בקווינטה דה ריבאפריה
מסע לפורטוגל, מרס 1993
היום החמישי
18.3.93. יום חמישי. קווינטה דה ריבאפריה. בלילה חלמתי שאני נוסע באוטובוס לשרת במילואים, וחוזר באמצע הדרך כי אנחנו נוסעים לצפון הארץ במקום לדרום.
הבוקר אני מתעצל, קצת עייף לאחר הטיול של אתמול, לכן איני יוצא לצעדה. מזג-האוויר במשך כל השבוע חמים יותר מאשר בארץ.
9.30. מרצה קים מדרום-קוריאה. הוא מזכיר ראשי של המפלגה לשלום ולדימוקראטיה. לדבריו אין קשר בין שתי הקוריאות. לא יכולים לבקר אלה את אלה. הדיקטטורה מתקיימת בשני אופנים – הסתמכות השלטון על הרגיונאליזם, והאשמת האופוזיציה בנטייה לקומוניזם.
מודרניזאציה בדרום-קוריאה – רק של החברות המערביות העושות עסקים גדולים, ולא של ההמונים המנוכרים. מודרניזאציה היא סיסמה של השלטון, אך לא למרבית האזרחים, לא למעמדות המנוכרים. ההקלות בעיקר למשקיעים. אפשר לרשום חברות על כל שם, וכך לחמוק ממיסים.
ההיעזרות של מפלגת האופוזיציה, שקים נימנה עליה – באיגודים המקצועיים, היתה בין הסיבות למפלתה, כי איגודים אלה, חלקם נחשבים לתומכי צפון-קוריאה, לקומוניסטים. המפלגה הדימוקראטית שלו דומה לזו שבארה"ב. מנהיגה, שעליו הוא מדבר בהערצה רבה, פרש מהחיים הפוליטיים לאחר כישלונו בבחירות האחרונות, והשתקע בקמברידג', או באוכספורד, ללמוד או גם ללמד.
קים מקצר מאוד בדבריו, ומפנה אותנו לתקציר אנגלי של הרצאתו. ניראה שקשה לו לדבר אנגלית.
10.00 מרצה פיליס ואנג מטאיוואן. לדבריה חלק גדול מהפארלאמנט, מהאסיפה הלאומית – הם עדיין נציגי מחוזות סין מהתקופה שלפני 1948. וכך גם באסיפה המחוקקת. זה עוזר לשלטון. רק 15% מהטאיוואנים הם סינים מ-1948. ב-1947 נערך טבח של אינטלקטואלים טאיוואנים על ידי הסינים של צ'אן קאי שיק. ב-1988 מת בנו של צ'אן קאי שיק. כיום מערערים גם בבית, בטאיוואן, על המשך התביעה על זכות השליטה בסין. כיום יש לטאייוואן אינטרס להוכיח שהיא ארץ דימוקראטית. לשפר תדמית. יש תחרות עם הרוחות החדשות שמנשבות בסין. הרצאתה מהירה, יעילה אך אינה מובנת בכל פרטיה.
11.00. בהפסקת הקפה אני נותן לדה קאמארה את הסיפור עם ההקדשה, וכן שני מאמרים שלי, באנגלית, בנושא הערבי בספרות העברית, שהבאתי איתי אך ניראה לי שלא יהיה לי צורך בהם כי אינם קשורים לנושא הכנס ואיני נדרש להרצות כאן על נושא ייחודי.
11.30. מדברת סיגמה הודה, ואחריה בעלה נז'מול הודה ((Nezmul Huda, שר ההסברה או גם התקשורת בממשלת בנגלדש. היא המזכיר הכללי של האגודה לזכויות האזרח בארצה. הגיעו רק היום בבוקר. הרצאתה מלאה עובדות שכמעט אינן אומרות לנו דבר. לדבריה, כיום, הדימוקראטיה בארצה מאוזנת. ראש הממשלה וראש האופוזיציה – שתיהן נשים. זה לא מפני שהפמיניזם ניצח אלא שתיהן יורשות המעמד של אבותיהן. סיגמה מדברת כמו מאשה לובלסקי, אבל מזרחית, כהת-עור ועגלגלה. קוראת את חיבורה כתלמידה שקדנית, המחקה מורה.
