בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

היום השני

15.3.93. יום שני. קווינטה דה ריבאפריה. קם ב-7.00, מתרחץ, לובש ז'אקט, עונב את העניבה בקשר שיהודית הכינה לי, ועורך טיול של כחצי שעה במרחבי האחוזה, רואה אותה לראשונה באור-יום. מסלול ריצה אובאלי שאורכו קילומטר והוא כמין מעגל פנימי. מערכת אנטיליה ובריכת מים. בריכת שחייה. עצים רבים. התפוזים והאשכוליות ניראים נורא. קטנים, צמוקים, חולים; העצים מלאים כתמים בולטים של פטריות עובש ירוקות. הטל כבד. העשב רטוב עדיין. השמש כבר מאירה. שמיים כחולים ללא ענן.

8.30. ארוחת בוקר צנועה. אין אפילו מיץ תפוזים, רק מסחטה לתפוזים חסרי הצורה והצמוקים, שכניראה נקטפו מעצי הגן. פרוסות נקניק ושינקן, גבינה צהובה מסוג אחד, גבינת מריחה, ריבה. טעימים רק הלחם השחור הטרי והקפה.

אחרי הארוחה אני עומד בחצר המרוצפת, בשמש, ומשוחח עם פרופ' גבריאל רמירז, סוציולוג ממכסיקו-סיטי, שהגיע אתמול בלילה ממש אחריי. הוא בחור מעניין ולבבי. תוך כדי שיחה מופיע מנהל הפרוייקט ומתוודע אלינו. אני סבור שזהו דירק פטרס, המנהל הגרמני החתום על ההזמנה. לאחר זמן יתברר לי שזהו פרופ' ג'ואו בטנקורט דה-קאמארה, פורטוגזי. מדבריו אני מבין ששני מועמדים מישראל התחרטו וכך הגיעו אליי, ברגע האחרון. הוא כמובן בטוח שאני המועמד הטוב ביותר. אמנם לא התבקשתי להרצות, אבל ודאי אעשיר את הדיונים מנקודת מבטי כסופר.

לאחר כיומיים, כטוב ליבנו ביין, יתברר לי הסיפור במלואו.

9.30. נכנס לאולם הישיבות ומוצא עצמי יושב בין זיאד אלאונה מירדן לבין יאנוש גיורגיאק מהונגריה, מאוד סמלי. לשמאלי גבול ירדן, לימיני הארץ שממנה באה משפחתי. מתברר שיושבים לפי סדר אלפא-ביתי של שמות המדינות, ישראל היא אחרי הונגריה ולפני ירדן.

כשאני מתיישב במקומי, זיאד, לשמאלי, מיד שואל אותי: "אתה בעד החזרת השטחים? מה דעתך על הסכסוך? אם אפשר, במשפט אחד."

אני עונה לו: "כן, אבל – והאבל מצריך הרצאה שלימה ושיחה ארוכה יותר."

תשובתי מאכזבת אותו. "אוה, אני כבר רואה שאתה נגד השלום." הוא מקטלג אותי.

 ההרצאה הראשונה היא של פרופ' אוסקר אורוויולה, מפרו: "דיקטטורה וקוסמטיקה דימוקראטית". יש תרגום סימולטני. הוא מדבר ספרדית. מספר על השחיתות הכללית והשחיתות הפוליטית בארצו. לא ידעתי שהסופר מריו וארגס יוסה עמד בראש מפלגה בפרו, והיה מועמד מכובד לנשיאות.

מהבעיות בפרו: דראג-דולארס. ביום שסוחרי הסמים מחליפים סכומי דולרים, שנתקבלו תמורת המשלוח – משתנה שער החליפין של המטבע בפרו, כה גדולים הם הסכומים.

אלימות. תנועות הממומנות על ידי סוחרי הסמים. יש קשר בין העברת הסמים לבין הטירוריזם. ההרכב ההטרוגני האתני של פרו. אין חיי לילה ברובע התיירים בלימה, בירת פרו, בגלל מצב הביטחון. המרצה אינו מזכיר את לכידת הטירוריסט גוסמן. לדבריו אינו רוצה להיכנס לפרטים. הנשיא – פוג'ימורי. אני נרדם. צנזורה עצמית בפרו, הגבלה מרצון, זה מה שקורה שם עכשיו, הבעייה רצינית, המדיה ממוסחרת בידי אלה שחושבים שהם יודעים מה אנשים רוצים לדעת, איך לתת להם זאת, ואיך לא לתת מידע על מה שבאמת קורה.

10.30 ההרצאה כבר הסתיימה, אלה התשובות לשאלות. משעמם עד מוות. אולי נקלעתי או נכלאתי כאן בטעות? אם איני טועה אני כאן הזקן ביותר. יש גם משתתף מצרי, יוסרי. כולם צעירים, בשנות ה-30 לחייהם. מנהלי אירגונים, מורים באוניברסיטאות, בעיקר בתחום המחקר הפוליטי והחברתי.

11.00. הפסקת קפה. מגישים קפה, תה, כד אחד מיץ, ביסקוויטים ועוגיות יבשות. אני ניגש למשרד, שמעבר לכיכר הכניסה לבניין-האחוזה. מטלפן ליהודית לעבודה, בתל-השומר, תפוס. מטלפן לאמא בפתח-תקוה ומבקש ממנה שתמסור כי הגעתי בשלום והכל בסדר.

