[במלאת 100 שנים להולדתו]
11.3.1998. יום רביעי. ה-23 בירנטון. תענית אסתר. בחוץ רוח קרה וגשם דק ואין אפשרות לצאת לצעוד, ואין גם מי שיגיד שצריך לצעוד. אני קם מוקדם, מכין לעצמי ארוחת-בוקר ויושב לעבוד על הרומאן ["המושבה שלי"]. עדיין משלב בו קטעי פולקלור פתח-תקוואי מעזבונו הספרותי של אבא, אבל בשלב מסויים אסיים עבודה זאת ואתחיל להלחים ולפתח מבפנים. האמת שיכולתי לעשות כל זאת גם בתל-אביב, וזאת סתם התפנקות לשבת כאן ולכתוב, אבל מה איכפת לי. יחד עם האפשרויות של המחשב הנייד, אני מרגיש כמו ילד שעזבו אותו לשחק כאוות-נפשו באחוזה המזכירה לו את אחוזת ילדותו, בקלמניה.
ב-11.00 אני הולך לשתות קפה בקומון-רום ולקרוא עיתונים מהארץ. הידיעות הפוליטיות ניראות לא-מעניינות וחוזרות על עצמן. המציאות הממשית היחידה היא שחיילים ממשיכים להיהרג, וגם נפל מטוס בטיסת אימונים נמוכה ליד שכם.
גיטה פוגשת אותי ומציעה שאסע איתה ועם תמרה שכנתה להרצאה של ס. יזהר בסנט קרוס קולג', ואחר כך נלך לבית-הכנסת לשמוע את קריאת המגילה. תחילה אני מסרב לחלק השני, שהרי מעודי אינני הולך לבית-כנסת, והפעם האחרונה שהייתי בבית-כנסת היתה בבוקר השבת שבמוצאיה נרצח רבין. אך במשך היום אני מחליט שזו יכולה להיות התנסות מעניינת וחד-פעמית, ואם כבר הגעתי למקום חדש, בבואך לרומא, התנהג כרומאי – מוטב לספוג ולהתרשם מדברים רבים ככל האפשר, כולל הקיום היהודי בגולת הזהב של אנגליה.
השמש יוצאת, ולמרות הקור אני עושה סיבוב לחילוץ עצמות ולעישון מקטרת בסימטאות הכפר ירנטון. בבוקר בישלתי מרק ירקות עם שלוש קוביות OXO שמחזירות אותי אל נעוריי, כאשר אלה היו תמציות המרק היחידות שהיכרנו, מרק בשר, בקופסאות-פח אדומות שבהן הייתי מאחסן את הבולים שלי. בצהריים אני מרכיב ארוחה מהמרק וכן מקופסת הקורנביף שפתחתי אתמול, בצירוף קופסת גרגירי תירס וסלט חי. אני משתדל לאכול הרבה ירקות.
תנומה תופסת אותי במיטה למעלה, ואני מתעורר לצלצול טלפון, איני יודע ממי. מתלבש, ומאוחר יותר מצטרף לגיטה ולתמרה בנסיעה לסנט קרוס קולג'. אנחנו עולים לאולם לא גדול הנקרא בשם הודס רום, ובו צלב גדול, משובץ אבני-חן, הניצב מעל לקמין, מאחורי מקומו של המרצה, ועל האיצטבאות ספרים עבים וישנים.
יוצא לי לשבת ליד דייוויד פטרסון [מייסד המרכז] ואנחנו מדברים עברית. הוא מספר לי בדיחה על זוג ישראלים שישבו בתחתית בלונדון לפני שנים רבות, בטרם "נכבשה" העיר בידי תיירים ישראלים. לפתע הם רואים אישה שמנה מאוד עומדת מעליהם. אומר הבחור לבחורה: "בואי ניתן לפרה השמנה הזאת לשבת!" אומרת האישה: "הפרה השמנה יכולה לעמוד."
