הטיסה של איר-סרביה מתל אביב לבלגרד היתה מלאה עד אפס מקום בישראלים.
"הרפובליקה של סרביה" היתה בעבר חלק מ"הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה". לאחר פירוקה הפכה סרביה, יחד עם מונטנגרו, ל"רפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה" ואחר כך ל"איחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו." לאחר שגם איחוד זה התפרק בעקבות משאל עם במונטנגרו, הכריזה המדינה על עצמאותה ב-5 ביוני 2006.
יוגוסלביה, מדינת הסלבים הדרומיים, היתה מדינה אחת עם שפה אחת, מדינה שהתפרקה למרכיביה הדתיים. הנה ההוכחה שצדק מקס ובר בוויכוח עם מרקס, התודעה היא הקובעת את ההווייה. וכאן גם העניין שלנו בגורל מדינות הסלאבים הדרומיים.
אוכלוסיית סרביה דומה לישראל, כ-7 מיליון, אך על שטח גדול בהרבה 77,474 קמ"ר. כ-83 אחוז מאזרחי המדינה הם סרבים, והשאר מיעוטים שונים. לעומת זאת, אוכלוסייה סרבית גדולה נמצאת גם בשאר המדינות שפרשו מיוגוסלביה,והיא בעצם הסיבה למלחמות.
ב-2008 הכריז חבל קוסובו, החשוב היסטורית לסרבים (בדומה ליהודה ושומרון ליהודים) אך בעל רוב אלבני-מוסלמי, באופן חד צדדי, על עצמאות מסרביה, אך האו"ם לא הכיר בו כמדינה עצמאית. (בניגוד למדינה הפלישתינאית, שקיבלה את ההכרה של האו"ם אך לא מתפקדת כמדינה).
בדומה לרוסים, הסרבים הם נוצרים-אורתודוכסים. תמיכת רוסיה בסרבים מונעת הכרה בקוסובו. רוסיה הינה היחידה (גם אריק שרון) שעמדה לצידם של הסרבים במלחמות האחרונות, מלחמות שבדומה לאזורנו, בבסיסן היו מלחמות דתיות. אין פלא שבכל חנויות המזכרות בבלגרד מוכרים את דיוקנו של פוטין.

מה בין "העיר הלבנה" בלגרד ל"עיר הלבנה" תל אביב
אלטנוילנד של הרצל
בדומה לתל אביב גם בירת יוגוסלביה לשעבר והיום בירת סרביה נקראת "העיר הלבנה" – בל – לבן גרד – עיר. בלגרד – עיר לבנה. חיצונית העיר דווקא אפורה למדי.
העיר צמחה ממבצר בלגרד שנבנה על המפגש בין נהר הסבא לנהר הדנובה. האגדה מספרת שאטילה ההוני קבור מתחתיה. מאז עברו שליטים רבים בעיר הרומאים, הבולגרים, ההונגרים, העות'מאניים, הגרמנים ועוד.
לפני המבצר לוקח אותנו המדריך הסרבי למצבה של גיבורי האומה היוגוסלבית הסוציאליסטית יוסף ברוז טיטו (טיטו – הוא השם הרומי טיטוס בסרבו-קרואטית. אביו קרואטי ואמו סלובנית), וסגניו, וביניהם משה פיאדה, שפסל עם פניו העטורים בשפם עבות נמצא במקום.
משה פיאדה (1890-1957), נולד למשפחה יהודית ספרדית בבלגרד. סבו עוזיאל יוסף פיאדה היה יהודי שומר מצוות, ומשפחתו חגגה את החגים היהודיים ודיברו בביתם לאדינו. היה ממקימי המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית ותירגם לסרבו-קרואטית את כתביו של קרל מרכס. הוא התיידד עם יוסיף ברוז טיטו ונוצרה ביניהם ידידות אישית עמוקה. עם כיבושה של יוגוסלביה באפריל 1941, נמלט פיאדה מבלגרד למונטנגרו, וכל משפחתו הושמדה בשואה.
בראשית 1942 צורף פיאדה כחבר בפיקוד הפרטיזני העליון בראשותו של טיטו. הוא מונה לראש אגף הכלכלה והאספקה. הוא היה אחראי גם להסברה וכן למגעים עם בנות הברית. כינוי החיבה המחתרתי שלו היה "צ'יצ'ה" הדוד יאנקו – (Čiča Janko) בקרב הפרטיזנים פיאדה היה דמות פופולארית ונואם מלהיב ומבוקש. דבר שהשתקף גם בשירי-עם ששרו אז הפרטיזנים:
"בא משה מסרביה
עובר את הרי רומניה
להכות בשוואבים (בגרמנים).
יהדותו של פיאדה נוצלה ע"י התעמולה הנאצית והם עשו מאמצים עילאיים לתפוס את פיאדה "היהודי". הוקצב פרס גבוה "למי שיביא אותו חי או מת."
בהיותו חבר במטה הפרטיזנים העליון של טיטו, הוענקה למשה פיאדה דרגת גנרל-מאיור, אף שלא היו לו תפקידים צבאיים מובהקים. הוא היה גם בין הראשונים שזכה לתואר הגבוה של "גיבור לאומי של עמי יוגוסלביה".
בהתערבותו איפשרה הצמרת היוגוסלבית מעבר לכ-50 אלף שארית הפליטה יהודים ממזרח אירופה בדרכם לישראל במסגרת עלייה ב'. ובתקופת מלחמת השחרור עבר ודרך שטחה של יוגוסלביה לישראל הנשק והמטוסים שנרכשו בצ'כוסלובקיה.
בשנים 1948-50 ניתן ליהודי יוגוסלביה, שרצו בכך, לעלות לישראל. ואכן, בשנים אלה עלו לישראל כ-7,500 מיהודי יוגוסלביה, למעלה ממחצית הקהילה היהודית שנותרה שם אחרי השואה.
מ-1953 ועד למותו ב-1957 שימש פיאדה כיו"ר הפרלמנט היוגוסלבי הפדראלי.
בדבר אחד הוא לא הצליח. בניגוד לברית המועצות, אוקראינה, בלארוס, פולניה, צ'כוסלובקיה שהצביעו – בעד הקמת מדינת היהודים. יוגוסלביה נמנעה.
אנחנו ממשיכים בסיור. המדריך הסרבי, שמסביר על המבצר, מצביע על הבתים של זמלין, בזמנו עיירה נפרדת והיום חלק מבלגרד. אביו של תיאודור הרצל, יעקב הרצל, היה יליד המקום (1835). הוא היה מצאצאי הרב יוסף טאיטאצאק מסלוניקי, שהיה בזמנו ממנהיגי הפזורה היהודית-ספרדית ומפוסקיה. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות. המדריך מספר שבניין בית הכנסת עומד עדיין על תילו.
מעניין שמה שיודע המדריך הסרבי לא שמע אף ישראלי. שהרי בארץ נחשבים לספרדים רק מתחזים לספרדים כעבדאללה יוסף וכמכלוף דרעי. הרצל לעומתם, שהיה ממוצא ספרדי אמיתי, ידוע בארץ כאשכנזי.
ואז עובר המדריך ומספר על "מחנה זמלין". ב-1941, לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה, הוקם "מחנה זֶמְלִין", בגרמנית: Lager Semlin – ובמהלך יולי ואוגוסט 1942 גורשו יהודי זמלין למחנות ההשמדה יאסנובאץ וסטארה גרדישקה. שם גם נרדפו ונרצחו גם המוני סרבים.
אסור אף פעם לשכוח – הקרואטים והבוסנים היו בעת מלחמת העולם השנייה אויבי היהודים והסרבים.

