכם של אחד העם – "חצי נחמה"), אלא הם טענו שהיהודי במהות הוא רמאי, נוכל, טפיל, עלוקה, שטן, אנטיכריסט. כיון שזה טבעו – המסקנה המתבקשת היא שאין לו תקנה אלא בגירוש ובהשמדה.

אחד היוצרים שמתייחס בדיוק ביחס כזה אל הגויים, אל כל הגויים – הוא עגנון.

בעיניו של עגנון הגויים שונים במהות מהיהודים: הם נושאים עימם את נגע היצרים האפלים מדורי דורות, הם חיות אדם, מחוללי זוועות מתוך טמטום חושים. מלחמות, רציחות המוניות, פרעות ועלילות דם הן לחם חוקם. הם הלומי יין ושיכר, ושכלם מוגבל. לעיתים מגיעה אליהם הארה מהעולם היהודי הנפלא, ואז הם מתפכחים מעט, אך דמויות חיוביות של גויים לא ימצא הקורא בכל יצירתו הגדולה של עגנון, להוציא, אולי, את דמותה של בריגיטה שימרמן, גיבורת הסיפור "עד הנה".

יחסו של עגנון כלפי הגויים בא לידי ביטוי תמציתי ביותר בסיפורו המפורסם "האדונית והרוכל" (הנלמד בבתי הספר), שם מתואר העולם הגויי האירופי כעולם דמוני, מפלצתי במהות. גיבורת הסיפור, האדונית, התכוונה לרצוח ולאכול את בשרו של היהודי שהתארח בביתה. היא קניבלית אשר שכחה מכבר מאכל בני אדם מהו – "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת." גסיסתה מעוררת פלצות: "פתחה הילני את עיניה והביטה בו. עם שהיא מביטה בו פתחה את פיה עד שהבהיקו שיניה... הרכין עצמו כנגדה. נזקפה בבת ראש ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת."

עגנון איננו אומר בסיפור זה שהמפלצת חבויה בנפשו של כל אדם, וכי בשל נסיבות היסטוריות טראגיות היה העם היהודי קורבן תמידי שלה, אלא מסתבר שהמסר של "האדונית והרוכל" הוא כי הגויים מטבעם הם מפלצות בעטיפה נאה (הילני היא סמל ליופי האירופי מימי יוון וטרויה). כלומר, הוא יוצר אגדת זוועה, גירסה מהופכת לאפילות של אגדות הגויים על היהודי הנודד בעולם והמוצץ דמם של ילדים נוצרים. המסר של עגנון הוא מסר קדומים אטאוויסטי, שנועד להנציח את שנאת הגויים אלינו, ואת שנאתנו אליהם.

בסיפוריו האחרים (שאינם נלמדים בדרך כלל בבתי ספר) ימצא הקורא עוד "אדוניות" העושות שמות בבני הזוג היהודיים הפתאים. הן מפתות אותם ומוליכות אותם לקראת חורבנם, ואף לקראת חורבן העם היהודי כולו. בסיפור "הנעלם" ("עיר ומלואה") מסופר על יתום בשם דן אשר נכלא ועונה על ידי אדונית בעלת תאווה מטורפת עד שאיבד צלם אדם.

בסיפור "עלילות רשע" ("קורות בתינו") מסופר על יהודי בשם גבריאל שהיה יועץ לאדונית, ולאחר זמן היה למאהב שלה, והיא אף ילדה לו בן. צרות נוראות נחתו עליו בעקבות כך, וסופו שנהרג בידי בנו מהאישה הזאת.

בסיפור "כיסוי הדם" ("לפנים מהחומה") מוזכר גיבור בשם אדולף (!) שהיו לו קשרים עם אדוניות בנות ערלים, ומהן נולדו לו בנים, ואלה נוספו לשונאיהם של ישראל, אשר הביאו בסופו של דבר לחורבן בני עמו.