נכנס יזהר, זקוף כתמיד ובבלורית-שיבה, עם אשתו נעמי. לגבי שמונים ושלוש שנותיו הוא ניראה מצויין. משהו ממראה הבחור הצעיר עדיין נותר בו. אני מציג את עצמי, כי הוא כמובן לא זוכר איך אני ניראה. הוא גם לא מבין בדיוק מה אני עושה כאן וניראה שלא שמע כלל על מילגת הסופר העברי בירנטון, כי הוא נשמע מופתע. ההזמנה והאירוח שלו לא נעשו בידי המרכז בירנטון אלא על-ידי גלנדה אברמסון, האחראית על לימודי העברית באוכספורד, במסגרת מה שהם מכנים כאן המכון למדעי המזרח.
יזהר אומר ששמע שהוצאתי את הביוגראפיה של אסתר, אך טרם ראה את הספר. אני אומר לו שגם הוא מוזכר בספר. הוא מאשר שאת "כל הפרוזה" שלה, ששלחתי לו בשעתו, קיבל. אני לא מבטיח לו את "ימים של לענה ודבש" כי אין ביכולתי לשלוח לכולם.
נושא הרצאתו הוא "שירה ואוטופיה, 50 שנה של כתיבה ישראלית". היות שההרצאה מתורגמת לאנגלית, קוראת אותה גברת בשם חנה טננבאום, זאת לאחר שגלנדה אברמסון פותחת את המיפגש, ומדגישה בדבריה שאינה יודעת איך בדיוק לקרוא לו, סמ"ך יזהר או יזהר סמילנסקי. יזהר אמור רק לענות לשאלות לאחר שתיקרא הרצאתו האנגלית.
כבר מתחילת ההקראה אני מרגיש שזו הולכת להיות סמטוכה גדולה, אם כי הקוראת וכן התרגום האנגלי, מצויינים. ההרצאה פותחת בציטוט מתוך "לא שרתי לך ארצי" של רחל ומסבירה אותו כך: לרחל ולדורה היתה אוטופיה, היה חזון, הם רצו יותר, הם רצו לשנות, הם רצו להתגבר על השממה ולבנות את הארץ. לטעת עץ בתוך השממה, זה החיוב לעומת השלילה, שהיא השממה שהיתה כאן. הם הזדהו עם הקולקטיב. ומה שמובן מכך, ואמנם לא נאמר בהרצאה – שהנוף הארצישראלי היה מעין אוייב, אשר בעלי החזון, שהם האנשים החיוביים, מסרו את נפשם כדי לשנות אותו. לבנות ולטעת עליו וככה למחוק את השממה, זו הפעולה החיובית של דור האוטופיסטים.
אסתר ראב אינה נזכרת כלל, גם לא נזכרת הקינה של יזהר עצמו על חורבן נופי המושבה והטבע הארצישראלי שלו, קינה שהיא ההיפך הגמור מן הרעיון המעוות שהוא מפתח כאן.
ההרצאה מזכירה בשניים-שלושה משפטים את אלתרמן, נאמר שגם לו היה חזון, ואחר כך עובדת בקו ישר למשוררים שאין להם אוטופיה ואין להם חזון או שיש להם חזון קטן, אגואיסטי, אינדיווידואלי: נתן זך, מאיר ויזלטיר, יצחק לאור, דליה רביקוביץ, ואגי משעול, ומוזכרים גם דן פגיס, חיים גורי, ט. כרמי, אבל הכול באותה נימה בכיינית ונוסטאלגית – פעם היה דור שהיתה לו אוטופיה, שרצה לשנת את המציאות, והיום יש דור של משוררים שלא חשוב להם שום דבר מחוץ לעצמם, ואין להם חזון.
ולתוך המישמש הזה מופיעה פתאום קינה נוספת, הנה גם האוטופיה של הקומוניזם נכשלה. איפה הדור של האנשים בעלי הערך, שהיתה להם אוטופיה ושרצו לשנות על פיה את המציאות כדי שלאדם ולחברה יהיה טוב יותר?