זאגרב – בית קברות משותף ליהודים ולטוג'מן שר"י
העיר זאגרב (בקרואטית "מאחורי הצוק") – היא עיר הבירה של קרואטיה והעיר הגדולה ביותר בה. הוקמה ככל הנראה בשנת 1094 ע"י ההונגרים.
חיים ברוצלבסקי-ברלב נולד בווינה ב-1924. בן ארבע היגר עם משפחתו לזגרב ומשם עלה לארץ.
אנחנו מגיעים לאחת המקומות המפורסמים בעיר, בית העלמין מירוגוי (Mirogoj) המשותף לשלושת הדתות. נצרות, יהדות, איסלאם.
בית הקברות הוקם ב-1876 ע"י אנשי "התנועה האילירית", תנועה קרואטית לאומית שמטרתה היתה להפוך את השפה והמנהגים הקרואטיים לרשמיים. מנהיג התנועה האילירית, ליודביט גאי –– Ljudevit היה בעל קרקעות רבות והוא החליט לתרום כמה מאות דונמים להקמת בית עלמין משותף בטענה כי בחייהם הם נבדלים זה מזה, אך במותם הם דומים איש לרעהו.
חומת בית הקברות מרהיבה ומוקפת מבנים עם קשתות וכיפות בסגנון ניאו קלסי, שילוב אלמנטים יווניים ורומיים. בין המצבות ניצבים פסלים פרי עבודתם של טובי הפַסלים בקרואטיה. בחלקה היהודית אנו רואים קברים רבים כשעל המצבות סימני מגן דוד וצלב. מן הסתם משפחות מעורבות. כיום מחיר חלקת קבר עולה על מאה אלף דולר. יקר אף יותר מבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
ב- 1999 נקבר בבית העלמין הנשיא הראשון של קרואטיה העצמאית בין השנים 1990-1999, חותם הסכם דייטון, וראש מפלגת האיחוד הדמוקרטי הקרואטי, פראניו טוג'מן שר"י. כיורש אידיאולוגי של התנועה הלאומנית הקרואטית-קתולית אוסטאשה, בקרואטית:– Ustaše לא האמין טוג'מן שר"י במוות משותף. הוא תמך במוות של סרבים ויהודים. המדינה הקרואטית בראשות האוסטאשה והנאצים ביצעה רצח המוני ביהודים, בצוענים ובייחוד בסרבים. בכמה מחנות ריכוז שבנו, שהמפורסם שבהם והידוע ביותר לשמצה היה יאסנובאץ, נספו כ-32,000 יהודים כ-40,000 צוענים, ובין כ-300,000 ל-700,000 קורבנות סרבים.
בשנת 1989 הוציא טוג'מן ספר אנטישמי המכחיש את השואה בשם: "זוועות המלחמה או השממה של המציאות ההיסטורית." טוג'מן ניסה למזער את חלקם של הקרואטים ברצח-העם שבוצע בקרואטיה נגד יהודים, צוענים וסרבים. לעומת זאת, הוא מעלה על נס את "השואה הקרואטית" שביצעו הפרטיזנים של טיטו בקרואטים.
טוג'מן הכריז כי הוא אינו מאמין ש"5-6 מיליון" יהודים נספו במלחמת-העולם השנייה וטען שהיהודים מילאו חלק בניהול מחנות ריכוז. "היהודים החזיקו בידם את השלטון במחנה עד 1944 בהתאם למורשת היהודית בת האלפיים המתבטאת בתנ"ך: "היהודים מעוררים קנאה ושנאה אך למעשה הם 'האומה האומללה ביותר בעולם' וכל מי שמנסה להראות שהם עצמם מהווים את מקור הטרגדיה שלהם מתוייג כאנטישמי ומשמש מושא לשנאת היהודים."
בקשר למחנה יאסנובאץ, טען טוג'מן, כי במחנה היו 5-8 פעמים יהודים יותר מסרבים... הסרבים, בנוסף לסבלותיהם מן האוטאשה, סבלו מן היהודים: "יהודי נותר יהודי, גם ביאסנובאץ. במחנה הם שימרו את פגמיהם, שערו בהם עד היסוד: האנוכיות, התככים, היעדר-האמון, הקמצנות, והן סודיות ומיאון, הם תכונות המפתח שלהם... כמה מהפקידים במחנה היו יהודים, וכן היו חמושים ואף נטלו חלק ברציחות. יתרה מזאת, בידם החזיקו לא אחת "מטלות סלקציה", לאמור: סלקצית האסירים המיועדים לחיסול וגם להוצאה-להורג עצמה."
טוג'מן האשים את ישראל ברצח-עם של פלסטינים, וסירב לקשרים רשמיים ישירים עימה.
תיכננתי לירוק ג' פעמים על קברו של הרשע אך הסתבר שהוא קבור רחוק מהחלקה היהודית. בלי כוונה קיימו חסידיו את ההלכה: "אין קוברין צדיק עם רשע."