כדי לשכנע את הקורא עד כמה מאוס ומסוכן הוא המגע עם הגויים מזכיר עגנון בסיפורו "כיסוי הדם" שאף על היטלר עצמו, גדול צוררי היהודים, מרננים שהיה בן לאב יהודי ("לפנים מן החומה", ע' 90).

מסיפוריו של עגנון משתמע שהאסון הנורא שפקד את עם ישראל במלחמת העולם השנייה היא ההתבוללות וקשרי האישות בין יהודים לגויים. האל איננו סולח כאשר זרע קודש נטמע בזרע טמא. הוא מבקש לנטוע בקורא את האמונה שיש בעם ישראל איזה ייחוד, המעוגן ספק בגזע (אם לא נתערב בגויים!) – ספק בחינוך התורני – ייחוד המטהר אותנו ועושה אותנו טובים, מוסריים וחכמים יותר מכל הגויים.

המבקש להתרשם מדעתו הישירה של עגנון בנדון, ללא המעטה הספרותי, יקרא את חליפת המכתבים שבינו ובין אישתו – שם מוזכרת הגברת אחת בשם קלאוס שהתאסלמה. עגנון מעיר על המעשה שלה במיאוס: "מקווה אני שלא תמליט ערבים שופכי דם. את מי שאני לא סובל, אף הקב"ה אינו סובל, לפיכך טאטא אותה לתוך הערביים" ("אסתרליין יקירתי", ע' 188; וראו גם ע' 195). נקל להתרשם הן מתפיסתו האמונית הפרימיטיבית (הקב"ה מסכים עם עגנון!), והן מהאטאוויזם שביסוד שנאת הגויים של עגנון ("תמליט ערבים", "טאטא אותה אל תוך הערביים").

בהיותו קלאסיקון של הספרות העברית וחתן פרס נובל, נלמדות יצירותיו של עגנון בבתי הספר וממלאות את נפשותיהם של תלמידינו בדעות אטאוויסטיות על חיץ "אלוהי" בין ישראל לעמים, כשההעדפה "האלוהית" היא כמובן כלפי ישראל, כאילו אנחנו אמורים להיות חפים מכל פגם אם רק נלך בדרך התורה. אינני יודע לכמת את ההשפעה של עגנון לסהרוריות התוקפת את עם ישראל בימינו, אך אין לי ספק שתרומתו בנדון איננה כלל וכלל זניחה.

ולא רק זאת: המסר האחר של עגנון, ואולי העיקרי שבמסריו, הוא שאין ברה וטהורה כמו התורה, ואין אמת כאמיתה, ואף אם עובדות החיים יוכיחו בעליל שמסרי היסוד של המקרא בכלל, ושל התורה בפרט, הם חסרי שחר לחלוטין – אין בכך כדי לשנות את בקונצפט הטוען שהכתוב אמת, ואילו המציאות היא השתקפות מעוותת של האמת.

כמה קולמוסים השתברו על תורת הגמול המקראית, זו שכל בר-דעת מבין כי אין בינה ובין המציאות ולא כלום: "אני ה' חוקר לב, בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו, כפרי מעלליו" (ירמיה, י"ז 10) – יש פה הבטחה "חתומה" על ידי האל (הנביא "מצטט" את האל!), שיש השגחה פרטית, וכל אחד מקבל את השכר והעונש המגיעים לו. כל מי שעיניים בראשו, ושבחן את האירועים המתרחשים לניכחו, יודע בוודאות שההבטחה הזאת היא עורבא פרח, ואין שום קשר בין גורלו של האדם ובין מעשיו הרעים או הטובים. כופרים מושכים כתפיים בחוסר סבלנות, ואילו מאמינים מצאו להם כל מיני תשובות – אחת יותר מופרת מהשנייה (לדוגמה – העולם הבא, המשפט שאחרי תחיית המתים וכד').

