בשנה האחרונה הלכו לעולמם אחדים ממורי הדרך של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל – מיכאל בהט, בארי צימרמן, קובי וינר, מורדי שטיין, במבי שלג ולאחרונה – יריב בן אהרון.
כל אחד מאנשים אלה שייך לקהילה, שייך לזרם ביהדות ובישראליות, אך כל אחד מהם פרץ דרך, שבר מחיצות, מרד במובנים רבים במסגרת אליה השתייך, אך בלי לשבור כלים, בלי לנטוש את כור מחצבתו, בלי "לחצות את הקווים" ולעבור לצד האחר – מתוך הבנה שאין כאן דיכוטומיה בין "אנחנו" ו"הם", בין "חילונים" ל"דתיים". איש מהם לא בחר בדרך של "עולם ישן עדי היסוד נחרימה," בשום אופן לא. אך איש מהם לא בחר בדרך של "מה שהיה הוא שיהיה."
מיכאל בהט הנהיג את בית הכנסת בקיבוץ כפר בלום שהיה גאוותו וחינך דורות רבים על ברכי אהבת התנ"ך ובפרט ספרי הנביאים, והצהיר על אמונתו באלוהים, שלבטח אינה האמונה באלוהים במובנה הדתי האורתודוכסי המקובל, והרי הוא לא היה "דתי" ולא אורתודוכסי. אבל הוא גם לא היה "חילוני".
קובי וינר, חבר קיבוץ השומר הצעיר מזרע, הקיבוץ הידוע בציבור בזכות המפעל המייצר "דבר אחר" – מחנך ומשורר, היה רב. הסמכתו היתה כ"רב חילוני", הגדרה שכשלעצמה נחשבת לאוקסימורון בשיח הישראלי המקובל, אך הוא העדיף הגדרה אחרת, שה"חילוניות" הושמטה ממנה – "רב אנוש".
מורדי שטיין, חבר קיבוץ מעלה גלבוע, שייך לציונות הדתית, לקיבוץ הדתי. אך הוא בחר לפעול וליצור במשך שנים רבות דווקא במכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. הוא האמין שדווקא שם יש לו יותר מה לתת ולא פחות מכך – יותר מה לקבל. ודווקא השיח והלימוד עם אנשים כבוג'ה, אבי זעירא וחבריהם, הוא החברותא היוצרת והיצירתית ביותר, שממנה תצא תורה.
גם במבי שלג, הפובליציסטית והעורכת, צמחה בלב הציונות הדתית ומעולם לא פרשה ממנה, אך השמיעה קול עצמאי לחלוטין, הציבה סדרי עדיפויות יהודיים ישראליים שונים משל הציבור בו צמחה, ולא היססה לבקר אותו. היא פיתחה תיאוריה על הזיקה בין ההנהגות הרוחניות התרבותיות הנפגשות במסגרת תנועת ההתחדשות היהודית, המקרבת ביניהם יותר מאשר בין כל אחד לעמדות המוצא של המגזר אליו הוא משתייך.
יריב בן אהרון, מורי ורבי, גדל על ברכי המרקסיזם והפניית העורף למסורת היהודית. כל חייו השתייך לציונות הסוציאליסטית, כל ימיו היה חבר קיבוץ, אולם הוא מרד במרקסיזם, מרד במרד של אביו ביהדות, התחבר בכל נימי נפשו אל מקורות התרבות היהודית, ובפרט התרבות היהודית שנכתבה בארץ ישראל, לא מתוך סקרנות אינטלקטואלית של אפיקורס, אלא מתוך תפיסה אקזיסטנציאלית, הרואה במקורות הללו את מקורות היניקה של המעשה הציוני, ואת המצפן הרעיוני והחינוכי של הציונות הסוציאליסטית, של הקיבוץ ובעיקר – שלו עצמו. את הסוציאליזם שלו לא שאב ממרקס ולנין, אלא מישעיהו ועמוס, מן התרבות הירושלמית ומן הרמב"ם. יריב סלד מן התופעות אותן הגדיר כ"שמאל ליברלי מתבולל," ובמיוחד כאשר הוא הופיע בתוך (גם אם בשולי) תנועת ההתחדשות היהודית. הוא העלה מתהום הנשייה את הספרות הציונית המקורית, מתוך תקווה שתהווה עמוד האש של החברה הישראלית, במסכתות שכתב על ספרים כ"מסדה" של יצחק למדן ו"שירי עיר היונה" של אלתרמן.