מסתבר שבעיני יזהר, האוטופיה של הציונות [שכמובן לא היתה רק אוטופיה אלא צורך נואש, שלמרבה המזל התמשש והצליח] והאוטופיה של הקומוניזם – הן שוות ערך מבחינה היסטורית ויש להצטער באותה מידה על קריסת שתיהן רק משום שהיו האוטופיות של האנשים החיוביים וההירואיים ההם, שרצו יותר.
זה שהציונות התגשמה והצליחה ברוב מטרותיה, כולל נורמאליזאציה, וזה שהקומוניזם נכשל והסתאב ואולי חזונו היה שגוי מיסודו – כל זה יוק, איננו בהרצאה. אלא שוב ושוב בכי על האכזריות בעולם, על השואה והירושימה והזוועות הניראות כל יום בטלוויזיה – בנשימה אחת, כאילו הנאצים והאמריקאים אשמים באותה מידה. כיום הכול שחור, הכול ייאוש ואובדן-דרך, אין כלום, רק לדתיים יש אוטופיה אבל היא טובה רק למי שמאמין באלוהים, כולל אלה שיש להם בישראל מגמות משיחיות, ואילו לאדם חילוני כמונו אין במה להאמין והוא נותר בריקנות שלו, שאותה מרגישים המשוררים האגואיסטים האלה, שחושבים רק על עצמם ועל ההנאות הקטנות שלהם, יושבים ומתבוננים ברחוב, בבני האדם, ואינם שואפים לכלום. כך זך. כך דליה רביקוביץ החולמת בשירה לנסוע לניו-זילנד ולהירגע שם בירוק, עם הכבשים. זה הדור שאין לו חזון. לכך הידרדרה המציאות הישראלית, והמשוררים מרגישים זאת ראשונה.
אף לא מילה אחת על שירי האהבה, על הליריקה, על שירת הנוף, כלום. הכל בסגנון קוהלת. איתי תמות חוכמה. ולצעירים השליליים האלה אין חזון. אין אוטופיה.
וכל זה עוד כלום לעומת מה שקורה כאשר מגיע תור השאלות. מרגע שהוא פותח סוף-סוף את פיו, ובאנגלית, מיד נשמע משהו שלא היה אפשר לזהות אצלו בדברו בעברית הנמלצת שלו – מופיע החברמן הפשטני, השחצן והלא-חכם של דור הפלמ"ח, שכמו יצא מילקוט הכזבים, זה שמסביר את העולם במושגים של מסחה, אבל נידמה לי שיגאל אלון היה משכיל ממנו, אף כי מדהים לשמוע את האנגלית הצברית של אלון מתנגנת מבעד לאקצנט הצברי האנגלי של יזהר.
אני לא יודע אם האנגלית הישראלית שלנו היא שעושה אותנו כאלה טיפשים ופשטנים. ודאי גם אני נשמע כך. אבל כל תשובה של יזהר נשמעת יותר מטומטמת מקודמתה, כל הגיג יותר נלעג. כל מה שאמיתי בדבריו, אינו מקורי. וכל מה שמקורי בדבריו, אינו אמיתי. דבר דומה קורה אגב גם אצל עמוס עוז, אבל באנגלית יוצאת מן הכלל. ואני כאן, אני שומע ואיני יודע לאן להפנות את מבטיי מרוב בושה.
אבל כניראה שאני היחיד, כי השאר, רובם צעירים, לא כל כך מבינים את העניין. הם כניראה חושבים שבאמת היתה פעם בישראל תקופה שכולה רק הירואית ואנשים טובים שרצו לשנות את העולם רק חיפשו הזדמנות למסור את נפשם לשם כך, ובכלל – כל מי שנהרג והורג למען האוטופיה שלו הוא אדם חיובי ונפלא, ואילו עכשיו יש דור של גמדים אגואיסטים כמו נתן זך, דליה רביקוביץ דומיהם.