11.30. לאחר ההפסקה מרצה רנטו דה אנדראדה לסה, מברזיל. מספר על הדימוקרטיה ועל המצב הפוליטי בברזיל. יש שם אפילו מפלגה מונארכיסטית! כל מאה איש יכולים להקים מפלגה. אין נאמנות למפלגות. ההרצאה באנגלית, מהכתב, אך די קשה להבנה. גם כאשר הבחירות הכלליות נאסרו, בחירות מקומיות היו מותרות, אפילו תחת המשטר הצבאי. במשך שלושים שנה, מאז 1960, לא היו בחירות כלליות לנשיאות. לכן כשנערכו, ב-1989, לא היה ניסיון רב. אין בעיות של ספאראטיזם, אלא של ההבדלים הרבים בין העניים לעשירים. אין הפרדה על רקע אתני, אין גזענות בין לבנים לצבעונים.

אני כאן היחיד בעל שיער שיבה, אף כי ישנן כמה וכמה קרחות על ראשים צעירים-יחסית. אני שואל את עצמי אם רק אני משתעמם או כך גם היתר. מאחר שלא נעים לי להוריד את אוזניות התרגום, כאשר מדברים בשפה שאינני מבין, אני מקטין את עוצמת הקול, ומוותר על שמיעתו.

13.00. צהריים. אני יושב לשולחן עם יאנוש גיורגיאק ההונגרי, איוואן זגדה הבוליביאני ודיין קיוראנוב הבולגרי. מתפתחת שיחה מעניינת עם יאנוש ההונגרי. אני מספר לו על הסמליות שביושבי בין הירדני להונגרי, וקצת על תולדות משפחת ראב שבאה מהונגריה, ועל כך שהלאומיות ההונגרית, שהתעוררה עם לאיוש קושוט ועם השלטון העצמי ב-1869 – "אשמה" בהתעוררות הלאומית של מייסדי פתח-תקווה.

הוא די בקיא בנושא, יודע אפילו שכל זה קרה אפוא "לפני הציונות". יאנוש צנום, קטן, משקפי-מתכת דקות בצבע כסף, כמו של מהפכן רוסי. שיער חום מתולתל. שפם, שכל גבר הונגרי, אפילו הוא ניראה כרבע-עוף, מתגדר בו. דומה ליורם צורי מעין-גדי, או למניה שוחט בצילומיה מתקופת היותה מהפכנית ברוסיה. יש בי חשד שהוא ממוצא יהודי, ושהוא מסתיר זאת תחת מעטה של גאווה לאומית הונגרית. קצת מתנשא. מרוחק. פוחד מכל גילוי רגשי שעלול להביך אותו. הרושם הזה מתחזק בי כלפיו בימים הבאים.

מתברר שיאנוש עובד בהוצאת ספרים גדולה בבודאפשט, וישמח לקבל את כתב-היד האנגלי של "פרשים על הירקון". אני רושם לעצמי לבקש מנילי כהן, מהמכון לתרגום ספרות עברית, לשלוח לו עותק של התרגום, ואני אשלח לו את התוכנית לביקור בהונגריה ולסרט דוקומנטארי על תולדות משפחת ראב מהונגריה לארץ-ישראל.

יאנוש מספר שהוא עומד להוציא בהונגרית ספר של פרופ' שלמה אבינרי "מבוא לרעיון הציוני". אני משבח מאוד את הספר, ודיין הבולגרי מעיר שהוא מכיר את עבודותיו של אבינרי, והסתמך עליהן.

"על מארכס?" אני שואל. "הוא נחשב מומחה בינלאומי."

"די קרוב. על המאטריאליזם הגרמני."

אחרי הארוחה, טיול בשדרה, יחד עם דיין הבולגרי, בין עצי התפוז העלובים, אך באווירה של צעידה בינות לעמודים של הסטואה. אנחנו מגיעים עד לבריכה ולמזרקה שבקיר המזרחי של האחוזה. משוחחים על יהודי בולגריה ויהודי מקדוניה. דיין מאוד ביקורתי לגבי עמדתם של הבולגרים בתקופת השואה, זאת לאחר שאני משבח אותם. הוא מספר שרק לאחרונה עלה לדיון פומבי עניין הסגרת יהודי מקדוניה לידי הגרמנים. לדבריו אותם אלה שהם היום בשלטון, חלקם צאצאי המשפחות שהיו מעורבות אז בהסגרה, ולא פלא שהם משתדלים להשתיק את הנושא.

15.00. אני חוזר מהחדר להרצאה של אחר-הצהריים. באולם המבוא, שהוא גם מעין חדר-מדרגות לקומה השנייה, מודיעים לי שיש לי טלפון. יהודית מתקשרת, כבר מהבית. יש הפרש של שעה, בישראל עכשיו כבר קרוב ל-16.00. גם בן מדבר. אני מתאר בקצרה את המצב כאן. יהודית מספרת שקיבלתי סכום גדול, החזר מהביטוח הלאומי. אני מניח שזה יכסה לי את חשבון כרטיס האשראי, כשאחזור, כולל מקטרת הדאנהיל החדשה.