שיח' מוג'יב אל רחמן, הוא ובני משפחתו נרצחו כולם. כיום בתו, שהיתה אז בגרמניה ולכן ניצלה – היא ראש האופוזיציה. עבורה זוהי שאלה רגשית. אנשי בנגלדש רצחו את אביה. הרוצחים לא הובאו למשפט. היא חזקה למדי. גם בפארלאמנט. קוראת לשביתות המטרפדות את הצעדים הכלכליים של הממשלה. הם כופים אנשים לשבות. לא שביתות מקצועיות אלא פוליטיות, שמשתקות את המדינה.
סיגמה מספרת על מקרה של גרושה מוסלמית שהתאבדה. כהן דת רצה לשאתה לאישה וסירבה. לכן טען שגירושיה אינם תקפים, ואיים עליה בעונש מוות.
אחריה מדבר בעלה, נז'מול הודה, בהופעת אורח. הוא מצייר תמונת מצב פשוטה בתכלית: כאשר המפלגה הקודמת היתה בשלטון, ושלטה גם בטלוויזיה, לא היתה דימוקראטיה. כעת, כאשר הוא שר ההסברה ושולט בטלוויזיה, יש דימוקראטיה, והא ראייה – את אחת התוכניות החשובות לזכויות האזרח מגישה אשתו. בנגלדש פתוחה גם לשידורי טלוויזיה בכבלים, ולכן אין ערך לצנזורה, ויש תחרות עם ערוצים חופשיים עולמיים. את היריבות בין שתי הנשים הוא מייחס לתחושת נקמנות נשית אופיינית, שאינו מביא ברכה לארצו.
דבריו מעוררים מחאה נרגשת מצד אשתו. בסיימה את דבריה אני מתחיל למחוא לה כפיים באופן הפגנתי, ואחריי כל היתר. יש לי רושם שבבית היא השולטת בו. הוא ממוצע קומה, כהה-עור, ממושקף וחייכן. ניראה כמו פקיד בנק זוטר ממוצא עיראקי.
13.00. צהריים. אני יושב שוב ליד דה קאמארה. למנה אחרונה מביאות המבשלות קערה גדולה ובה תפיחת-פודינג צהבהבה עשוייה מחלב מרוכז, ומכוסה בערימות של אבקת ביסקוויטים טחונים. משהו דומה לקרם באוואריה. אני מתפתה לאכול שתי מנות. טעות גורלית. בעתיד, עצם ההיזכרות במנה הזו תעורר בי בחילה.
15.00. הרצאה של פרופ' גראהם לוק האנגלי. מאכזב. בשיחה על כוס יין, בארוחה, היה הרבה יותר משעשע. עכשיו הוא מתפלסף. נשמע קצת פטפטן. מרבה בציטוטים גם לשם קביעות טריוויאליות. דבריו מזכירים לי את שיעורי המבוא לתורת המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים לפני יותר מ-35 שנה. הדבר היחיד החזק בהרצאתו היא האנגלית השוטפת שלו. אם זו לא פטרונות? שעה שלימה הוא מדבר בהתלהבות, ולדעתי אינו אומר דבר.
אני שם לב כי קים הקוריאני, ואוסקאר מפרו, הם היחידים שנותרו חנוטים בז'אקטים ובעניבות. כל השאר, גם אני, כבר לבושים בגדי ספורט קלים, ללא שמץ רשמיות. רק מי שתורו להרצות, ודה קאמארה, שוקדים להיות לבושים באופן רשמי.
17.00. תמו הדיונים הרשמיים. אנחנו מתחלקים לשלוש קבוצות. כל קבוצה תתחיל היום ותסיים מחר לדון ולנסח מעין החלטות או מסקנות, ותמנה נציג מטעמה. נציגי שלוש הקבוצות יתאספו מחר ויציגו את סיכומי הקבוצות, ואחר-כך יסכמו ביניהם הצעת החלטה משותפת שתובא לפורום כולו.