המעבר לאיחוד האירופי, סלובניה כגלויית נוף
המעבר מקרואטיה לסלובניה לוקח שעות. סלובניה היא חברת האיחוד האירופי ומקפידים לבל ייכנסו אליה פליטים או מהגרים. החזרה לקרואטיה תהיה הרבה יותר קלה.
די למטבע הדינר הסרבי ולקונה הקרואטית, בסלובניה יחי האירו.
סלובניה כולה נראית כגלוית נוף. בייחוד אגם בלד ומעליו טירת בלד הציורית. בגלל מיספר התיירים הגדול מישראל מחלקים בטירה חוברת הסבר בעברית.
במקום נמצאת קונדיטוריה המפורסמת בעוגות הקרם-שניט שלה. בשפת המקום קרמשניטה. אנחנו אוכלים את העוגה. מה אומר, הטעם לא כזה שמשאיר רושם כמו עוגת המדליין המפורסמת של פרוסט...
כגלויית נוף נראים גם אגם בוהין עם הברבורים השטים בו והפסגה של הר פוגל כשהעמקים וההרים נשקפים ממנו.
גם סלובניה שמתחת לאדמה מרהיבה. "מערת פוסטוינה" היא מערכת מערות באזור שנקרא "קארסט" ומשמו נגזרה התופעה הגיאולוגית המאופיינת על ידי מערכת ניקוז תת-קרקעית.
נוסעים ברכבת אל מעבה האדמה. את מסלול הרכבת עשה לראשונה הקיר"ה פרנץ יוזף. משם ממשיכים בסיור רגלי אל מחזה מרהיב של אלפי זקיפים ונטיפים.
בירת סלובניה והעיר לובליאנה גם היא מתוקתקת כעיר אוסטרית-גרמנית. בעיר פחי מזור לכל סוג והניקיון מופתי. הכנסייה הוורודה שעומדת במרכז העיר היא העתק מדויק של כנסיית פטרוס הקדוש ביפו, או להיפך.

הכול בגלל מסמר קטן, הכול בגלל מסמר
הכפר הקטן קרופה (Kropa) שנוסד ב-1498 נודע ככפר של נפחים. כל תושבי הכפר עסקו בעיקר בייצור מסמרים מכל הגדלים.
בניגוד להוגה הדעות (האנטישמיות) הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שהוא שונא ישראל מובהק, מזהה את הציונות עם הנאציזם, ותומך בחרם על ישראל:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3336663,00.html
אנחנו מתקבלים בכפר במאור פנים ע"י אוהבת ישראל מוצהרת.
במוזיאון הכפר מקבלת את פנינו ג'ינג'ית אנרגטית המספרת לנו על ייצור המסמרים. היא מתארת את החיים הקשים של העובדים בעבר, מספרת על מחלת השחפת שפשתה בקרב העובדים, ועל הישגי הייצור.
מסתבר שהג'ינג'ית החביבה היא חובבת גדולה של כדורסל בכלל, ובעקבות כך גם אוהבת את ישראל ואת מכבי תל אביב. היא מספרת לנו שיש לה חברים בקיבוץ, והיא ביקרה בישראל פעמים רבות, ומתעתדת בקרוב לנסוע פעם נוספת לארץ.
אני מציע לה שתבקש מחבריה בקיבוץ שילמדוה את השיר "הכול בגלל מסמר קטן."
היא מיד עונה לי: "זהו באמת שיר טוב כי יש בו גם את המילה 'מסמר', וגם את המילה 'פרסה', ומיד מתחילה לשיר בקול בעברית צחה: "פרסתו הימנית של סוס קרבות דוהר..." וממשיכה את כל מילות השיר.
הכול בגלל מסמר קטן: השיר נעמי שמר, ביצוע אריק לביא
https://www.youtube.com/watch?v=jzNR8qjyIXw

במוזיאון לא נפקד הצֶלֶם של ישו התלוי ממוסמר על הצלב. אני מעיר לה שאנחנו ידענו כבר לפני אלפיים שנה לייצר מסמרים, אבל לא אנחנו מסמרנו אותו על הצלב...
לסלבוי ז'יז'ק זה הרי לא משנה...

רומא פולה קיסריה נים
בחזרה לקרואטיה.
אנחנו מגיעים לחצי האי איסטריה. בעיר פּוּלָה נמצא אמפיתיאטרון רומי הנחשב לשישי בגודלו בעולם. האמפיתיאטרון נבנה בין 27-68 לפנה״ס, קצת לפני בניית הקולוסיאום ברומא, שנבנה ע"י עשרת אלפים עבדים יהודיים בין שנת 70 ל-80.
בעיר נמצא גם מקדש לאוגוסטוס הדומה עד למאוד למקדש בנים.
דומה שאצל הרומאים כל האמפיתיאטרונים דומים. ראית אחד ראית את כולם. אותו דבר ברומא, פולה, או בנים.

מים מים בששון
ממשיכים בקרואטיה. שמורת הטבע פליטביצה משתרעת על פני שטח של כ-195 קילומטרים רבועים וכוללת 16 אגמים יפהפיים המחוברים זה לזה בסדרת מפלים מרהיבים. אנחנו מטיילים בין אגמי השמורה בינות לגשרי העץ והשבילים המתפתלים העוברים גם ביער שבשמורה. בסוף שטים בסירה.
אלוהים כמה מים נתת לגויים בשעה שהכנרת מגיעה מתחת לקו האדום.