הרצאה של פרופ' גבריאל דיאז על מקסיקו. מדבר ספרדית. התרגום סימולטאני. אותה מפלגה נמצאת בשלטון מאז המהפכה שהתחוללה ב-1910. מפלגת המהפכה הממוסדת, הוא מכנה אותה, הוותיקה ביותר בעולם, מלפני המהפכה הרוסית. מקסיקו היא דימוקראטיה טוטאליטארית או טוטאליטאריות דימוקראטית. שניהם יחד. יוסה כינה את המישטר במקסיקו – טוטאליטאריות, או דיקטטורה – מושלמת.

היתה תקופת הפלא המקסיקני, הבום כלכלי והיציבות הפוליטית. ב-1988 בא המשבר הכלכלי, לאחר כ-40 שנות פריחה, וזה נגמר. השחיתות היא חלק מהשיטה הפוליטית. הצורך בנשיא. בשלטון חזק ומרכזי. כמעט שאין אופוזיציה. הנשיא הוא ראש המדינה וראש המפלגה כאחת. לא צפוי שינוי פוליטי.

אחריו מדבר בספרדית רפאל גואידו ואג'ר, מאל-סאלוואדור. קשה להבין את דבריו, למרות התרגום הסימולטאני. ההרצאה משעממת. עד כה רק ההרצאה של גבריאל היתה מעניינת. מתברר שאין דימוקראטיה באל-סלוואדור.

מתחיל הדיון בשתי ההרצאות. כדי לצאת ידי חובה, גם אני שואל שאלה. בהזדמנות זו עליי להציג עצמי, כפי שנהגו כל אלה שלא נכחו אתמול בישיבת ההיכרות.

"אני סופר עברי, מישראל, חבר מועצת שינוי, שהיא מפלגה ליבראלית שמאלית, וחלק מהקואליציה ששולטת בישראל עכשיו."

אני שואל את גבריאל לגבי הצנזורה העצמית של התקשורת במקסיקו. נושא שעליו דיברנו הבוקר בשיחה מוקדמת, בחצר המרוצפת שבכניסה. זה מעניין את זקנתי, אבל עוד מעט מסתיים היום הראשון, וצריך להראות נוכחות. שאר החברה, הצעירים, דופקים שאלות כמו כרטיס בשעון נוכחות בעבודה. קלוץ-קאשס. "מה מצב זכויות האדם אצלך?" – "אולי תוכל להאיר יותר את מעמד האישה?" – "היש סיכוי שמפלגתך תנצח בבחירות הבאות?"

אחד המשתתפים החרוצים, השואל ראשון בכל דיון, ארתורו הארגנטינאי, יושב קיצוני בשולחן מימין, לפי סדר האלפא-ביתא. צעיר למדי, מזוקן, מדבר בהתלהבות.

16.30. הפסקת קפה. אני מנצל אותה לעשות צילומים אחדים בחוץ, בגן היפה של האחוזה, ובכניסה לחצר המרוצפת. (תמונות 7-0. בתמונה 4 רואים את יוסרי המצרי וגבריאל המקסיקני בחצר הפנימית, היכן שצולמנו לפני הצהריים לתמונה הקבוצתית).

17.00. לאחר הפסקת קפה, הרצאה בספרדית של הבוליוויאני איוואן זגדה. בוליביה הוכרזה כריפובליקה בשנת 1825, מאז היו לה 18 חוקות. בתקופה הדימוקראטית, עכשיו, אין שלטון צבאי בארצו, אך היפר-אינפלאציה של 35% בחודש. יש יותר שחיתות מאשר היתה קודם, תחת המשטר הצבאי. הדימוקראטיה כשלעצמה אינה תרופת-פלאים. צריך לעבוד כדי שתצליח. הוא מדגיש את השפעת הסמים על מדינות אמריקה הלטינית. משתמש במונח – Narcotrafico. 75% מהאוכלוסיה בארצו הם אנאלפאבתים.

בשעת ההרצאה אני רואה שדיין הבולגרי, המזוקן והשמן, המרכיב משקפיים בעלות עדשות עבות, קורא את הסיפור שלי, "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה", שנתתי לו בתרגום האנגלי. לקראת הנסיעה הכנתי צילומים אחדים של הסיפור מהתרגומים שישנם בידי – אנגלית, ספרדית, גרמנית, רוסית וערבית, כדי שיהיה לי מה להראות למשתתפים. ליוסרי ולזיאד נתתי אחר-הצהריים את הסיפור בתרגומו הערבי של מחמוד עבאסי, צילום מחוברת "מיפגש".

18.00. נסתיימו הדיונים להיום. אני נישאר עם זיאד הירדני, בעמידה, לשיחה ממושכת, בעקבות שאלתו מהבוקר. תחילה אני מברר אם הוא ממוצא פלשתיני. לא. הוא מהעיירה אלאונה, בצפון ירדן, שכל יוצאיה נושאים שם משפחה זה, אך בה-עצמה הם מכונים בשמות אחרים, כדי להבדיל ביניהם.

לדעתו עלינו רק להחזיר את כל השטחים, ואז יחזור הכול להיות על מקומו בשלום. אבל אפילו לישראל של 1948 הוא קורא בשם Occupied teritories. הוא מוכן בדוחק להכיר בגבולות החלוקה של 1947, גם זאת, בשפה רפה, ולאחר שנחזיר את כל השאר, שהרי כל האשמה נעוצה בתוקפנות שלנו.

"מה אתם מפחדים כל כך לחזור לגבולות האלה?" הוא שואל.