בארי צימרמן, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, נשא את דגל אימוץ הסמלים היהודיים והטקסטים היהודיים, תוך יציקת תוכן חדש בתוכן באמצעות פרשנות ומדרש. לכן, למשל, הוא יצא נגד ההגדה הקיבוצית של פסח, ודגל בדבקות בהגדה המסורתית, כסמל יהודי שיש לשמור אותו ועליו, ולפרש ולדרוש אותו על פי דרכנו. הוא סבר שעלינו לאמץ לחיינו את הטקסטים היהודיים כולם, אך לא היסס להתווכח איתם. למשל, הוא יצא חוצץ נגד הרעיון של הנביאים, ובמיוחד של הנביא ירמיהו, על פיו הריבונות היהודית היא מותנית, תלויה בהתנהגות העם. הוא טען שהעם היהודי ששב לארצו, אחרי חוויות הגלות הנוראות, אינו יכול בשום אופן לקבל את המסר הזה. הריבונות – אסור שתהיה מותנית, והדרך להתמודד עם הפגמים בחברה היא דרך התיקון, ולא דרך ההתניה והחורבן.
בכך הוא הציג תפיסה הפוכה בתכלית מזו של מיכאל בהט, שעימו פתחתי את הסקירה, שהִדְהֵד את נבואות החורבן של נביאי ישראל כצופה ומתריע ומוכיח בשער, עד יומו האחרון, בגיל מאה. ללמדך – שעולם ההתחדשות היהודית אינו מיקשה אחת. המשותף לכל אותם אישים, הוא היותם פורצי דרך ושוברי מחיצות, ובכך הם שותפים ליצירת סדר יהודי חדש, תחת הסדר הישן, המדכא, ההרסני, של החלוקות הישנות בין "חילונים" ו"דתיים", בין "ימין" ו"שמאל", בין "אשכנזים" ו"מזרחים" וכן הלאה.
בארי צימרמן נהג להגדיר את עצמו כ"דתילוני"; כמי שיש בו מן הדתי ומין החילוני, ואין הוא מוכן להיפרד לא מן הדתי שבו ולא מן החילוני שבו, אך גם לא לסגור עצמו באחת משתי ההגדרות. הגדרה אחת שנתן לעצמו, הוא "יהודי חלוני". וכך כתב:
"אני לא 'חילוני'. המילה הזאת צורמת באוזניי. עם זאת, אני גם לא בדיוק 'דתי'. יש יהודים 'דתיים' שאני חש קירבה גדולה אל יהדותם, ויש יהודים 'חילוניים' שיהדותם אינה נוחה לי. בקצרה, קצתי במינוחים הללו, שאינם ממפים כראוי את קו ההפרדה הרצוי לי. והנה איש בשורה אני לעצמי היום: יהודי חַלוני אני, ובעלי דבבי, 'חילוניים', 'דתיים' כאשר יחפצו, יהודים תריסיים המה. מי הוא היהודי החלוני? מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש גם חלונות אחרים מהם מביטים בו. והיהודי התריסי, תריסיו מוגפים. בתוך חדרו המוגף יתגורר, לא ישקיף ולא יושקף. חד אמת עצמותיו תאמרנה. אף לא ידע כי תריסים מוקף הוא. רבים המראות שיראה בחלונותיו המוגפים, אך את עצמו יראה בהם כבמראה. לא אותי, לא את שאר היהודים החלוניים, המביטים בתריסיו בעד חלונותיהם הפתוחים. אשריי, יהודי חלוני אני".

