עשרים שנה למותו של שמריה גוטמן

בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, הפיק ועד יישובי הגולן מיזם יפה – מיצג הגולן. היה זה מיצג אורקולי מרהיב ביופיו, פאר הטכנולוגיה של התקופה, בתוך מבנה יפה ובו העברנו את מסרינו במאבק. המיצג נדד ברחבי הארץ ולאחר מכן קבע את מקומו בקצרין העתיקה.
פעילי הוועד, מי שהדריכו את הקבוצות והמבקרים במיצג והרבו לקחת חלק בפעילות בו, הכירו את הסרטון על פה. עד היום, עשור וחצי אחרי, אני יכול לדקלם אותו. אחד משיאיו, "גנוב" ממיצג אורקולי אחר, המיצג על גמלא במוזיאון עתיקות הגולן בקצרין.
מופיע שם חושף גמלא, הארכיאולוג הדגול שמריה גוטמן. הוא עומד באתר גמלא, בלוריתו הבן-גוריונית מתבדרת ברוח, ובפאתוס שאיפיין אותו הוא סיפר, כשפאוזה מפרידה בין מילה למילה, על אותו "מטבע... קטן... מברונזה," והקהל שכבר מכיר מדקלם את המילים יחד איתו. "ועליו מופיעה הכתובת לגאולת ירושלים הקדושה."
האמת היא שהיום קיים ספק בקרב החוקרים האם אכן זה הפיענוח המדויק של הכתובת. אך הביטחון של שמריה היה מוחלט. "ונדהמתי ממש," הוא אמר, כמעט בזעקה, כאילו ברגע זה נחשף למטבע לראשונה. "והבנתי שלא רק על עירם, על יישובם, נלחמו אנשי גמלא, אלא לגאולת ירושלים."
כולנו נסחפנו ברגש הזה. הרי גם אנו, במאבקנו, לא נאבקנו רק על ביתנו, על יישובנו הפרטי, אלא על הבית הלאומי, על גבולותיה של מדינת ישראל, על ערכי החברה הישראלית, על עתיד הציונות. בדיוק כמו לוחמי גמלא. לא בכדי, בגמלא נערכה שביתת הרעב בת 19 הימים נגד הנסיגה מהגולן. לא בכדי, מסע הטרקטורים המתוקשר בן ארבעת הימים, עם 32 טרקטורים של כל אחד מיישובינו, רתומים לעגלות ועליהן מיצג עם שם היישוב ו"העם עם הגולן", נהוגים בידי טרקטוריסטים מכל אחד מן היישובים, היה מסע מגמלא לירושלים, לביטוי הקשר בין המאבק על הגולן למאבק על מדינת ישראל כולה.
לא בכדי, צעירי הגולן נהגו להוסיף בעת שבירת הכוס מתחת לחופה, ל"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" את "שנית גמלא לא תיפול". וכשקיימנו מבצע התרמה גדול למימון המאבק, הוא נקרא "מגן הגולן" והתורמים קיבלו כתשורה מגן ובתוכו שחזור של המטבע. וכך עד היום. בטקס הסיום של מבצע "בעקבות לוחמים" באחמדיה, לפני שבועות אחדים, העניק ראש המועצה אלי מלכה את המטבע כתשורה לעמיקם סבירסקי, ראש האגף למשימות לאומיות במשרד הביטחון היוצא, וסיפר לקהל התלמידים והחיילים את סיפורו של המטבע. ולא שייך לציין, כמובן, "קטן מברונזה."
את המורשת הזאת הנחיל לנו שמריה גוטמן, מורנו ורבנו. בימים אלה אנו מציינים עשרים שנה למותו.
שמריה היה דמות מופת – סייר, ארכיאולוג, מחנך, איש ספר ובעיקר אוהב א"י, איש הקיבוץ והתנועה בכל רמ"ח ושס"ה, חתן פרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי ופרס יצחק בן צבי.
הוא נולד בסקוטלנד ב-1909. בהיותו בן 3 עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה במושב מרחביה. שמריה היה ממייסדי תנועת הנוער העובד, ומראשוני וראשי מדריכיה ומנהיגיה. הוא נמנה על מייסדי קיבוץ נען, ראשון קיבוצי הנוער העובד, שהוקם בידי קבוצה שבה כמה מהמנהיגים הבולטים של התקופה, מנהיגים פוליטיים וביטחוניים ומנהיגים חינוכיים ותרבותיים, והוא היה מעמודי התווך של החבורה.
שמריה היה פעיל מרכזי ב"הגנה", איש הש"י (שרות הידיעות) – יחידת המודיעין של "ההגנה". בשליחות "ההגנה" יצא לעיראק בראשית שנות הארבעים והקים את המחתרת היהודית, שפעלה להגנה עצמית ולעליה לא"י. מראשוני הסיירים בתנועות הנוער, ממגלי מצדה, חושף ומשקם שביל הנחש, יוזם החיבור של תנועות הנוער והפלמ"ח למצדה, יוזם החפירות במצדה ומהבולטים שבחופרים. ולאחר מלחמת ששת הימים, חופר בית הכנסת בסוסיא שבהר חברון. גולת הכותרת של מפעל חייו – חופר גמלא.
מן הראוי לציין שהאיש שגילה את גמלא היה יצחקי גל, ממשתתפי הסקר הארכיאולוגי של הגולן. אך שמריה היה הסמכות המדעית שאוששה את הזיהוי ולאחר מכן ניהל את החפירה. שמריה חפר בגמלא 14 שנה.
על קברו של שמריה נכתב "איש מצדה," ומלבד יגאל ידין, הוא המזוהה ביותר עם מצדה. ואף על פי כן, כאשר ניתן לגמלא, לאחר גילויה, הכינוי "מצדה של הגולן" או "מצדה של הגליל", הוא התקומם. הוא ותלמידיו (אני זכיתי ללמוד מתלמידיו) הנחילו לנו את התובנה, שגמלא לא היתה מבצר צבאי, אלא עיר אזרחית במשך כ-200 שנה. החפירות הארכיאולוגיות ממחישות לנו שמדובר בעיר חיה, תוססת ומיושבת. הוא גם הבהיר שסופה של גמלא, להבדיל מסופה של מצדה, לא היה התאבדות, אלא נפילה בקרב – הנצורים נדחקו בידי האוייב עד המצוק ונפלו בו. הם לחמו עד הרגע האחרון.