בא עגנון, ורוצה לשכנע את הדורות הספקניים שלנו שהטענה המקראית שרירה וקיימת, וכי תורת הגמול המקראית מעולם לא נסדקה, ולא הועם זוהרה. את הטענה חסרת השחר הזאת הוא מבקש להביא בפני הקורא באמצעות סיפורים רבים – אני אתייחס לסיפור הנלמד בבתי-ספר, ונחשב (בצדק!) לסיפור מופת – "תהילה".

עגנון בונה דמות יפיפייה של אישה צדקת, דמות אידיאלית שכולה נתינה וחוכמת חיים, שנושאת עימה שני סודות – סוד ערירותה וסוד אריכות ימיה. סודות אלה מתגלים אט אט לקורא באמצעות "ביקוריו" של המספר אצל אותה דמות פלאית. "פלאית" אמרתי – אבל הסופר מצליח לטעת בקורא את השכנוע שמדובר באישה שהיתה בירושלים, אישה בשר ודם, ולא אידיאה. היא בנויה בקווים ריאליים משכנעים ביותר, וליתר ביטחון – יש "עד", הלא הוא המספר עצמו (!).

ועוד משהו מרמז לנו הסופר: אנחנו חיים שבעים שנה, ואם בגבורות – שמונים שנה – אין לנו פרספקטיבה היסטורית. תהילה, לעומת זאת, חיה 104 שנים! לכן היא בת-סמכא בהסתכלות אל הוויות החיים, ואם היא מוסרת לך, הקורא, מסר – הרי שהוא "בדוק", ואין טעם לערער עליו. ומהו המסר של הסיפור? המסר הוא שיש השגחה מוכחת בעולם: שני בניה מתו לפני הגיעם לגיל מצוות, בתה השתמדה לפני חופתה, שרגא הפך מחסיד למתנגד, בעלה הפך ממתנגד לחסיד – וכל זה משום שאביה של תהילה קרע את התנאים והעליב את שרגא!

והרי דברים כאלה אינם קורים במציאות! אבל הרי לא תתווכח עם תהילה, שהיא יפה וחכמה וצודקת, ונושאת עמה ניסיון של 4-5 דורות! על כורחך אתה אומר אמן לתורה חסרת השחר שמכבר התייחסנו אליה במשיכת כתף.

אבל נגיד שאנחנו פתאים חסרי תקנה, מאמינים לתהילה ולעגנון, ומקבלים את מסר הסיפור כנתינתו – מה מסתבר? מסתבר שיותר משעזר עגנון ל"תיזה" המופרכת – הוא אפילו העמיק את מופרכותה: מסתבר שאדם בעצם איננו אחראי לגורלו. לא עזרו לתהילה כל מעשי החסד שלה – היא איבדה את ילדיה בגלל חטא אביה! זה הצדק האלוהי?! זאת ההשגחה הפרטית?! – שהנכדים ימותו בגלל חטא הסבא?!

מדובר במסר סהרורי לגמר! במקרא מתארים איך מתו כל בניו ובנותיו של איוב, ואחר כך נולדו לו ילדים חדשים! נס כזה לא הרשה עגנון לעצמו לברוא. סוף סוף, הוא סופר מודרני, ותהילה בת המאה לא יכלה ללדת בגיל מופלג כמו שרה אימנו! אבל "להרוג" את ילדיה כדי "להוכיח" צדק אלוהי – לא היתה לעגנון שום בעיה!

מי שמאמין שתורת הגמול המקראית שרירה וקיימת – יתעלם נא מכל אשר כתבתי כאן. אבל מי שאיננו "קונה" מסרים של מקורות "קדושים" בלי לבדוק אותם נכוחה – ייטיב לעשות אם יחשוף בפני עצמו את המסרים האטאוויסטיים של עגנון, העטופים ללא כל ספק בעטיפה יפיפייה.

*) פירוט ומראי מקום ימצאו הקוראים המתעניינים בספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991 ו"אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות, 1996.