לאן נעלמו האיטלקים? מפיומה לרייקה
כשהוקמה יוגוסלביה הוחלט להעביר את עיר הנמל פיומה מאיטליה ליוגוסלביה.
המשורר האיטלקי החשוב של סוף המאה התשע עשרה, גבריאלה ד'אנונציו (1938-1863), שנתן ביטוי בשירתו לאמונתו הניטשיאנית באידיאל ההֵרואי של המשורר כמנהיג (בכך הוא השפיע גם על ז'בוטינסקי שתירגם אותו לעברית), שירה שהביאה אותו גם לעשייה פוליטית וצבאית כאשר קרא לאיטליה להצטרף למלחמת העולם, הנהיג בסוף המלחמה מסע להחזרת עיר הנמל פיומה (Fiume) לשלטונה של איטליה.
בחודש ספטמבר 1919 עלה ד'אנונציו, בראש גדודים של חיילים שנתקבצו סביבו, וכבש את העיר פיומה. הוא הקים בה סוג של מדינה עצמאית, והנהיג בה משטר שבו יש סממנים של טוטליטאריות והערצת המנהיג. מאוחר יותר, כשסולק מהעיר, הצטרף לתנועה הפשיסטית של מוסוליני.
עיר החוף האיטלקית פיומה שינתה את שמה לרייקה היוגוסלבית. העיר שומרת עדיין על אופי איטלקי אך אין בה כמעט איטלקים. כולם היגרו לאיטליה.
באיטליה של ימינו אין מדברים על "זכות השיבה".

ספליט – בין הקיסר דיוקלטיאנוס ושמעון פרסקי-פרס
בכניסה לארמון דיוקלטיאנוס בספליט מחכה לנו המדריך הקרואטי. המדריך המיתמר לגובה של שני מטר ועשרה, דומה להפליא לכדורסלן העבר של קבוצת גבת-יגור, בועז ינאי. (בכלל מה יש שם ביוגוסלביה שהם כל כך גבוהים. כולם נראים כדורסלנים וכדורסלניות).
מקובל לראות בבנייתו של ארמון דיוקלטיאנוס בשלהי המאה ה-3 את ייסוד העיר ספליט. הארמון ענקי. אורכו של הארמון 215.5 מטר ורוחבו 175 מטר בדרומו ו-181 מטר בצפונו. צידו הדרומי פונה לים האדריאטי. בשיאו התגוררו בארמון כ-9,000 איש.
ב-293 החלו העבודות על הארמון שיועד להיות משכנו לאחר פרישתו מפוליטיקה ב-305. דיוקלטיאנוס היה קיסר רומא בין השנים 284 ו-305. הוא התנגד בנחרצות לנוצרים ורדף אותם ביד ברזל. כקיסר הוא הגיע לשיא השליטה ברומא. הוא אפילו לקח לעצמו את התואר Dominus et Deus – שליט ואלוהים. אבל הוא היה השליט הרומאי היחיד שמאס בפוליטיקה והחליט לוותר על השלטון מרצונו. הוא פשוט נהנה לשבת בביתו לגדל ירקות.
כשנתבקש לחזור לתפקיד הקיסר לאחר פרישתו סירב לעשות כן, ואמר: "אילו ראיתם איזה כרוב נפלא אני מגדל בגני, לא הייתם פונים אלי בהצעה כזו."
באופן אירוני אנחנו מבקרים בארמונו של דיוקלטיאנוס ביום בו היתה הלוויית הענק של שמעון פרסקי-פרס, שמעולם מעולם לא ויתר על השלטון והשררה. וכי מה יעשה בבית? – תמיד אמר.

החומה הסינית של סטון
בעיירה סטון, בפתחו של חצי האי פלישץ – השני בגודלו בקרואטיה – יש מרכז להפקת מלח הקיים מהמאה ה- 14. היום יש בה גם מרכז גידול לצדפות למאכל. העיירה מוקפת בחומה שמרחוק נדמית ממש לחומה הסינית. החומה משתרעת לאורך 5.5 ק"מ. והיא הארוכה ביותר באירופה.