הקבוצה שבה אני משתתף כוללת את קים הקוריאני, גראהם האנגלי, ארתורו הארגנטינאי, איוואן הבוליביאני, ליליאנה הקולמביאנית, פטר הצ'כי, רפאל האל-סאלוואדורי וזיאד הירדני. אנחנו יושבים באולם הדיונים עצמו אבל מוותרים בינתיים על התרגום הסימולטאני, שכבר נסתיים להיום, ומדברים אנגלית.
אני פותח את הדיון הקבוצתי ומציג, תוך תרגום חופשי ממה שכתבתי אתמול בעברית, את הנקודות שלי. גראהם, היושב לימיני, מסתכל בעניין רב כיצד הקווקווים העבריים, שממלאים דף שלם, הופכים לניסוחים באנגלית. בשובי לארץ אני מעבד את הנקודות הללו למאמר בשם "המעבר לדימוקראטיה". תחילה אני מביא בו דברי-פתיחה, שאותם לא אמרתי בדיון הקבוצתי:
השתתפתי לאחרונה בכנס, שנערך ב"אקדמיה הבינלאומית להתפתחות תוך חופש", בפורטוגל. האקדמיה פועלת בבית אחוזה עתיק ויפה, מוקף חורשות וכרי-דשא – קווינטה דה ריבאפריה, ליד העיירה סינטרה, שליד ליסבון, והיא מופעלת מטעם קרן פרידריך נאומן.
נושא הכנס היה "המעבר לדימוקראטיה", והשתתפו בו, אחד מכל מדינה, נציגים מארגנטינה, בנגלדש, בוליביה, בראזיל, בולגריה, קולומביה, קרואטיה, צ'כיה, מצרים, אל-סלבאדור, גואטאמאלה, הונגריה, ישראל, ירדן, קניה, דרום-קוריאה, מקסיקו, פרו, פולניה, רוסיה, סלובניה, סרי- לאנקה, דרום-אפריקה, טאיוואן, תאילנד, אנגליה ואוראגוואי.
מרבית המשתתפים היו צעירים-יחסית, אנשי תנועות דימוקראטיות וליבראליות בארצותיהם, הנתונות במאבק לדימוקראטיה. הדיונים הממושכים והמרוכזים היו מעניינים בעיקר בגלל ההזדמנות להכיר אנשים כה שונים, לשוחח איתם וללמוד מהם. לבד מהנציג הירדני (שהייתי הישראלי הראשון שפגש מימיו) – חשתי בכנס אהדה רבה לישראל. אמנם, נושא המזרח התיכון לא היה על סדר-היום, שהוקדש כולו למעבר לדימוקרטיה בארצות מתפתחות.
רק שתי "מעצמות" – פרופיסור אנגלי שניראה כמו וודי אלן, ואני, ייצגנו דימוקראטיות מלאות. השאר, כולל הרוסי, ייצגו ארצות המתפתחות לקראת דימוקראטיה, וארצות שבהן הדימוקראטיה נתונה בצרות לא-קטנות או שאינה קיימת כלל. כמקובל הסתיים הכנס בשורה של הצהרות מלאות כוונות טובות, ואולם "הערך המוסף" היה דווקא במה שלא הוחלט אלא בא לביטוי או השתמע מדברי אחדים מן המשתתפים.
אחר כך אני מונה במאמר אחת לאחת את הנקודות שחלקן העליתי בדיון וחלקן הובהרו תוך כדי ויכוח:
המעבר מהאידאולוגיה הטוטאליטרית של הקומוניזם לאידאולוגיה הלאומית במדינות החדשות והמשתחררות במזרח-אירופה – לא תמיד כרוך גם במעבר לדימוקראטיה. לעיתים זוהי אותה שכבת מנהיגות קודמת שנישארה בשלטון, והיא משתמשת עתה באידאולוגיה הלאומית כפי שהשתמשה קודם בקומוניזם.
ההתנגדות לקומוניזם איחדה עמים שונים ולעיתים מנוגדים, כפי שהיה בצ'כוסלובקיה וביוגוסלביה; השחרור מעולו זירז את מגמות הפירוד לפי לאומים.