הארכיאולוג פרופ' אהוד נצר ז"ל, חפר עם שמריה בסוסיה, והמשיך לחפור בסוסיה גם אחרי ששמריה עבר לחפור בגמלא. בדברים לזכרו של שמריה, הוא כתב בין השאר את הדברים הבאים, המעידים על מהות תפיסתו המחקרית של שמריה, שלא התיימרה להיות מדע נייטרלי, אלא היו מעורבים בה רגש, נשמה ואידיאה:
"את מרבית שנות קיומו של בית הכנסת בסוסיה ניתן לשייך לתקופה המכונה בפי הארכיאולוגים כתקופה הביזנטית. שמריה היה מתקומם: הרי כאן ישבו יהודים. מדוע לקרוא לתקופה זו על שם הנזירים והתושבים הביזנטים ולא לכנותה כ'תקופת המשנה והתלמוד'. דומני כי יש למצוא בכך את תמצית גישתו למחקרה של ארץ ישראל... העבר היהודי היה הגורם המדרבן לכל השעות, הימים, השבועות והשנים שהקדיש שמריה למחקר הארץ."
בספרה "פתאום נולדה", מספרת אפרת בדיחי, שהיתה שותפה לקבוצה קטנה שערכה עם שמריה סקר ארכיאולוגי שתוצאותיו הובילו להחלטה לקיים את החפירה בגמלא:
"'קינדערלאך,' כך היה שמריה פונה אלינו: 'ילדים.' אנחנו נסייר מסביב לגמלא, אבל לא נתפתה לחפור. ארבעה צעירים וישיש אחד הם לא בדיוק צוות חפירה. בסדר? סיכמנו?
אנחנו רק הנהנו כמסכימים, אבל לא התחייבנו... וגם היה ברור לנו, את מי שבאמת יהיה צריך לעצור מלהתפתות לאיזושהי חפירה קטנטונת – זה את 'סבא' שמריה בעצמו."
והשאר – היסטוריה. או ליתר דיוק – ארכיאולוגיה.