לפני שנים אחדות, קיבלתי פנייה להשתתף ברב שיח בנושא הזרמים ביהדות, שנערך במכללת "אוהלו". ברב שיח השתתפו רב אורתודוכסי, רב קונסרבטיבי, רבה רפורמית, ואני התבקשתי לייצג את "היהדות החילונית". "אשמח להשתתף בפאנל," אמרתי לד"ר רינה חבלין שהזמינה אותי, "אבל יש בעייה. איני מגדיר את עצמי כחילוני."
"לא חשוב," היא השיבה, "בוא ותגדיר את עצמך."

"למה אינך מגדיר את עצמך כחילוני?" שאלה אותי רינה, מנחת השיח.
אמרתי שאני מזמין את הסטודנטים, שרובם הגדול מגדירים עצמם כחילונים, לתרגיל קצר. "הגדירו מהו חילוני," ביקשתי. אספתי עשר הגדרות. מתוך העשר, תשע נפתחו במילה "לא": "לא שומר שבת," "לא שומרת כשרות," "לא מניח תפילין" וכו'. ההגדרה שלא נפתחה במילה "לא", היתה "נוסע בשבת". אבל הוא נוסע גם ביום רביעי, ואפילו ביום שני. מה המיוחד בכך שהוא נוסע בשבת? שהוא לא לא-נוסע בשבת.
כל עשר ההגדרות הן על דרך השלילה. ובאמת, מה משותף לכל המגדירים עצמם חילונים? העובדה שאינם דתיים. וכפי שאיני מגדיר את עצמי כ"לא אישה", כ"לא צרפתי" וכ"לא נוצרי", כך איני מגדיר את עצמי לא דתי או חילוני. אני מגדיר את עצמי כיהודי, כציוני, כישראלי, כחבר קיבוץ, כתושב הגולן, כחבר אורטל ועוד. אני מסרב להשתבץ בתיוגים חסרי משמעות בעיניי; תיוגים מיושנים וחסרי ערך כמו "שמאל ימין", "דתי חילוני", "אשכנזי מזרחי". אלה תיוגים שאיני מזדהה אתם והם לבטח אינם מגדירים אותי.
על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות אני "חילוני". אך ההגדרות הסוציולוגיות הללו אינן מקובלות עליי. אני לא חילוני. אני לא דתי. אני יהודי. יהודי סתם. יהודי ישראלי. יהודי ציוני. מאסתי בהגדרות המיושנות. הן היו לי לזרא.
מה שמשמעותי בעבורי הוא הגדרתי כיהודי. אני יהודי בכך שאני רואה בהיותי בן לעם היהודי את המרכיב המרכזי בזהותי. אני מחובר להיסטוריה היהודית ומחויב לעתיד העם היהודי ולקיומו. אין דבר החשוב לי בחיי יותר ממחויבות זו, שבשמה בחרתי לשרת לאורך שנים בסדיר ובמילואים ביחידה קרבית, מתוך נכונות מלאה להקריב את חיי למען קיום העם
היהודי וביטחון מדינתו. אני בן לתרבות היהודית, שואף לדעת ולהכיר אותה ולהנחיל אותה לילדיי ולקהילתי. אני רואה חשיבות עליונה בקיום החגים והטקסים היהודיים ובחיבור לאוקיינוס הבלתי נדלה של היצירה היהודית לאורך הדורות, גם אם איני חושב שהדרך היחידה לקיימם היא הדרך האורתודוכסית. אני מחויב להתחדשות יהודית, הן כדי להנחיל את מורשת היהדות בקרב החברה ולהשתיתה על ערכי היהדות והן כדי להמשיך את התפתחות היצירה היהודית, לבל תתאבן בשמרנות ותתקבע בגישה צרה ומצמצמת. אני מחויב לערכי היהדות, על פי הכרתי – הערכים החברתיים של תיקון עולם, של סולידריות, של צדק חברתי, של משפט צדק, של שוויון ערך האדם, של שוויון בפני החוק, של קהילתיות, של רעות וערבות הדדית וערכים לאומיים כמו סולידריות יהודית, זכותנו על א"י ומחויבותנו ליישבה, קיומה של מדינה יהודית, שלילת הגולה ועוד.