"כבר היינו באופרה הזו, לפני מלחמת יוני 67'. מדוע אז לא הסתפקו הערבים בגבולותיה של ישראל, לא הכירו בה ולא כרתו עימה ברית שלום?"

"היום המצב שונה." הוא קובע בביטחון, ובנשימה אחת: "אין לכם עתיד. זה ברור, הריבוי הטבעי של הערבים יכריע אתכם. כמה עולים שלא תביאו מרוסיה – לא תתגברו על זה. איך תתגברו על זה? תגיד לי, איך?" הוא אומר בנימת ניצחון שיש בה גם שמחה-לאיד, "ייקח עוד עשרים שנה, עוד מאה שנה, כך זה היה גם עם הצלבנים."

אני רואה עם מי יש לי עסק, ועונה לו בנוסח השיחות שכתבתי ב"ג'דע", הספר על אברהם שפירא:

"שמע זיאד, מה אגיד לך – שיכנעת אותי. כאשר אחזור לישראל, אציע לבני עמי לבצע התאבדות קולקטיבית. נמלא את כיסינו אבנים כבדות, נלך לים, ונטבע כולנו יחד. ודי, לא תהיה מדינת ישראל, ושלום מושלם ונצחי ישרור מעתה במזרח התיכון. סאדאם חוסיין לא יפלוש לכווית ולא יהרוג שם ערבים, הכוויתים לא יהרגו בתגובה פלשתינאים, בלבנון לא תהיה מלחמת אזרחים, האחים המוסלמים לא ינסו לקעקע את משטרו של מובארק במצרים, איראן לא תאיים על שאר מדינות ערב."

תחילה הוא משתתק לרגע, נבוך, אך מיד מתעשת ומשיב: "אתם שיגעתם את סאדאם חוסיין." ומוסיף בשמחה: "מובארק – הוא יפול. ירצחו אותו מפני שהוא נגד הדימוקראטיה במצרים!"

"זיאד, האחים המוסלמים זאת דימוקראטיה? הם רוצים רק להרוס את המישטר הקיים!"

פרופ' דה קאמארה עובר ומחייך בראותו אותנו מתווכחים. אני מסביר לו שאנחנו מנסים להגיע להסכם שלום.

חוזר לחדר. מתרחץ. בבית-השימוש יש גם בידה. נקי, אבל מאוד פשוט. אין אמבטיה, רק פינת מקלחת. לא ניראה שיש כאן משתמשים רבים בשירותי הרחצה. איתי במסדרון רק ראג'יווה מסרי-לאנקה, וזיאד.

19.30. ארוחת ערב. יושב בין יוסרי המצרי, לבין מנהל הכנס, או מנחה הסמינר, שחשבתיו עד כה בטעות לגרמני, ומתברר שהוא פורטוגזי, ושמו דה קאמארה. הוא מתפלא שיכולתי לטעות בזיהויו. את המנהל הגרמני, דירק פטרס, החתום על ההזמנה, אין אנו פוגשים כלל.

כאשר השיחה מתחממת. אני מבקש מדה קאמארה להמליץ בפניי על מיטב התוצרת של ארצו בארבעה תחומים: זמרי פאדו, עוגיות, יינות, וגבינות. הנה רשימתו, שאותה נתן לי בכתב-ידו ובגאווה רבה, ולפיה אני משתדל מאוחר יותר לכוון את קניותיי:

קלטות פאדו

.Amalia Rodrigues. D. Vicente da Camara. Nuno da Camara Pereira

עוגיות

סינטרה: (Queijadas de Sintra (Piriqvita

ליסבון: Pasteis de Belem. Pasteis de Cervesta

יינות

.Red: Mouchao. Tapaoa do chaves

.Green: Aveleda

.White: Esporao. colares Velao. Porto. Madeira

גבינות

. Queijo do Zekka. Queijo do Serpa

אני נישאר בשולחן לשיחה ארוכה עם יוסרי. אני מספר לו על ביקורנו בקהיר, בלוקסור, באסואן ובאבו-סימבל. הוא מאוד לבבי אבל אינו מעמיק. מדבר בעיקר על קורס וידאו וקולנוע שסיים לאחרונה.

אחרי הארוחה אני יורד עם יוסרי, ועם פיליס מטאיוואן, אל הבר, שנמצא בבניין השומר, בכניסה לאחוזה, ליד השער. יש כאן דלפק משקאות. מוזגים בו יין אדום מבקבוק נושא תווית של האקדמיה. יש גם יינות אחרים, כולם מקומיים, וכן בירה, טקילה, ויסקי ועוד ליקרים. שלושה חדרים לא-גדולים ובהם ספסלי-עץ כבדים. באחד החדרים שולחן-כדורגל שמופעל בידיות, משחק שזה שנים נעלם אצלנו בגלל המשחקים האלקטרוניים. אחדים ממשתתפי הסמינר משחקים כאן בהתלהבות רבה, והחבטות הנלהבות בכדורון הקשיח, מרעישות למרחוק.