דוברובניק – פרנציסקנים תרופות ורצח
העיר רָגוּזָה, כפי שנקראה באיטלקית עד מלחמת העולם הראשונה, וכיום דוברובניק (חורש בסרבו-קרואטית) מכונה פנינת הים האדריאטי, ואכן היא ראויה לתואר. חומותיה משוות לעיר משהו המזכיר את עכו אך היא עיר מטופחת להפליא. בעיר העתיקה סמטאות צרות, מזרקות וחצרות, שלל פניני ארכיטקטורה – ארמונות ומנזרים אשר מכונסים לתחומי החומה העתיקה והיפהפייה.
חומות העיר, שנבנו בין המאה ה-13 למאה ה-16, הן ממערכות הביצורים השמורות ביותר באירופה. במאה ה-14 נקבעו 15 מגדלי שמירה בחומות, ועל אלה נוספו מיספר מגדלים במאה ה-15 מחשש לפלישה עות'מאנית. אורכן של החומות הוא 1,940 מטר, ורוחבן עד שישה מטרים בצד הפונה אל היבשה ומטר וחצי עד שלושה מטרים בצד הפונה אל הים. גובה החומות עד 25 מטר. הסיור על החומות הוא חווייה מהנה למרות קשיי הטיפוס.
מטופח גם הרחוב היהודי בו נמצא בית הכנסת הספרדי העתיק ביותר באירופה שעדיין פועל. "בית הכנסת הישן" בלדינו La Antika Esnoga de Dubrovnik הוקם ככל הנראה עם הקהילה המקומית בשנת 1352 אך הפולחן הדתי היהודי זכה במעמד רשמי משלטונות העיר בשנת 1408. הוא נמצא בבית טיפוסי לבתי דוברובניק מן המאה ה-14 ונחנך כבית כנסת ספרדי ככל הנראה בשנת 1548. הוא נמצא בבעלות הקהילה היהודית המקומית.
בארון הקודש של בית הכנסת שמורים ספרי תורה עתיקים ויקרי ערך מתקופת ימי הביניים, ביניהם ספר תורה שנכתב מלפני גירוש ספרד. על המדרגות העולות אל הארון פרוס שטיח מורי מן המאה ה-13.
אנו עולים במדרגות. הקומה השלישית שלו משמשת עדיין לתפילה בחגים היהודים ובהזדמנויות מיוחדות. במקום גם מוזיאון קטן של יהודי העיר, עם תעודות ודברי יודאיקה עתיקים. אני שואל את הפקיד שמוכר את הכרטיסים מדוע אין כתוביות בעברית? הוא עונה לי שהוא לא יודע. הוא קרואטי שכיר שאינו יודע עברית.
אנחנו מגיעים לקומפלקס הגדול של המנזר הפרנציסקני שנבנה במאה ה-13. למנזר קלויסטר יפהפה הבנוי מעמודים דקיקים. העמודים נפלו ברעידת אדמה אך שוקמו. לידו נמצא בניין בית המרקחת שנבנה ב-1317, ונחשב לבית המרקחת השלישי בעתיקותו בעולם, הפועל עד ימינו.
במלחמת 1991 ניזוקו הספרייה ומגדל הפעמונים. חללי המלחמה הפרנציסקנים מונצחים שם.
אני שואל את המדריכה מדוע אין הנצחה לקורבנות הרצח של הפרנציסקנים? היא ענתה לי שהיא מודעת לכך אך אין לה תשובה.
מפורסם בעיקר הנזיר הפרנציסקני מירוסלאב פיליפוביץ'-מאיסטורוביץ'. הוא היה נזיר ששימש ככומר צבאי. בניגוד לתורתו של פרנציסקוס מאסיזי, מעשיו בשירות האוסטאשה היו מזוויעים עד כדי כך שהועמד לדין בידי בית משפט נאצי ונשלח לכלא, משם הועבר למחנה יאסנובאץ כ"מודיע" – אסיר שסייע לאוסטאשים, ונהיה לראש הסוהרים האוסטאשי. הוא הודה ששחט בעצמו כ-100 איש במחנות יאסנובאץ וסטארה גראדישקה, אבל ידוע שמיספר הקורבנות שרצח היה גבוה בהרבה. בתקופת פעילותו נרצחו בין 20 ל-30 אלף איש. ביניהם כעשרת אלפים ילדים. בחג המולד 1942 הוא רצח כמה מאות אסירים. לבסוף הוא נתפס על ידי כוחות יוגוסלביים קומוניסטיים, נשפט, הודה בחלק מפשעיו, והוצא להורג ב-1946.

הנוף הירוק והכחול של ההרים השחורים
מקרואטיה אנחנו עוברים את הגבול למונטנגרו, המדינה הקטנה ביותר שהתפלגה מיוגוסלביה. 13,812 קמ"ר ואוכלוסייה של כ-672,180 איש.
מונטה-נגרו באיטלקית, או צְרְנַה גוֹרַא בסרבו-קרואטית – ההר השחור. הכוונה ליער שהיה בצבע שחור.
בשנים 1918-1878 היתה מונטנגרו מדינה עצמאית, אחר כך הצטרפה ליוגוסלביה, ולאחר שזו התפרקה בתחילת שנות התשעים, נשארה מונטנגרו רק עם סרביה באיחוד הפדראלי. בשנת 2006 פרשה מונטנגרו מהאיחוד והכריזה שוב על עצמאותה.
במונטנגרו מתקיימת זהות ייחודית אך לה גם שפה, דת והיסטוריה משותפות עם סרביה.
אנחנו מגיעים לעיר קוטור ונכנסים עם נחילי התיירים דרך שער הים – שער הכניסה הראשי לעיר העתיקה. השער שממוקם בחומה המערבית אל מול מפרץ הים, הוקם בשנת 1555 בסגנון הרנסאנס בתקופת שלטון ונציה (1420-1797) ושימש בעיקר את הדייגים, יורדי הים, נוסעים וסוחרי העיר למיניהם.
העיר קוטור שוכנת על גדת נהר סקורדה (SKURDA) ולחוף מפרץ ים החודר עמוק אל ההרים בחבל ארץ מקסים ומדהים ביופיו הנקרא בוקה-קוטורסקה. מפרץ קוטור הוא הפיורד הגדול ביותר בדרום אירופה. מול השער נמצא עמוד הקלון וצורתו פירמידה אליו היו קושרים באזיקים אסירים שנשפטו ונדונו למלקות או עינויים בפני הציבור. אל הכיכר הגיעו גם הסחורות והמטענים השונים, ושם נפרקו והוצגו למכירה. בכיכר זו התנהלו עיקר חיי המסחר, הכלכלה, הציבור והמינהל של העיר.
העיר קוטור מאופיינת בתכנון וסגנון אדריכלי צבאי ייחודי. התכנון ואופן הבנייה וסגנונם של שערי העיר, הכיכרות והסמטאות, הכנסיות, מבני הציבור, בתי המגורים והחומות, יוצרים קומפוזיציה מושלמת לניהול חיי שיגרה עירוניים ביום יום, אך בו בזמן מוכנים למלחמה ומצור ממושך. חומות העיר העתיקה, אשר נבנו למן המאה ה-9 ועד המאה ה-18, מתנשאות לגובה של כעשרים מטרים.
משם אנחנו ממשיכים ומטפסים בהרים בנוף נפלא עד שגולשים חזרה למטה ומגיעים לעיר הנופש בודווה. עיר עם רצועת חוף של 35 ק"מ המכונה הריביירה של בודווה.
בודווה היא מרכז התיירות במונטנגרו. העיר העתיקה בנויה על חצי אי ומוקפת בחומה. בתים, חלונות ומרפסות בנוסח ונציאני. רחובות צרים וסימטאות ציוריות. וילות מפוארות של מיליונרים, בעיקר מרוסיה, איטליה ואוסטריה, מחליפות את הבתים הישנים. בודווה מכונה "כווית של מונטנגרו". יאכטות מפוארות עוגנות במרינה.
אני שואל את המדריך איך זה שלמרות שהמונטנגרים הם בעצם סרבים, כלומר נוצרים אורתודוכסים, כל הכתובות כתובות בכתב הלטיני ולא בקירילית?
הוא עונה לי שזה בזכות התיירות. בבית הספר הם לומדים את שני סוגי האלף בית. הנה הוכחה שההוויה בכל זאת קובעת את ההכרה.