הקינה שלו על הדור הנוכחי הזכירה לי את הצביעות והשקר שהיו בקינה שלו על "דור האספרסו" בראשית שנות השישים – עוול עשו, שתו אספרסו ולא קפה מפינג'אן סביב המדורה עם הצ'יזבאטים ספוגי התרבות והרוחניות ברמה של ילקוט הכזבים ועם ההומור האכזרי של לעג לציונות ולזקנים ולעברית שלהם, ועם גניבת התרנגולות בקיבוצים, ועם הגרפצים – עד שבאה מלחמת יוני 67', שרבים מ"דור האספרסו" נהרגו בה, וגם לחמו בגבורה – ואז, סטופ, גם הדור הזה קיבל ריהאביליטציה, ונשכחה אווילותו של ממציא הכינוי המעליב, שהרי כל מה שהוא אומר הוא מפי הגבורה ותמצית המוסריות, ולא ייתכן שהוא טועה – ועכשיו הוא מחפש דורות חדשים לקונן עליהם.
אביא כמה פנינים מדבריו: "שום אוטופיה לא הצליחה. הנה פרויד, בתחילת המאה, הבטיח לנו שבאמצעות הפסיכואנאליזה האדם יתגבר על הצער ויהיה מאושר תמיד. איפה זה קרה? הפסיכואנאליזה לא הצליחה לרפא אפילו אדם אחד במשך כל השנים!"
"התקווה היחידה היא שהאדם יזכה באיזה יופי אישי ויאמר שהוא רוצה שהרגע הזה לא יחלוף," כשאני שומע זאת מפיו אני לוחש בעברית לפטרסון, מייסד המרכז בירנטון, שזה בדיוק מה שמפיסטו אמר לפאוסט, ובתרגום של יעקב כהן: לומר לרגע החולף: "התמהמה נא, יפית כל כך!"
בסוף השאלות של האחרים מבקש פטרסון את רשות הדיבור, מצטט משהו מהמשורר פרסי שלי על היופי, וכן מצטט בגרמנית את המשפט שהבאתי מפאוסט ומסביר אותו. יזהר לא ניראה כמבין את המשמעות, שמתאימה בעצם לדבריו, כי השלמת פאוסט עם יופיו ותענוגיו של הרגע עתידה להיות ההיפך לרוחו השואפת תמיד ליותר. כניראה שבפלמ"ח לא לימדו את פאוסט. זאת לימדה רק טוני הלה, ב"תיכון חדש". אבל התשובה של יזהר, בביטחון צברי של פלמ"חניק יודע-כל, שמצפצף על כל העולם: "כן, אבל איפה שלי (המשורר האנגלי) היום?"
תשובה דומה הוא משיב קודם לבחור שמזכיר את ברנר: "איפה ברנר היום?" והוא מנסה להסביר את ה"אף-על-פי-כן" של ברנר לא כתקווה שלאחר ייאוש וכביקורת אכזרית על הכול, כולל המפעל הציוני, השוגה באוטופיות (כי גם את ברנר הוא לא מבין) – אלא כאוטופיה חיובית, כמין תאומה של האוטופיה הקומוניסטית, שאותה שנא וממנה סלד ברנר במיוחד.