יוסרי מביא עימו קלטת וידאו של סרט-גמר שערך בסיום הקורס בקהיר. קצב העריכה הוא של ה-CNN, אך המעברים הם של חובבים שגילו לראשונה את אפשרויות המצלמה. נוגע ללב מראה הסטודנטיות המצריות, שחובשות על ראשן שביסים כמו החרדיות אצלנו. סטודנטית אחת, שמנמונת ומלאת חיים, רוקדת מול המצלמה לקצב מוסיקה מערבית, ניראית כמיצבור או כדינאמו של יצרים בלומים, כמהה לשיחרור, אבל אינה מסירה את השביס מעל ראשה, וכל המעמד מקבל אופי גרוטסקי, כהשתוללות רגעית של תלמידות מנזר. יוסרי מחליק את הדברים – זו אינה חובה עליהן לחבוש את השביס, אבל הן רוצות בכך.

יושב בחדר אחר בבר לשיחה ממושכת עם קז'ישטוף הפולני ופטר הצ'כי, כאשר לידינו יושבים זוראן הסלובני הגבוה וזוראן הקרואטי רחב-הגוף והישנוני. אני מוצא שפה משותפת בעיקר עם המזרח-אירופים, למעט הרוסי הממוסד וההונגרי הסנוב. מתעניינים בנעשה בישראל. קז'ישטוף מדבר על היהודים בפולניה. פטר מספר על אוצרות של יהדות שמצויים במוזיאונים בצ'כיה, לשם אספו אותם הנאצים כדי לייסד מוזיאון היסטורי ליהדות אירופה, לאחר השמדתה. לדבריו דורשת ישראל את הרכוש הזה, אך זו טעות. בישראל לא חסרים תשמישי קדושה, ואילו בהישארם בצ'כיה, היכן שכבר כמעט אין יהודים, הם ישמשו מזכרת ועדות לנוכחות היהודית.

12.00 בלילה. חזרה בחדר. המיטה באמצע. ארון עץ חום, ישן וגבוה, כמו אצל סבא שלי. שולחן כתיבה. כורסה. אין רדיו. אין טלוויזיה. יש מכשיר טלפון, אבל שיחות חוץ אפשר לטלפן רק במשך היום, מהמשרד. אני רושם את הרשמים האחרונים. תם היום הראשון לשהותי כאן.

*

בשלב זה עדיין אין המשתתפים מוכרים היטב זה לזה. כולנו מסתובבים עם תווית השם על כיס הז'אקט, יושבים במקומות קבועים לפי סדר המדינות, במלבן גדול, כאשר הצלע הפונה לגן היא שולחן המרצים. אני יושב באמצע מול שולחן המרצים, ומאחוריי תאי המתורגמניות הסימולטאניות.

במשך הישיבות, או המושבים, אני רושם לעצמי, בתיק החומר שקיבלתי, הערות בעברית ליד שמו של כל אחד מהמשתתפים, למעט הירדני והמצרי. אמנם אין כאן איש הקורא עברית, ובכל זאת אני נזהר.

כדי להכיר טוב יותר את הנפשות הפועלות, הריני להציגן בשלב מוקדם, אף שמלוא איפיונן יתברר לי רק בהמשך השבוע:

פרופ' ארתורו פלייר ((Arturo Flier, פרופיסור באוניברסיטת בואנוס איירס, ארגנטינה. כבן שלושים ויותר. וכפי שיתברר לי מאוחר יותר – יהודי. אימו באה מפולניה. הוא דומה קצת ליואל בן-נון, או לפופיק ארנון בטרם חזר בתשובה. קנאי אידאולוגי כמוהם, אבל "טרוצקיסט". נלהב. מנסה להבין את העולם רק מתוך הכללות. בוקר אחד אני שם לב שהוא אינו אוכל בשר. הוא מתנצל. לא מתוך כשרות. פשוט, הוא צמחוני. נידמה לי שבארוחות הצהריים והערב הוא אינו צמחוני.

סיגמה הודה ((Sigma Hudaמבאנגלדש. מופיעה רק ביום החמישי, יחד עם בעלה נז'מול הודה ((Nezmul Huda, שר ההסברה בממשלת בנגלדש. הודה היא המזכירה הכללית של האגודה לזכויות האדם ושל ארגון עורכות-הדין בארצה. ניראית כמו מאשה לובלסקי, אבל כהה. לבושה בגלימה לאומית ובסנדלים. מתנשאת בהרצאתה. דברנית. פעלתנית. קצת מפחידה. ואולם בשיחה אישית היא נעימה יותר.

איוואן זגאדה ((Ivan Zegada מבוליביה. כבן ארבעים. מזכיר כללי של המפלגה הדימוקראטית בארצו. לא מבריק אבל רקדן מעולה וחתיך. בחור נחמד וסימפאטי. חרוץ מאוד. בעל חיוך כובש לב. הוא רושם כל הזמן בספרדית, בכתב-יד מעולה. קשה לעמוד על טיבו.

פרופ' רנאטו דה אנדראדה לסה ((Renato de Andrade Lessa מברזיל. כבן ארבעים ויותר. חוקר בתחום מדע המדינה באוניברסיטה הפדראלית של ריו דה ז'אנרו. תחילה ניראה לי אדם קצת סגור. פרווה. בעל פנים עגולים. קירח וחייכן. מאוחר יותר יתברר לי, מדבריו, שהוא נשוי ליהודיה, ילדיו נחשבים יהודים. הוא עצמו בא מבית לא-יהודי וחילוני, ולכן החגים היחידים בביתו הם החגים היהודיים. אוהד ישראל, וחש עצמו חצי-יהודי.