לפני חודשים אחדים זכיתי להיות יו"ר מושב שיזמתי בכנס קצרין לארכיאולוגיה, שהוקדש למלאת ארבעים שנה לחפירות בגמלא ועשרים שנה לפטירתו של שמריה.
אחד הסיפורים שסופרו בכנס, ממחיש מי היה שמריה.
בבוקר שלמחרת חילוץ החטופים באנטבה, כינס שמריה את החופרים בגמלא, ולעיניהם המשתאות חולל בנל"ן – הטלפון הצבאי הפרימיטיבי, לאוגדת הגולן, ודרש לדבר בדחיפות עם מפקד האוגדה. המפקד יצא מישיבה חשובה, כנראה קרה משהו. ואז אמר לו שמריה בפאתוס וברצינות תהומית:
"בשם לוחמי גמלא לפני 1910 שנים, אני מצדיע ללוחמי צה"ל על פעולתם באנטבה."

2. צרור הערות 16.10.16
* יריב בן אהרון – בכאב רב קיבלתי את ההודעה המצערת על פטירתו של מורי ורבי יריב בן אהרון, שנפטר בשבת בצהריים. בן 82 היה במותו. יריב היה איש רוח במובן האמיתי ביותר של המילה – בר אוריין, אינטלקטואל סקרן ויצירתי, אכפתניק אמיתי, איש מוסר, אדם שפיו וליבו שווים. מראשוני וממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית ובחברה הישראלית. מחנך, סופר, חוקר ומסאי. אדם שאינו מעגל פינות, אומר את דעתו בלי לחשב חישובים זרים של "איך זה יתקבל," אינו חושב בקונבנציות המוכרות, אדם השובר באישיותו ובאורח חשיבתו את הדוגמות המוכרות של שמאל / ימין, חילוני / דתי.
למדתי ממנו המון. קיבלתי ממנו המון. ידיעה קשה, ערב סוכות.
יהי זכרו ברוך!

* "מייל" ליריב – בשבת בבוקר כתבתי על "ליל חנייה", ומיד חשבתי לשלוח את הדברים ליריב. איך שולחים ליריב? כיוון שטכנולוגית הוא נשאר תקוע במאה ה-20, משתמשים בחומרים כמו מעטפה, בול, רוק, שהשימוש היחיד שלי בהם הוא ב"מיילים" ששלחתי ליריב.

* העמיד תלמידים הרבה – בחודשים האחרונים איבדה תנועת ההתחדשות היהודית כמה ממורי דרכה – מיכאל בהט, בארי צימרמן, מורדי שטיין, קובי וינר, במבי שלג ועכשיו יריב בן אהרון. זו מכה קשה.
הנחמה על מותו של יריב, היא הידיעה שהוא העמיד באופן אישי מאות תלמידים, ובהם תלמידים שהעמידו בעצמם מאות תלמידים כל אחד.
התנועה שיריב היה בין מחולליה, תמשיך ותגבר והשפעתה על החברה הישראלית והתרבות היהודית תלך ותתעצם.