בעיניי דבריו של יזהר הם מעין בגידה, בגידה של בן-איכרים, בן-הארץ, בן הנוף הארצישראלי, שמתנכר לעצמו ולנופיו, ולמשוררים ולסופרים שהביעו אותו, לא פעם הרבה יותר טוב ממנו – והוא מזדהה עם אוטופיות זרות לנו (חסר היה רק שלפי אותו הגיון יקונן גם על כשלון האוטופיה הנאצית של הגזע העליון), – אדם שמבין בצורה מעוותת אפילו את תנועת העבודה, שכל-כולה היתה פראגמאטיות ולא אוטופית. אדם שמדבר כאילו לשורשיו אין כל שורש בארץ, בהיסטוריה, בתרבות ובספרות שלה. אדם מזדקן שלא מפרגן לשום דבר שאינו דומה לתמונה הנוסטאלגית והמזוייפת-ברובה שהוא מצייר לגבי העבר, אדם השקוע בפשיטת רגל רוחנית וסבור שרק לדתיים יש אוטופיה מסויימת, אבל, באותה טמבליות פלמ"חניקית הוא מסביר: "רק מי שמאמין באלוהים יכול לקחת חלק בסוג הזה של אוטופיה."
כלומר, לחילונים אין אלוהים, אבל לכל הדתיים יש. שם כולם חיוביים מפני שהם אוטופיסטים, כולל ודאי גם רוצחו של רבין, בעוד אשר לרבין, שאותו כמובן לא הזכיר – לרבין לא היו אוטופיות, אלא אלה הן, לדבריו, רק שיחות שלום בין שני העמים, במסגרת הבשורה החדשה שלו בדבר הצורך לקבל טוב יותר את עצמך ואת זולתך. בנקודה זו הוא מפתח קאריקאטורה רגשנית של "אני ואתה" של בובר, ומביא אותה כרעיון עמוק שלו, מבלי לדעת שכל זה כבר נהגה ונאמר בצורה הרבה יותר מוצלחת.
ויש לו עוד תבנית מטומטמת הבנוייה על שלושה דורות: דור ראשון של מייסדים עם אוטופיה. דור שני של בנים שאמנם מתמרדים אבל ממשיכים וגם נעקדים כי חונכו על ערכים ואוטופיה. ודור שלישי שכבר לא איכפת לו כלום. זהו. ככה ההיסטוריה, יעני.
מילא, אם הייאוש היה קשור למצבה הפיסי והחברתי של ישראל: האיום האיראני והעיראקי, גם הסורי, השתלטות הדתיים, הטמטום של האוחזים בהגה השלטון – כל אלה בעיות ממשיות שעלולות לסכן את עצם קיומה של המדינה או להמאיס אותה על חלק מאזרחיה. אך לא. על פוליטיקה סירב לדבר. רק על הייאוש התהומי הנובע מכך שכל האוטופיות הכזיבו ופסו מן העולם, כולל הפסיכואנאליזה והקומוניזם...
אני לא שואל מאומה. אסתר ראב אינה קיימת בהרצאתו על 50 שנות השירה העברית האחרונות. היא, שקרובה לנופיו יותר מכל המשוררים שאותם הזכיר, אז מה יש לי להעיר בכלל? אנחנו לא משדרים על אותו גל. אני לא שותף לפסימיות התהומית שלו. לטמבליות הזו, הסבורה שאם הציונות לא נתנה מענה מיטאפיסי לסוד קיומו של האדם, לבדידותו האכסיסטנציאלית, לכל השאלות הגדולות שהפילוסופיה והספרות עוסקות בהן, כגון החיים מול החידלון – אזיי היא איבדה את חזונה ונכשלה כשם שהקומוניזם והפסיכואנאליזה נכשלו.
יכול היה לטעון באותה מידה שהאי הבריטי נכשל מכיוון שרוב האנגלים שחיים בו אין להם אוטופיה ורצון לשנות ולהתחדש אלא הם שמחים לשמר את הקיים ולחיות בסביבה, שהיא אגב הרבה יותר תרבותית ונוחה מאשר ישראל היתה שרויה בשכמותה מעודה, אפילו בימי החלוציות הזוהרים שלה, ששאפו לתיקון האדם, ושעל דימויים המזוייף הוא מתרפק שוב ושוב.
אגב, גם אותי, הסופר העברי היחיד חוץ ממנו, באולם הזה, הוא אינו מזכיר במילה. אני מניח שלא קרא שום דבר משלי.