ד"ר דיין קיוראנוב ((Deyan Kiuranov מבולגריה. כבן ארבעים ויותר. חוקר במדע המדינה ויועץ קרן פרידריך נאומן בסופיה. שמן מאוד. מסורבל. הליכה דובית וכבדה. מזוקן. ממושקף בעדשות עבות. לבוש בפשטות רבה, מהיום הראשון. האישיות בעלת הרמה הגבוהה ביותר בכנס. בעל נפש, ידיעות בספרות. גם הרצאתו טובה מאוד, אולי הטובה ביותר. אני מתיידד איתו, אם כי יש בו יסוד מפחיד במקצת, סלאבי. מעין חוטא קדוש של דוסטוייבסקי.

ליליאנה ורגאל קאנאל ((Liliana Vergel Canal מקולומביה. כבת שלושים ואולי צעירה יותר. מתאמת פרוייקטים נשיאותיים בתחום הנוער והמשפחה בארצה. פנים בהירות ושיער שחור חלק. הבחורה הכי נחמדה בכנס. היא לא מבריקה. מדברת בדיונים רק בהכללות ושואלת שאלות כלליות ויבשות. אני נותן לה, לבקשתה, עותק של הסיפור, בספרדית.

זוראן באטושיק ((Zoran Batusic מקרואטיה. כבן שלושים. אם קוראים את שמו מבלי לדעת כיצד הוא מבטאו, יוצא – "בתוסיק". הוא עוסק בהיסטוריה ובסוציולוגיה. ניראה כמו פוגרומניק. נפש של איכר. בחור טוב. קצת מנומנם. מתנהל באיטיות. מדבר לאט, ולכן נשמע לעיתים כמלגלג, אבל לא. דומה קצת לחבר שלי, שרגא רבין.

ד"ר פטר שולר ((Petr Suler מצ'כיה. כבן ארבעים. היסטוריון ומנהל רשת מוזיאונים בדרום מוראביה. משכיל, סימפאטי. תחילה אני סבור שהוא ממוצא יהודי. אבל הוא צ'כי, אם כי בעל ידע ביהדות בגלל תחומי מקצועו. קרוב לדעתי בנושאים רבים, אך חושש להביע את דעתו גם כשהוא יודע שהצדק איתו, והאחרים טועים.

יוסרי פאודה ((Yosri Fouda ממצרים. כבן שלושים. פרופיסור-עוזר באוניברסיטה האמריקאית בקהיר, ויועץ קרן פרידריך נאומן בקהיר. בחור צעיר מאוד, רזה, כהה-עור, ספורטיבי ואוהב לבלות. עיקר התמחותו בתחום התקשורת. מביא עימו קלטת סיום של קורס טלוויזיה שנערך באוניברסיטה בהדרכת מורים זרים, אחד מהם מה-CNN. הוא מאוד חביב כלפיי, אבל משקל קל. די שטחי, וכך גם שאלותיו.

רפאל גואידו וג'אר ((Rafael Guido Vejar מאל-סלוואדור. כבן ארבעים ויותר. חוקר במדעי החברה. כהה ובעל זקן דק. שתקן. סגור. איני עומד על טיבו.

מריו ארתורו לופז אריווילאגה ((Mario Arturo Lopez Arrivilaga מגווטאמאלה. יועץ לנשיא. כבן ארבעים. בחור בעל לב פתוח. שהה כשמונה חודשים בישראל, בהשפעת ידידים יהודים. שהה בגבעת השלושה ובהחותרים. נתתי לו סיפור בספרדית עם הקדשה, שייזכר בישראל.

יאנוש גיורגיאק ((Janos Gyurgyak מהונגריה. כבן שלושים ויותר. מרצה במדע המדינה ועורך שבועון ובית-הוצאה בתחום מדעי המדינה. תיאור מפורט שלו כבר הבאתי לעיל.

אהוד בן עזר (Ehud ben-Ezer)מישראל. "חבר המפלגה הליבראלית שינוי" (זה מה שנכתב עליי ברשימת המשתתפים).

זיאד אלאונה ((Ziad Alawneh מירדן. כבן שלושים ויותר. מנהל החברה הירדנית לפיקוח על הזיהום הסביבתי. לא חכם. מנסה כל הזמן להקניט אותי בנושא השלום.

פיוס ניאמורה ((Pius Nyamora מקניה. כבן ארבעים. שחור. מו"ל ועורך שבועון אופוזיציוני בארצו. אדם חביב. ניראה קצת מגוחך, כמו מהדורה צעירה של הדוד תום. עובד הרבה. שואל כמו תלמיד חרוץ. מספר היטב על תלאותיו כמו"ל של שבועון לוחם. מתברר כאחד האנשים הרציניים בכנס.

קים דא-סונג (Kim Dae Sung) מדרום-קוריאה. כבן ארבעים, ואולי יותר. מזכיר כללי של המפלגה לשלום ולדימוקראטיה, שנכשלה בבחירות האחרונות. יעיל כמו מחשב. סגור ומרוחק. ניראה הגון מאוד. בעל פוטנציאל שכלי המסביר את הצלחת ארצו. במבט נוסף, לאחר הדיון המסכם בהחלטות, הוא לא כל כך חכם. רק יעיל. ואולי הרושם הוא בגלל שליטתו המוגבלת באנגלית.