דווקא מפני המצב הטראגי של אותן מדינות, שבאו במקום מה שהיתה פעם יוגוסלביה, חשוב להדגיש דוגמאות חיוביות לתהליך, כגון הדרך השקטה שבה נפרדו צ'כיה וסלובקיה, או רוסיה ואוקראינה.
העקרון של זהות לאומית, אתנית או גזעית לכל מרכיב במדינות שהיו רב-לאומיות – הוא חשוב מאוד, אבל, לא זה מה שנחשב ראשון-במעלה, למשל, בעיני הלטינו-אמריקאים – אלא המאבק החברתי נגד העוני, הבורות, והסמים, ובעד הדימוקראטיה. נציג פרו סיפר על הנרקודולארים, שפידיונם קובע את שער המטבע היומי בארצו. הנציג המקסיקני, לאחר ששמע בתשומת לב את דברי הנציגים מקרואטיה ומסלובניה, העיר כי לפי העקרון הלאומי שלהם יש להקים במקסיקו לפחות כעשרים מדינות נפרדות! – וזה דבר שאיש אינו מעלה על הדעת בארצו.
אחת הסכנות הגדולות ביותר, האורבות או הרובצות לפתחו של שלטון דימוקראטי, בעיקר בארצות המתפתחות – היא שבהחליפו שלטון דיקטאטורי הוא אינו מצליח להתגבר על בעיות כלכליות וחברתיות קשות. להיפך – השחיתות מתגברת, והאזרחים מזהים את הדימוקראטיה עם אנארכיה ושחיתות, ומתגעגעים לאיש החזק, לדיקטטור, שישוב להשליט סדר.
טוב היה אילו היתה זהות גמורה בין תהליך הדימוקראטיה לתהליכי המודרניזאציה והפריחה הכלכלית. אך המצב אינו בדיוק כך. יכולת לחוש קינאה בדברי נציגים ממדינות מזרח-אירופיות, או לטינו-אמריקאיות, כלפי נציגי דרום-קוריאה או טאייוואן – "כיצד זה אתם מצליחים בתהליך המודרניזאציה, ומצבכם הכלכלי טוב, למרות שהדימוקראטיה אינה הצד החזק בארצותיכם? גלו לנו את הסוד! האם יש נוסחת-פלא להגיע למודרניזאציה ולשגשוג כלכלי גם בלי דימוקראטיה?"
וניתן היה לחוש בסוג נוסף של קינאה. היו נציגים, בעיקר לטינו-אמריקאים, שביקשו להגדיר את הדימוקראטיה כאוטופיה, כלומר – מטרה שלעולם לא תושג בשלמות, וכל מימוש שלה יהיה חלקי ופגום. הגישה הנגדית טענה שזוהי הגדרה תבוסתנית; הדימוקראטיה, מעצם מהותה, אינה אוטופיה, אינה מצב אידאלי, אלא שיטת מימשל שיש לפעול במסגרתה באופן יומיומי, וגם לשלם את המחיר – פשרות, סחטנות של המיעוט, וכדומה. אך מחיר הדימוקראטיה, כל מחיר – עדיף תמיד על דיקטאטורה מכל סוג שהוא.
אחדים מהמשתתפים העלו תביעה מהמדינות העשירות והמבוססות, בעיקר כמובן מארה"ב – "לכפות" עליהם דימוקראטיה, זאת על ידי התניית כל סיוע מבחוץ – בחיזוק הדימוקראטיה המקומית. לעיתים דומה היה שגישה זו נובעת גם מן הייאוש מן האפשרות להצמיח דימוקראטיה מבפנים, וכי הסיכוי היחיד שנותר הוא לייבא אותה מבחוץ.