מוסטר – כל העיר כולה גשר צר מאוד
שבעה קילומטר של חוף קיבלה מדינת בוסניה הרצגובינה מקרואטיה. הנקודה שייכת להרצגובינים. שליט האזור נקרא בעבר הרצוג – תואר אצולה. (תואר שגם יצחק בוז'י הרצוג, שמקור משפחתו בפולניה, מתנאה בו).
אנחנו עוברים פעמיים את הגבול ברצועת החוף. מקרואטיה לבוסניה הרצגובינה, ובחזרה לקרואטיה ומשם ממשיכים לנקודת הגבול לבוסניה הרצגובינה.
רואים מיד. בוסניה היא יותר תורכיה מאירופה. צריחי מסגדים בכל מקום, קריאות מואזין, ולכלוך. בדלי סיגריות ברחובות כמו בישראל.
מגיעים לעיר מוסטר.
בוסניה והרצגובינה על שטח של כ-51,129 קמ"ר ואוכלוסייה של כ- 3,871,643 היא מדינה הכוללת אנשים משלושה לאומים: סרבים (נוצרים אורתודוקסים), בוסניאקים (מוסלמים סונים) וקרואטים (קתולים); שלושה לאומים אלה מכונים גם בשם "העמים המרכיבים". אזרחי המדינה בכללותם נקראים בוסנים. המדינה מורכבת משתי ישויות בעלות ניהול עצמי רחב: הפדרציה של בוסניה והרצגובינה ורפובליקה סרפסקה.
הרפובליקה סרפסקה משתרעת על פני 49% משטחה של בוסניה והרצגובינה, ומתגוררים בה כשליש מאוכלוסייתה. כ-1,479,634 תושבים, מתוכם 88.4% סרבים (נוצרים אורתודוקסים), 10.7% בוסניאקים (מוסלמים סונים), ו-0.9% קרואטים (נוצרים קתולים).
האם ניתן ללמוד משהו ממנה על סוג של משטר משותף גם בארץ?
בראש רפובליקת סרפסקה עומד מילורד דודיק החבר לעסקים של איווט-אביגדור ליברמן, וגם של מחמוד דחלאן, שכיועץ אֶמיר אבו דאבי קיבל אזרחות סרבית ווילה בסרביה על תרומתו ליחסים של סרביה עם איחוד האמירויות. זה מהות הקשר שעדיין נסתר בין ליברמן לדחלאן.
העיר מוסטר מפורסמת בדבר אחד: הגשר הישן (Stari Most) הגשר המקומר עשוי מאבן וחוצה את נהר הנרטבה. הגשר נבנה בזמן האימפריה העות'מאנית באזור ב-1567.
במהלך המלחמה בבוסניה נהרס הגשר על ידי כוחות מועצת ההגנה הקרואטית, ולאחר תום המלחמה הגשר שוקם על ידי חברה טורקית תחת ניצוחו של ארגון אונסק"ו ובמימון בינלאומי, בעיקר של ממשלת לוקסמבורג. 1,088 האבנים ששימשו לבנייה המחודשת, עוצבו בהתאם לטכניקה המקורית, ועלות ההקמה עמדה על 12 מיליון אירו. הגשר נפתח מחדש בטקס חגיגי ביום 23 ביולי 2004, ובשנת 2005 הוא הוכלל, יחד עם הרחובות הסמוכים לו ומיספר מבני ציבור עתיקים נוספים, ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. הגשר שב להיות סמלה של העיר.
למרגלות הגשר אבן ועליה כתוב: "אל תשכחו את 1993." כלומר את מועד הריסתו.
אנחנו מעדיפים לזכור את קורבנות הבוסניאקים.
מאחורי הגשר איזור של חנויות מזכרות, ולא רחוק ממנו השרידים של בית הכנסת הנטוש וההרוס.