פרופ' גבריאל דיאז ((Gabriel Diaz ממקסיקו. כבן ארבעים ויותר. עומד בראש מרכז של מחקר אקדמי כלכלי במקסיקו-סיטי. בחור חביב. נמוך וקטן. מזוקן. לבבי וידידותי. מרצה טוב, אפילו מעולה. ראש פתוח. מזמין אותי לבוא למקסיקו. נותן לו את הסיפור, בספרדית, הוא קורא ונהנה מאוד.

פרופ' אוסקר אורוויולה ((Oscar Urviola מפרו. כבן ארבעים ויותר. פרופיסור למשפטים באוניברסיטה הקתולית של סנטה מאריה. קצת סגור. אומרים לי שהוא ממוצא פלסטיני. אני שואל אותו. מתברר שאימו נולדה בבית-ג'אלה אך הוא עצמו כבר נולד וגדל בפרו.

קז'יסטוף פודמסקי (Krzysztof Podemski) מפולניה, פוזן. סוציולוג. חבר באיחוד הדימוקראטי. כבן שלושים ויותר. אני שותה איתו רבות. איש פתוח. אינטלקטואל פולני. ריח יין מהפה. ישן הרבה, וניראה ישנוני. מבט של שיכור-למחצה. לבוש פשוט שערו הצהבהב, הקלוש, מתבדר פרוע סביב קרחת מתקדמת. מזכיר קצת את דן צלקה. היחיד שכבר לא נמצא לו מקום באחוזה, גר במלון בסינטרה, מופיע מדי יום וחוזר בלילה.

איגור קאפירין ((Igor Kapyrin מרוסיה. "מומחה" וסגן-שר ראשון במשרד החוץ. כבן ארבעים. ניראה ומדבר כאיש מימסד. מדבר פורטוגזית שוטפת. מתברר שאומן בשפה הזו ושימש שנים אחדות בשגרירות רוסיה בפורטוגל וכאן גם נולדו ילדיו. סגור וחלקלק. ניראה כאיש קג"ב, כחוקר. זו אינה רק התרשמות שלי. המשתתפים המזרח-אירופים האחרים מסתייגים ממנו ואפילו קצת נזהרים מפניו.

זוראן טאלר ((Zoran Thaler מסלובניה. חבר הפארלאמנט. פטריוט של מולדתו הקטנה. נלהב. תמים. בודק מדי פעם באטלס-כיס, כניראה כדי לראות אם מולדתו עדיין קיימת. שטחה גדול במקצת משל ישראל ויש בה רק שני מיליון סלובנים, דוברי סלובנית. שלדבריו הם העם הקטן ביותר באירופה.

ד"ר ראג'יווה ויז'סינהא ((Rajiva Wijesinha מסרי-לאנקה. נשיא המפלגה הליבראלית של סרי-לאנקה. כבן ארבעים. דובר אנגלית מושלמת בניגון מיוחד, שר את סופי המשפטים בהטעמה מלעילית. מכיר את אמנון רובינשטיין מקונגרס ליבראלי. שאלותיו מוכיחות בקיאות רבה, בייחוד במצב הפוליטי בארצות המתפתחות ובדרום-אסיה. תחילה אני חושב שהוא מתנשא בידיעותיו, אך הוא מתגלה כמאוד לבבי, ראש פתוח, אוהד ישראל.

מקס מאמאסה ((Max Mamasa מדרום-אפריקה. כבן חמישים. שחור. מזכיר הארגון הדרום-אפריקאי לזכויות האזרח. איני מצליח לעמוד על טיבו.

פיליס הואנג ((Phyllis Hwang מטאיוואן. ממחלקת המחקר של משרד החוץ בטאיוואן ומהמפלגה הדימוקראטית הפרוגרסיבית. בת שלושים ויותר. נמוכה. עיניים שחורות בולטות ופנים עגולות בגון שנהב. מדברת אנגלית מושלמת בקצב של מכונת-ירייה. כולה מוח. חריצות. בקיאות. מיומנות. אבל משהו מקורי חסר. כאילו אינה מכניסה דבר משל עצמה לעולם המודרני שבו היא משתמשת. מאוחר יותר, לאחר הרצאתה, מתברר לי שגדלה כל שנותיה בארה"ב, ונמצאת רק שנה בטאיוואן. יש משהו פאתטי, רווקותי, בהווייתה.

נאפאפורן אטיוואנישאיאפונג ((Napaporn Ativanichayapong מתאילנד. כבת שלושים. דקה עד שכמעט אין רואים אותה. איני עומד על טיבה. בקושי אפשר להבין את שאלותיה כי היא מדברת בלחש ובקול לא ברור. קוראים לה כאן נאפא. ניראית כנערה שהתפתחותה נעצרה.

פרופ' גראהם לוק ((Grahame Lock מאנגליה. כבן חמישים. פרופיסור-חבר בקווין-קולג', אוכספורד, ופרופיסור למדע המדינה באוניברסיטאות אחרות. מגיע לכנס רק ביום רביעי בערב, לארוחת-הערב. פרופיסור אנגלי ציני וצחקן. דברן. חביב. משקל קל. מעניין יותר בשיחה מאשר בהרצאה. דומה לוודי אלן, אך לא ניראה לי שהוא ממוצא יהודי. נמוך, פני ילד, בהיר שיער, דליל ומקריח.

מרקוס קוצ'יארארו ((Marcos Conchiararo מאורגוואי. מהמפלגה הלאומית. כבן שלושים ויותר. גבוה ובהיר. איני מצליח לעמוד על טיבו.

