בלי מהטה במוצ"ש האחרון בפילהרמונית

הפתעת הערב היתה ללא ספק הפרק הראשון מתוך "הסימפוניה באדום, כחול, צהוב וירוק" מאת סרג'ו נטרא בן ה-92, שגם קיבל את תשואות הקהל הנלהבות ממקום שבתו למטה באולם בכיסא גלגלים כשהוא מוחא כפיים וכולם, גם התזמורת, מוחאים כפיים בהתלהבות לכבודו. התזמורת היתה בהרכב מלא. המוסיקה היתה מסעירה, סוחפת, מלאת עוצמה אך גם רכות בקטעים השקטים. אני מכיר את סרג'ו נטרא שנים רבות מישיבה משותפת שהיתה לנו בהנהלת אקו"ם, הוא היה נציג המלחינים הרציניים ואני מטעם הספרות הרצינית. איש נפלא. קורן אור וחיוך. שייך תמיד לעולם קצת אחר. אך זו פעם ראשונה ששמעתי ביצוע תזמורתי מלא של פרק מסימפוניה שלו, והערכתי אליו לאחור לאורך כל שנות היכרותנו גברה פלאים. ראוי היה, ללא ספק, לזכותו בפרס ישראל.

היינו מלאי ציפייה לחלק הבא של הקונצרט בזכות הפסנתרנית, אותה שמענו ועליה כתבנו כאן ב-6.7.2015:

"לאחת החוויות המוסיקאליות המדהימות של העונה זכו במוצ"ש האחרון בהיכל התרבות המאזינים ל-22 הדקות של הקונצ'רטו מס' 2 בלה מג'ור לפסנתר ולתזמורת של פרנץ ליסט בנגינתה של הפסנרתנית הגיאורגית האשפית בת ה-28 – חטיה בוניאטישבילי. כל כמה מילות שבח שנגייס לטובת חטיה בוניאטישבילי – לא תספקנה לתאר את גאוניותה. היא נחשבת כיום לאחת הפסנתרניות הטובות בעולם. היא אשפית בנגינתה, מלאת מרץ, בוטחת, עירנית בכל גופה, מדוייקת, סוחפת ומפליאה בייחוד בקטעים שדומה כי לא ייתכן שהם קיימים בכלל האפשרויות של פסנתר. הקהל הגיב בהתלהבות בלתי-רגילה וגם זכה בהדרן שקט."

אז ניצח זובין מהטה על הקונצרט. הפעם נבצר ממנו לבוא ואת מקומו מילא ירון גוטפריד. אבל אולי לא זו הסיבה. הקונצ'רטו מס' 24 ב-דו מינור לפסנתר ולתזמורת ק' 491 של מוצרט הוא יצירה קצת עצובה וקצת איטית, ולא נעים לומר, גם קצת משעממת. נגינתה המדוייקת של חטיה בוניאטישבילי לא הצליחה לסחוף, לפחות אותנו, ונשמעה כבזבוז של כישרונה הגדול על יצירה שאינה מתאימה לטמפרמנט שלה. וההוכחה היתה בהדרן שנתנה – קטע סוחף, וירטואוזי, מדהים, איננו יודעים של מי – שאיפשר לה להדגים את כישרונה הגדול, והקהל ממש יצא מכליו בתשואות. זה היה יותר מוצלח ומהנה ממוצרט שלפניו. והיתה איזו הרגשה שאילו מהטה היה מנצח על מוצרט, היה אולי הקצב קצת מלהיב יותר, והתזמורת לא היתה מנגנת כמשועממת.

בחלק השני של הקונצרט הופיעה המקהלה הפילהרמונית הנפלאה מפראג במגניפיקט ברה-מג'ור ליוהן סבסטיאן באך. שלוש הזמרות ושני הזמרים לא הלהיבו ביותר ולא הצליחו למלא את חלל ההיכל ולהרעידו, אבל קטעי המקהלה היו יוצאים מן הכלל, נהדרים, ולמענם בלבד היה כדאי להאזין ליצירה בת 30 הדקות הזו.