* תורת ארץ-ישראל – יריב בן אהרון היה מאחרוני המוהיקנים של הציונות הסוציאליסטית, במובן של הזדהות בכל נימי נפשו הן עם הלאומיות היהודית, הציונות, והן עם הסוציאליזם הדמוקרטי. הוא היה ביקורתי מאוד כלפי מפלגת העבודה, בשל התרחקותה הן מן הסוציאליזם והן מן הלאומיות והיגררותה אחרי מה שכינה "השמאל המתבולל".
הוא דגל בעמדות לא מקובלות היום, כמו שלילת הגלות, העמדת מצדה ובר כוכבא כמופת ועוד. לכן הוא ניסה בכל מאודו להוציא מתהום הנשייה יצירות ציוניות נשכחות כמו "מסדה" של יצחק למדן ו"שירי עיר היונה" של אלתרמן, שכה האמין במסרים שלהם ובאקטואליות שלהם לימינו. הוא כתב עליהם מדרשים חדשים והוציא אותם לאור, אך התאכזב שלא הצליח להשפיע באמצעותם על התודעה. אחרי מותו של בארי צימרמן, הוא ציין באוזניי שמוקי צור, בארי ואני היינו היחידים שהתייחסו למסכת שכתב על "שירי עיר היונה". הודה לי מאוד על כך שכתבתי על היצירות הללו, ודירבן אותי לעשות זאת ביתר שאת.
היתה לו גישה ייחודית גם לחקר התלמוד, שאף היא נבעה מתפיסתו הציונית הארצישראלית. הוא ביכר את התלמוד הירושלמי על הבבלי, כיוון שהוא ארצישראלי, נכתב בארץ ישראל ומבטא את תורת ארץ-ישראל, להבדיל מן התלמוד הבבלי, שהוא תורת הגלות. הוא טען שהבכורה של התלמוד הבבלי נובעת מכך ששם היה הכוח הפוליטי, וטען שעם חזרתנו לארץ-ישראל עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את תורת ארץ ישראל.

* סלילים של אובדן דרך – שיחות רבות קיימתי עם יריב בן אהרון לאורך השנים. אחת מהן הייתה בעקבות מאמר שכתבתי בגנות סרטה של מור לושי "שיח לוחמים: הסרטים הגנוזים." סרטה היה מניפולציה – היא עברה על מאות שעות ההקלטה, קיבצה ריכוז של דברים על פשעי מלחמה שלא נכנסו לעריכה הסופית של הספר והציגה מצג שווא על פיו הספר צִינזר את רוב החומר, שהיה חומר מרשיע נגד צה"ל.
יריב, שהיה מיוזמי הספר, היה אחד מצוות המראיינים וכתב את ההקדמה לשיח (לצד הקדמה נוספת שכתב מוקי צור), התקשר להודות לי על המאמר. יריב הגיב בכעס רב למניפולציה של לושי ולתיאורים השקריים והמגמתיים שלה. לטענתו, לושי סילפה את רוח "שיח לוחמים", מתוך מגמה פוליטית רדיקלית.

* דבק באמת – עם יצירה אחת של יריב בן אהרון, לא היה לי קל. היה זה הספר "פלג", רומן שבו התחשבן יריב עם אביו, יצחק בן אהרון, כאבא וכבן זוג. היה לי קשה לקבל את ההתערטלות הפומבית הזאת של הכביסה המשפחתית.
לימים, ככל שהכרתי את יריב באופן אישי וככל שהתקרבנו, הבנתי שהוא פשוט אינו יכול אחרת. את האמת שלו הוא חייב לומר והוא אינו יודע לעגל פינות.

* ניצחון האמנות – הענקת פרס נובל לספרות לבוב דילן – מפתיעה ומרגשת. בעיניי הוא ראוי לפרס נובל לשלום, על כך שהוא מצפצף על טרור ה-BDS ובכך נותן השראה לאמנים רבים ללכת בעקבותיו, ולמרות הלחצים הברוטליים, להופיע בישראל. מעשה זה הוא ניצחון הטוב על הרע, ניצחון האמנות על השנאה והאנטישמיות. בוב דילן – יהודי, אוהב ישראל, מבקש שלום ורודפהו.

* גיס חמישי – חגי אלעד, מנכ"ל "בצלם", הופיע מטעם האויב הפלשתינאי בדיון במועצת הביטחון, במסגרת יוזמה אנטי ישראלית לגינויה של מדינת ישראל, והטיף לאו"ם לפעול נגד מדינתו. מבחינה מוסרית אין הבדל בינו לבין חייל שבעיצומו של קרב ערק לאוייב והחל לירות על כוחותינו.