התקשורת הבינלאומית, דרך אנטינות-הצלחת ורשתות הכבלים, כגון CNN וסקיי ניוז, הופכת סוגים מסויימים של צנזורה מקומית על אמצעי התקשורת – למגוחכת ולבלתי-יעילה. מתברר שהתחזית האורווליאנית, שככל שהתקשורת תתחזק ותתרחב כן תגבר העריצות וידוכא היחיד – לא רק שאינה נכונה אלא היפוכה הוא המתקיים עתה – ככל שהעולם נעשה יותר ויותר לעיר תקשורתית אחת, כן מתחזקים הביקורת על משטרים טוטאליטאריים, וחופש הביטוי, והלחץ למעורבות בינלאומית למען איזורים הנתונים במצוקה. הטלוויזיה אף מכניסה מימד של שינוי חברתי ומושגים חדשים שלא היו נפוצים קודם בחברות מסורתיות ומרוחקות, כגון שידורי פורנו ברשתות הכבלים. רשתות-ענק אלו, הגם שהן פועלות מתוך אינטרסים מסחריים ברורים, ראויות לעידוד בגלל תרומתן לחופש המידע ולדימוקראטיה.
קבוצות מיעוט בעלות אופי דתי, כגון ההינדים בבנגלה-דש, או המוסלמים בהודו, אינן יכולות להתחדש מבחינה הלכתית מעצם היותן מיעוט הנתון במאבק עם הרוב, ומפני החשש של הרוב לכפות עליהן שינויים מבחוץ. משום כך הן נישארות עם חוקים מיושנים, ארכאים, שחלקם אינו נהוג עוד במדינות שבהן דתו של מיעוט זה היא דת הרוב. נציגת בנגלה-דש אמרה שמבחינה דתית המיעוט ההינדי בארצה מצוי כארבע מאות שנה אחרי הנעשה בהודו. וכך ישנן קבוצות מיעוט שהתעקשותן אינה על יותר זכויות אזרח אלא להיפך, על שימור אורח חיים שיש בו פחות זכויות אזרח ויותר כפייה דתית או לאומית כלפי הפרט בחברתן.
תנועות דתיות, הלוקחות חלק בדימוקראטיה בתור מפלגות פוליטיות, פועלות לכאורה לפי כלליה, אך האם הן מוכנות לקבל את מקור הסמכות שלה, החילוני ביסודו, או שגישתן דומה לגישה של קבוצות פוליטיות אחרות, שמנצלות את הדימוקראטיה כדי לצבור בה כוח ולהרוס אותה מבפנים על ידי השלטת צורת שלטון היונקת את מקור סמכותה מתפיסות אנטי-דימוקראטיות?
בכך מסתיים המאמר, אך בשיחה עם הקבוצה אני מעלה נקודה נוספת, הנוגעת להתכנסות עצמה. כאשר יש החלפת דיעות בין נציגים של תנועות ליבראליות ודימוקראטיות מכל קצות הועלם, כמו במיפגש הזה – קשה מאוד לעקוב אחר הפרטים משום שהמציאות של כל מדינה זרה ורחוקה למשתתפים ממדינות אחרות. מה שנדרש מהמרצים הוא אחד מהשניים: או להביא סיפורים אישיים חזקים שימחישו את המציאות, כמו סיפורו של פיוס מקניה, או לנסות מההתחלה לתאר רק תהליכים כלליים מנקודת מבט פילוסופית, אינטלקטואלית.
כמו כן אני מספר על בעיות בדימוקראטיה הישראלית, שיש בה מפלגות דתיות שבעצם אינן מקבלות את מקור הסמכות החילוני של הדימוקראטיה אלא רק משתמשות בה, ואילו היה להן רוב, לא היו נוהגות על פיה אלא על פי מה מקור הסמכות הדתית שלהן.
הקבוצה שומעת את דבריי, אך קשה לי לעמוד על התגובות. יש עוד כמה התבטאויות. זיאד, שאינו מעיז להעלות את המילה דימוקראטיה על דל שפתיו, מציע שנתרכז בעיקר בחינוך, תהליך שנמשך שנים ארוכות ומביא לשיפור.