סרייבו – פרינציפ מוסלמים ויהודים
"ובכן הרגו לנו את הפרדיננד" כך מתחיל ספרו האלמותי של ירוסלב האשק החייל האמיץ שוויק. ובאמת המלחמה שהתחילה בפרינציפ הביאה את השם סרייבו לעולם כולו.
ב-28 ביוני 1914 התנקש הלאומן הסרבי הצעיר גברילו פרינציפ כחלק ממחתרת "כף היד השחורה (Crna Ruka) ביורש העצר הארכידוכס של אוסטריה פרנץ פרדיננד ובאשתו סופי בעת ביקורם בסרייבו, שהיתה תחת שליטת אוסרו-הונגריה. ההתנקשות היתה הניצוץ שהצית את האש במלחמת העולם הראשונה.
מקום ההתנקשות בעיר מסומן ולצד הדרך תמונות של גיבורי האירוע.
בהשראת הרצח גם הטרוריסט הסורי עז א-דין אל-קאסם קרא לארגונו "כף היד השחורה".
סָרָיֶיבוֹ הבירה, והעיר הגדולה ביותר בבוסניה והרצגובינה ובפדרציה של בוסניה והרצגובינה, אחת משתי הישויות הפדרליות של בוסניה והרצגובינה לצד רפובליקה סרפסקה.
העיר נוסדה על ידי העות'מאנים בשנת 1461 עת שהמושל העות'מאני של בוסניה, איסה בק איסקוביק, הפך את הכפר שהיה במקום לעיר הבירה האזורית ובנה בה מסגד, באזאר מקורה וסארייה – ארמון מושל, אשר על שמו נקראת העיר סרייבו. במאה ה-17 הייתה סרייבו העיר השנייה בחשיבותה בבלקנים, אחרי איסטנבול.
הבוסנים הם בעצם סרבים נוצרים-אורתודוכסים שהתאסלמו והתעת'מנו, וכך רואים אותם הסרבים. (לאחר כיבוש בוסניה ע"י אוסטריה, היגרו בוסניאקים רבים לאימפריה העותומנית. מתוכם הגיעו גם לארץ ישראל לכפר יאנון, ולקיסריה, שם הקימו ,ישוב שפונה במלחמת השחרור. הבוסניאקים הסתערבו והתבוללו עם הערבים. חלקם שיתפו פעולה עם הערבים במאבקם נגד היהודים).
בסרייבו מתגוררים כיום כ-310,605 תושבים, בוסנים – 77.4% מתושבי העיר (230,000 תושבים). סרבים 35,000 תושבים (12% מהתושבים). הקרואטים – 9,283 תושבים (3.1% מהתושבים). היתרה (7.5% מהתושבים) הם צוענים, יהודים ממוצא ספרדי, ולאחרונה פליטים ערבים ממקומות שונים.
אנחנו מטיילים בעיר העתיקה. מטיילים בבאזאר. הכול דומה לתורכיה. במסגדים מתפללים ומתפללות עם כיסויי ראש. על לוחות המודעות פרסומות בערבית.
בשנת 1984 נערכו בעיר משחקי החורף האולימפיים. ב-6 באפריל 1992 צרו כוחות סרביים על העיר ותקפו אותה. המצור על העיר נמשך עד שנת 1995 והוביל להרס מרביתה. בשנת 2003 הסתיים שיקומה של העיר, מלבד כמה אתרים קטנים במרכז העיר שטרם שוקמו.
היהודים הראשונים הגיעו לעיר מסלוניקי. הסולטאן באיזיט השני עודד את מגורשי ספרד להתיישב בשטחי האימפריה ואף פירסם פירמאן שהנחה לסייע ליהודים.
היהודים שהיו אוריינים ברובם, רב-לשוניים, ומהם נמנו אומנים רבים, השתלבו במערכת הכלכלית העות'מאנית. עם הגיעם התיישבו בעיקר בשלוש ערים מרכזיות: קונסטנטינופול, אדירנה וסלוניקי, וייסדו בהן מרכזי הלכה. לאחר התבססותם החלו בני הקהילות השונות להתפזר ברחבי הבלקן, בתחילה כסוחרים-נודדים ובהמשך גם כמתיישבי קבע, והם השתלבו במערכת המסחר והפקידות המקומית. במהלך המאה ה-17 הגיעו לעיר פליטים יהודיים ממוצא אשכנזי והקימו בעיר קהילה אשכנזית קטנה. ב-1940 הגיעה הקהילה היהודית לשיא גודלה, מנתה 9,000 נפשות והיתה השלישית בגודלה בקרב קהילות יהדות יוגוסלביה לאחר בלגרד וזאגרב.
דוד אלעזר נולד ב-1925 בסרייבו למשפחה שהגיעה לאזורי האימפריה העות'מאנית לאחר גירוש ספרד. אימו זהבה נפטרה כשהיה בן שש ובהמשך גדל אצל סבתותיו. אביו, סולומון (שלמה), היה קצין בצבא יוגוסלביה.
ב-1941, לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה, בשיתוף פעולה עם גורמים בוסניים, הוחל ביישום הפתרון הסופי ביהודי העיר. בין ספטמבר לאוקטובר 1941, נעצרו יהודי העיר וגורשו אל מחנות ההשמדה. תפקיד לא מבוטל בתהליך ההשמדה ביצע המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני שקיבל מהיטלר דרגת גנרל ס.ס. גרופנפיהרר.
האוסטאשה, שהיו בני ברית של הבוסנים נגד הסרבים והיהודים, טענו שהבוסנים המוסלמים הינם במוצאם קרואטים, שאבותיהם המירו דתם לאסלאם.
הבוסנים המוסלמים הצטרפו לנאצים ולכוחות האוסטאשה, כחלק מיחידות הוואפן אס אס, הדיוויזיה ההררית ה-13 האנדשכאר 13the SS Mountain Division Handschar בבוסניה המוסלמית שאת הפיקוד עליה קיבל גנרל ס.ס. גרופנפיהרר מוחמד אל חוסייני שגם סייע להקים את "הלגיון הערבי החופשי". יחידה ערבית במסגרת הוורמאכט. היינריך הימלר עצמו הוא שיזם את הקמת הדיוויזיה. בכל אחד מגדודי (בטליונים) הדיוויזיה היה אימאם ובכל אחד מהרגימנטים, מולא.
רק כ-2,400 מתוך 9,000 יהודי העיר ניצלו ממחנות ההשמדה, וחלקם הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו.