פרופ' ד"ר ג'ואו בטנקורט דה קאמארה ((Joao Bettencourt da Camara מפורטוגל. מנחה הסמינר. צנום, צולע במקצת. לבוש בקפידה. פניו קצת כהים. חייכני. כבן חמישים ויותר. משופשף. מתנהג כדיפלומט. לעיתים נוטה להאריך בדבריו, להתפלסף ולהראות בקיאות אקדמית, בייחוד בנושא קץ ההיסטוריה של פוקויאמה. לומד מיד את שמות כל המשתתפים ותולדותיהם ויודע ליצור יחס אישי עם כל אחד מהם כאילו הכירו מימים-ימימה. מזכיר במקצועיות שלו את רן קידר. נידמה לי שאני מתיידד איתו אך יש לקחת בחשבון שהארת-הפנים היא חלק מעבודתו המקצועית. ביום שלפני-האחרון הוא מביא לי חבילה קטנה ובה שתי חפיסות של עוגיות קייג'אדה, שעליהן תפארתה של סינטרה. אולי כבשתי את ליבו בכך שבאחת הארוחות לקחתי ממנו רשימה מפורטת של היינות, הגבינות, קלטות הפאדו והעוגיות המומלצות ביותר על ידו, מתוצרת פורטוגל.

*

בדפי ההסבר, שאנו מקבלים בתיק המשתתף, אני קורא פרטים על קווינטה דה ריבאפריה. העמק שבו מצויה האחוזה, ליד סינטרה, מיושב ברציפות זה כ-2,500 שנים. לפי החפירות שנערכו במקום, החל היישוב בתקופת הרומאים. האחוזה נכבשה בשנת 750 על-ידי המוסלמים, ואלה גורשו ב-1150. בית האחוזה שימש מעון-קיץ למלכי פורטוגל, וסבל נזקים חמורים ברעידת-האדמה של 1344. משפחת ריבאפריה ((Ribafria מפורסמת בגנראלים ובמדינאים שהוציאה מקירבה, וקיבלה את האחוזה כאות הוקרה על שירותיה לפורטוגל. משפחה זו התקיימה עד למאה ה-18, ומ-1540 שקדו בניה על בניית האחוזה, והפכוה לאחת היפות באיזור. סגנון בנייתה, שאינו שונה בהרבה מצורתה כיום, היה אחת הדוגמאות היפות ביותר בפורטוגל לסגנון הבנייה של המאה ה-16.

רעידת-האדמה של 1755 הרסה כמעט לגמרי את האחוזה. רק קטע אחד, המדרגות אל החצר הפנימית, וחלק מהמגדל, שרדו. לאחר רעידת-האדמה שוקמה האחוזה, הפעם בבעלותו של המרקיז מפומבאל ((Marques of Pombal, שהיה ראש הממשלה שאירגן את שיקומה של ליסבון אחרי הרעש. האחוזה, על גניה, נחשבה דוגמה מובהקת לסגנון הפרה-נפוליוני.

בתקופת מלחמות נפוליון סבלה האחוזה נזקים חמורים, ועברה לבעלותה של משפחת מלו ((Mello, שהשתמשה בה כמקום-מגורים קבוע. בתחילת המאה עדיין נחשבה קווינטה דה ריבאפריה לפנינת חמד, אם כי הרוסה-למחצה. משפחת מלו, משפחת תעשיינים מהעשירות בפורטוגל, חידשה את האחוזה.

מ-1949 מצוייה האחוזה ברשימת האתרים הלאומיים, ובתור שכזו היא מוגנת. אם כי סלילת כביש בינעירוני על גבולה הצפוני שינתה את השימוש בשערה ההיסטורי, המצוי ממול המגדל, שער זה סגור כיום.

ב-1957 עברה האחוזה שיפוץ נוסף, בהשגחת הרשות הממשלתית לשימור אתרים היסטוריים. כל השיפוצים נעשו בסגנון ובחומרים של המאה ה-16, כל אחת-עשרה המזרקות ניבנו מחדש, וכן מערכת אספקת המים על תעלותיה וצינורותיה. נחפרה באר המבטיחה את אספקת המים, וצורפה לה הבאר שתחת המיטבח. ניבנו בריכת שחייה ומגרש טניס, חודש הגן, והוכנסה הסקה מרכזית לבניינים.

כאשר ניבנה נמל-התעופה של ליסבון, היה צורך להרוס בשטחו מזרקה עם בריכה עתיקה. אלה הועברו בשלימותן, אבן אחר אבן, והותקנו מחדש בקיר המזרחי של גן האחוזה. זוהי אחת הדוגמאות היפות ביותר למזרקה מתקופת הבארוק.

ב-25 באפריל 1974 נסתיימה תקופת הדיקטאטורה של סאלאזאר. בעליה של האחוזה עזבו אותה, ולמשך 14 שנים נותרה ללא שימוש. ב-1988 רכשה קרן פרידריך נאומן את האחוזה, שיפצה אותה במתכונת של בית-הארחה, האולמות בבניין הראשי הפכו לאולמות הרצאה, האורוות – לבניין משרדים, כל זאת מבלי לפגוע ביופי החיצוני של הטירה העתיקה. באביב 1989 החלה "האקדמיה הבינלאומית להתפתחות תוך חופש" לפעול במקום.

המשך יבוא