* על אוטומט – הרוב האוטומטי באונסק"ו קיבל "החלטה" על פיה אין לעם היהודי זיקה להר הבית. אם תובא לפורום החלטה האוסרת על השמש לזרוח בישראל, הרוב האוטומטי יתמוך בה. ומנכ"ל "בצלם" ינאם בזכותה.

* ההצגה הכי טובה בעיר – הבריון אחמד טיבי הוזמן להתפרע ולהשתולל באולפן ערוץ 2. כנראה שזה טוב לרייטינג.
במהלך התפרעותו שיבח הבריון את הפשע הברברי נגד התרבות – ההרס השיטתי של שרידי בית המקדש בידי הוואקף, והגדיר זאת כדבר הטוב ביותר שנעשה בהר הבית, או בלשונו – במסגד אל אקצא.

* איפוק – אני מעריץ את יכולת האיפוק של רוני דניאל, שלא העיף סטירה לטיבי.

* הכו ביהודי – דבוקת שוקן מתוסכלת ומאוכזבת מהממשל האמריקאי. "אנא, בכוח" התחנן גדעון לוי בראשית נשיאותו של אובמה, בתביעה חד משמעית לכפות על ישראל בכוח את האג'נדה השוקניסטית. הממשל האמריקאי מאכזב. הוא אינו רוקד על פי החליל של שוקן. כך יהיה גם בתקופת נשיאותה הצפויה של הילרי קלינטון.
עובדה זו מוציאה מהם את השד האוטו-אנטישמי – האשמת ההון היהודי הבינלאומי בכך שהוא מנהל את העולם. "ראש הממשלה של מדינת היהודים העולמית," מכנה אורי משגב, בסגנון מובהק של הפרוטוקולים של זקני ציון, את חיים סבן, שלכאורה קלינטון היא פיון שלו, והוא מכתיב לה מדיניות פרו ישראלית. "סבן נחשב לתורם המרכזי של הקלינטונים בחצי היובל האחרון. בעל המאה, ומתברר שגם בעל הדעה... סבן מתווה, קלינטון מבצעת..."
ועל מה מסתמך משגב? על יירוט מיילים של סבן לקלינטון, שבהם הוא קורא לה לצאת נגד האנטישמיות ולהתנגד לחרם על ישראל.

* הפרוטוקולים של זקנֵי – אל קמפיין הקונספירציה הדוסופובי על "ההדתה" של צה"ל, הוסיף "הארץ" קמפיין חדש, קמפיין קונספירציה דוסופובי על ה"הדתה" של המשטרה, שגם עליה החליטו הדתיים להשתלט.
אחר כך הם יכתבו על "האחר", הרי הם מאוד ליברלים.
העליהום הדוסופובי הזה בא לידי ביטוי גם במשאל הח"כים – האם הם מאמינים באלוהים. המסר היה שאמונה באלוהים הוא משהו מאיים, מפחיד, מסוכן ומסכן. מצופה מהח"כים שיעמדו מולו. והנה, הם משתמטים מן המערכה. מה פתאום ח"כים חילונים מצהירים שהם מאמינים באלוהים? ברור, מתוך פחד. למה הם "מתפתלים" ולא מצהירים שהם אתאיסטים? וח"כ שאינו רוצה להשתתף ברדוּדוֹן הזה, הוא פחדן, שמפחד לומר שהוא אתאיסט. ושיא הבוז הוא ליאיר לפיד, שכיכב בעמוד השער כמי שסרב להשיב, כלומר הוא עריק פחדן, שהשתמט מן המערכה.
המערכה הזו היא מערכה של חרחור מדנים בין ציבור לציבור בישראל, הפצת שנאה ובוז כלפי הדתיים והדת. ובעיקר יצירת היסטריה על "הדתיים המשתלטים על חיינו" באמצעות הדתה-שמדתה של צה"ל, של המשטרה, של הפוליטיקה.
לכאורה, הם יוצאים נגד הדתיים. למעשה הם יוצאים נגד הממלכתיות, נגד הציונות, נגד הרעיון של גיבוש העם היהודי כעם אחד מאוחד, למרות שיש בתוכו גוונים וזרמים רבים, ופירוקו לגורמים שנלחמים זה בזה. ובכך, יש דמיון רב בינם לבין מקביליהם הקיצוניים בקרב הדתיים ובקרב הימין.