כשאני מביא את ישראל כדוגמה לדימוקראטיה שכבר פועלת, הוא מבטל אותי וטוען שאין זו דימוקראטיה אמיתית אלא שלטון כיבוש. אף אחד לא שואל אותו איזו מידה של דימוקראטיה יש בירדן. חסים עליו ונמנעים מלהביכו. אני שומר שאלה זו למקרה שינסה להעלות הצעת החלטה אנטי-ישראלית. אין טעם לדחוף אותו לקיצוניות כל זמן שאינו מעלה הצעה כזו. ואכן, עניין ישראל אינו נזכר כלל בכנס, וגם ההחלטות עתידות להיות כוללניות.
אנחנו קובעים להיפגש שוב למחרת בבוקר, לפי התוכנית של הכנס. יש לי הרגשה שפועלת בנו רוח צוות מיוחדת, קצת יותר עניינית, השיחה קולחת, נעימה. משהו יותר פראקטי, ישיר וישראלי, תוך החלפת דיעות פתוחה שיש בה גם ניגודים מעניינים: התיזה של ארתורו, שדימוקראטיה היא אוטופיה שלעולם אי-אפשר להשיגה בשלמות; או האזהרה למזרח-אירופים שלא להתפתות להצלחה הכלכלית של המזרח-הרחוק על חשבון הדימוקראטיה, וכי אפילו דימוקראטיה מושחתת עדיפה על פני דיקטאטורה. גראהם משועשע מן הוויכוח. איוואן רושם כל הזמן בנאמנות. הוא וארתורו נקבעו כנציגים שלנו.
ביציאה מהאולם עולה ריח נורא של דגים מטוגנים מכיוון חדר-האוכל והמיטבח, הסמוכים ליציאה.
18.00 כאשר אני חוזר לחדר, אני מתחיל לחוש בחילה וכאב בטן. עצם ההיזכרות במנה אחרונה מעוררת בי רצון להקיא. כאילו הרעלתי את עצמי. אני מתרחץ ומתלבש. מדי ערב אני מקפיד על ז'אקט ועניבה. יוצא לשאוף אוויר. אין לי תיאבון לארוחת-ערב, מה עוד שהנסיון להתקרב לחדר-האוכל אינו עולה יפה בגלל הריח הנורא של הדגים המטוגנים. אני יורד לטייל בשדרה המובילה אל שער היציאה. עדיין אור. אני אומר לעצמי: בעצם, מדוע שלא תעלה לאוטובוס ותקפוץ לסינטרה?
מגיע לכביש, יש תחנת אוטובוס. מחכה רק רגעים אחדים, והאוטובוס מגיע. עולה. הנסיעה נמשכת לא יותר מעשר דקות. מגיע לסינטרה לפני חשיכה. יורד וקונה במגדניה חמש חבילות עטופות נייר של עוגיות סינטרה, לפי הרשימה שנתן לי דה קאמארה. לעוגיות הללו קוראים קיז'אדה, והן עשויות על בסיס של גבינה. המוכר נותן לי לטעום אחת. זה לא מיטיב להרגשת הבטן שלי.
אני עורך טיול רגלי על שפת גיא תלול וירוק, עד לארמון המואר שבכיכר המרכזית של העיר. הארמון שימש במשך מאות שנים את בתי-המלוכה של פורטוגל. חלקים ממנו ניבנו בהשפעת הסיגנון המאורי. הדבר המאפיין אותו הן שתי "ארובות" מוזרות, הניראות מרחוק. מקרוב ניראה המקום די מוזנח וחסר הדר, כמו בית-ספר ציבורי ישן.
החנויות בכיכר ובסימטאות שמעליה, סגורות. יש מעט מאוד תיירים. די שומם. טירת פנה ((Pena על הרכס למעלה מוארת אך אין טעם לשכור מונית ולעלות לשם בלילה, כי לא יהיה אפשר לראות משם את הנוף. מתחיל לרדת גשם דק. במקום לחכות לאוטובוס, חזרה, אני חוזר במונית לקווינטה דה ריבאפריה. הפעם אני שואל מראש למחיר – 800 אשקודוס שהם כ-5.5 דולר, סכום סביר.
אני הולך לישון מוקדם, עם בטן כואבת, סובל מצרבת חזקה כל הלילה. לוקח אמודיום. מקלל את הפודינג של הצהריים, ואת הגרגרנות שלי.
המשך יבוא