דת ומדינה
המדריכה בסרייבו מתנאה בכך שהיא באה ממשפחה מעורבת. בעלה מוסלמי. אפילו כתבו עליה, היא מספרת, כתבה בעיתון הגרמני דר שפיגל.
אני שואל אותה אם בהינתן שהיא סרבית נוצרית אורתודוכסית ובעלה בוסני-מוסלמי מה היא הזהות של הילדים? השאלה לא נוחה לה והיא עונה ששניהם חילונים ושיש רק אל אחד.
אני מקשה עליה. אין אל אחד לכל הדתות, אני אומר לה, לכל דת יש אל אחר. אין דומה אלוהי ישראל לאל הנוצרי – השילוש, ואין דומה השילוש לאללה – אלוהים הערבי, או לגַנֶש האל ההינדי. ובתוך כל דת גם לכל אחד יש אל שונה. יש אל נוצרי-אורתודוכסי, ויש אל נוצרי קתולי וכד'. או אללה סוני או שיעי. לכל אדם יש אלוהים שלו, וכאן ביוגוסלביה הדת קובעת את הלאומיות, אם האדם הוא נוצרי-אורתודוכסי הוא יהיה סרבי. אם נוצרי-קתולי הוא יהיה קרואטי, ואם מוסלמי הוא יהיה בוסני.
הילדים, היא בכל זאת עונה לי, הולכים ע"פ האבא...
אנחנו מבקרים בבית הכנסת הספרדי העתיק של סרייבו. "קהל ישן" – לאדינו Kal viejo בית הכנסת נחנך ב-1581 בתוך מתחם השכונה היהודית "אל קורטיז'ו". במבנה שולבו עמודים תומכים וקשתות. במהלך מלחמת העולם השנייה הושחת בית הכנסת, נבזז והופקע. הוא שימש בית מעצר ובהמשך מחסן ומאוחר יותר ננטש. לאחר המלחמה שופץ הבניין וב-15 באוקטובר 1966 נחנך בו "המוזיאון היהודי של בוסניה והרצגובינה".
במהלך מלחמת בוסניה נסגר המוזיאון היהודי. ב-2004 נחנך מחדש תחת המוזיאון ההיסטורי של סרייבו וקיים בו גם חדר תפילה. בבית הכנסת מתקיימת תפילה אחת בשנה, ערבית של יום א' של ראש השנה. בשאר הזמנים הם מתפללים בבית הכנסת האשכנזי של העיר.
בבית הכנסת מקבל אותנו יהודי בשם קביליו. הוא עלה לארץ עם תחילת המלחמה ביוגוסלביה עת חולצו יהודי סרייבו. בתו אף שירתה בצבא, אך אחרי עשר שנים החליט לחזור.
קביליו נותן הסברים על בית הכנסת בעברית טובה. המוזיאון מתמקד בהצגת תולדות יהדות סרייבו ויש בו שלוש קומות. מוצגים תשמישי קדושה פרטי לבוש ומידע על אנשי הקהילה. אישה בשם לאורה פאפו מוצגת כמשכילה הראשונה בעיר שכתבה סיפורים, שירים ומחזות.
בקומה העליונה תלוי על וו בתקרה ספר גדול ובו רשומים שמות כל היהודים שנרצחו בשואה.
בבית הכנסת מוצג גם עותק של הגדת סרייבו המפורסמת שנכתבה ככל הנראה בברצלונה שבספרד בשנת 1350 בקירוב ונחשבת להגדה העתיקה ביותר שנשמרה עד היום. ההגדה המקורית מוצגת היום במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה שבסראייבו.
אני שואל את קביליו אם היהודים בסרייבו מעדיפים קיום של מדינה מוסלמית עצמאית או שלטון סרבי?
הוא עונה לי בדיפלומטיות שהמוסלמים הם שאיפשרו לקהילה היהודית הספרדית להגיע למקום.
לאור התגברות הפעילות המוסלמית בסרייבו מצד מדינות ערב, תורכיה ואיראן, מעניין יהיה לראות אם הברית בין הקרואטים לבוסנים תישמר או שהקרואטים יחברו לסרבים נגד הבוסנים. ימים יגידו.
לסיום הביקור בסרייבו אנחנו מבקרים במוזיאון "המנהרה". בזמן המצור על סרייבו בין 1992 -1996 הקימו הבוסנים מנהרה מתחת לשדה התעופה כדי להביא לעיר אספקת מזון. לזכר זאת והקימו מוזיאון המנציח את הפעולה. אנחנו צועדים כעשרים מטר בתוך המנהרה.
המנהרה באורך 250 מטר, שחפרו היהודים בגטו נובוגרודק, שדרכה הצליחו להימלט ליער ולהצטרף לפרטיזנים, שביקרתי בה לפני שנה, ריגשה אותי יותר.
משם נסענו במסע ארוך דרך רפובליקת סרפסקה לעיר הלבנה בל-גרד ומשם בטיסה לעיר הלבנה תל אביב.
ושוב, סרביה נמנעה בהחלטה מבזה לפיה אין קשר בין היהודים לבית המקדש בירושלים.

2. על קור וחום – הטעות של בני ציפר
ומיכל סנונית
קראתי בעניין רב את הוויכוח על הטמפרטורות האנושיות בין כתב "הארץ" בני ציפר הטוען ש"חברי ובני הקיבוץ, מאז היווסדו ועד ימינו אלה, הם אנשים קרים ומנוכרים, אינם יודעים לבכות, או להסביר פנים, גם לא לשמוח – אנשים נטולי רגישות ורגשות" – לבין מיכל סנונית הקיבוצניקית לשעבר הטוענת ש"קור לא היה שם." ("חדשות בן עזר" גיליון 1185).
שני הטיעונים נראים לי מגוחכים.
בדומה למיכל סנונית גם אני גדלתי בקיבוץ בחינוך המשותף וכעת אני גר בתל אביב. אני חותם על כל מילה שמיכל סנונית כתבה בתיאורה את הקיבוץ ומזדהה עם דבריה, דא עקא, נער הייתי וגם זקנתי ולא מצאתי קור או חום במקום כלשהו, מצאתי כאלה רק באנשים.
אז יש לי חדשות בשבילכם. בקיבוץ היו (וישנם) אנשים טובים ורעים, חכמים וטיפשים, חמים וקרים. בדיוק כשם שבתל אביב יש אנשים טובים ורעים, חכמים וטיפשים, חמים וקרים. הכול תלוי באישיות האדם ולא במקום.
נכון, בקיבוץ היתה חברה אידיאליסטית. לא היו (כמעט) רוצחים וגנבים (אנסים היו), אבל הרי גם הם, הפושעים, יכולים להיות מה שקרוי "אנשים חמים".
האם אידיאליסטים חייבים להיות "אנשים קרים"? ודאי שלא. למשל בקיבוץ הארצי-השוה"צ תמיד דיברו על כך שיעקב חזן הוא "איש חם" ואילו מאיר ולד-יערי הוא "איש קר".
איני יודע אם בני ציפר ומיכל סנונית הם אנשים חמים או קרים, אבל לעובדת היותם כאלו אין כל קשר לעובדה שהם מתל אביב או מהקיבוץ.
כאן אי אפשר שלא להזכיר סטראוטיפ שקרי נוסף הרווח בארץ לפיו האשכנזים, למשל הפולנים (והפולניות), הם אנשים קרים, ולעומתם היהודים-הערבים הם אנשים חמים.
זה כמובן הבל.
יש פולנים (ופולניות) חמים ויש קרים בדיוק כשם שיש יהודים-ערבים חמים וקרים. הכול תלוי באישיות של האדם.