* מחלת הקונספציה – כשאורי שגיא היה ראש אמ"ן הוא נדבק לקונספציה הזויה, על פיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית של שלום עם ישראל. לכן, האינטרס הישראלי הוא לתת לו את מבוקשו – הגולן. מאז הוא מכהן כשגריר בפועל של סוריה בישראל, ואפילו היום, כשרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה, הוא עדין דבק בקונספציה, וטוען שאילו ישראל מסרה לרודן הסורי את הגולן – סוריה היתה היום דמוקרטיה ליברלית מערבית מתקדמת ושוחרת שלום. שגיא הוא הגורו של קומץ סרבני ההתפכחות שעדין מדקלמים את הקשקוש הזה.
בערב יום כיפור קראתי ראיון עם ראש אמ"ן לשעבר שלמה גזית, ומסתבר שהוא דבק בקונספציה שערפאת חתר לשלום עם ישראל ולכן צריך היה לסגור עסקה איתו (איזו? יותר ממה שברק הציע לו והוא דחה בדם ואש ותמרות עשן? הרי ברק הציע לו הכול).
כשאני קורא את הדברים האלה אני מבין טוב יותר את מחדל יום הכיפורים. איך המודיעין מתאהב בקונספציה ודבק בה בלי לתת לעובדות להשפיע עליו. ההבדל הוא, שאחרי מלחמת יום הכיפורים היינו אמורים להירפא מהמחלה הזאת.

* מתי כספי צדק – המתיחות בין ארה"ב לרוסיה הגיעה לשיא שלא היה כמותו 43 שנים. זאת, דווקא בקדנציה של חתן פרס נובל לשלום, איש שלום, אדם שמאמין בשלום, נושא דגל השלום, אדם שנבחר לנשיאות כדי לקדם שלום בעולם. אלא שדרכו להשיג שלום היתה הדרך היוֹנית, דרך הוותרנות והפייסנות. פייסנות כלפי האסלאם הרדיקלי ובעיקר כלפי איראן, ותרנות כלפי הרוסים. וזאת התוצאה.
מי כמונו, הישראלים, מכירים את התופעה. איך סיים מתי כספי את המערכון האלמותי שלו "מוריס והיונים"? – "אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום?"

* ביד הלשון: הבל ורעות רוח – המגילה שאנו קוראים בסוכות היא מגילת קהלת. מתוך המגילה אציג ביטוי שקנה שבת גם בעברית המודרנית – הבל ורעות רוח. הכוונה לדברים בטלים וחסרי חשיבות. ההבל הם האדים היוצאים מן הפה. רעות רוח היא הוצאת הרוח למרעה – מעשה שטותי של בזבוז זמן על קשקוש.
הביטוי רווח בקהלת:

"רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ." (קהלת א, יד).
"וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ." (קהלת ד, ד).

"טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ." (קהלת ו, ט).
נתן אלתרמן, ביצירת המופת שלו, אחת הפסגות הגבוהות בשירה העברית – ליל חניה, מתוך "שירי עיר היונה", נתן לביטוי אינטרפציה גאונית, הפוכה למשמעותו המקורית.

ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע
ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים.
ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח
בבניינה של ממלכה, ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים.

כאן רעות הרוח היא במובן של רעות, חברות; רוח במובן של נפש. רעות רוח, חברות נפש, בין הלוחמים, שהיא מעין כישוף, בבניינה של הממלכה על יסוד הערך הזה.

יצירתו האחרונה של יריב בן אהרון, שהלך לעולמו בשבת, היתה מסכת נפלאה על "שירי עיר היונה" של אלתרמן.