נכון, השקפתי היהודית אינה מעמידה במרכזה את האלוהים, ומחויבותי היהודית אינה מתבטאת בכפיפות להלכה, אולם אני מאמין שעתיד היהדות הוא בפלורליזם, בכך שהיא תתפתח לכיוונים שונים, לגישות שונות ולדעות שונות ולאו דווקא לכיוון הדתי האורתודוכסי. נכון, מחויבותי לתרבות היהודית אינה מתבטאת בדבקות בפולחן הדתי, אך אני רואה בפולחן הזה דבר שולי. לא בכדי אנו קוראים בהפטרה של יום הכיפורים את דברי הנביא:
"וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן, כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב. יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה?! הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח. וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו, נ"ח, ב'-ח').
החלוקה הסוציולוגית הדיכוטומית בין "דתיים" ל"חילונים" היא בעיניי קלקול גדול. היא גורמת ל"חילונים" רבים להתרחקות מן היהדות, כיוון שהיא שייכת ל"דתיים", ובכך נוצר ריק תרבותי, רוחני וערכי גדול בקרב חלק ניכר מהציבור החילוני; נוצרת שממה של בורות. ואילו בקרב חלק ניכר מהציבור הדתי קיימת תופעה של העמדת הפולחן בראש סולם הערכים.
הצגתי קודם את הבעייתיות בהגדרת החילוניות על דרך השלילה. הדתיות מגדירה עצמה על דרך החיוב. אולם במה היא מתבטאת? כיצד מצטיירת הגדרת הדתיות בסוציולוגיה הישראלית? בשמירת שבת וכשרות, בלבוש וחבישת כיפה וכד'. בקיצור – במצוות שבין אדם למקום.
ומה באשר למצוות בין אדם לחברו? האם ייתכן מצב שבו אדם דתי ינהג בשבת? לא. אם הוא ינהג בשבת יהיה ברור שהוא הפסיק להיות דתי. לא יתכן שאדם דתי יאכל טריפה, כיוון שבכך הוא יגדיר עצמו כחילוני.
האם ייתכן שאדם דתי ייקח שוחד? האם יתכן שאדם דתי יגנוב? האם אדם שייקח שוחד, ויעבור בכך על אחד האיסורים החמורים ביותר ביהדות, יחשב לדתי? אם הוא ישמור על שבת וכשרות, הוא יחשב לדתי. למה? למה ברור שמי שיאכל שפן לעולם לא יחשב לרב בישראל, אבל מי שלקח שוחד יכול להיות הרב הראשי ומי שגנב ולקח שוחד יכול להיות מנהיגה הנערץ של מפלגה דתית?
במדד המקובל של הדתיות, אדם דתי הוא יותר יהודי מחילוני, וחרדי – יותר יהודי מדתי. במה חרדי המתנער ממחויבותו לעצם הקיום הפיסי של העם היהודי ומדינתו ומשתמט מחובת הסולידריות היהודית הבסיסית שבשרות בצה"ל – "כל ישראל ערבין זה בזה," הוא יותר יהודי מחילוני או מדתי לאומי המוסר את נפשו על העם והארץ? והרי הרמב"ם כתב:
"הפורש מדרכי ציבור ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק בעולם הבא."
אני מציע שנקרא תגר על החלוקה הסוציולוגית המעוותת הזאת בין חילונים לדתיים. היהדות היא של כולנו. היהדות אינה מצומצמת לפולחן, אלא היא נושאת ערכי מוסר עילאיים שמן הראוי שכולנו נהיה מכוונים אליהם. את "מדד היהודי הטוב" המקובל הזה יש לעקור מן היסוד, ולהציב מדד חדש שכוכב הצפון שלו הוא:
"מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים ל"ד, י"ג-ט"ו).
מדד שהאידאל שלו הוא: "מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם." (תהילים טו).

2. צרור הערות 30.10.16

* מבחנו של כחלון – בבחירות האחרונות הצבעתי בעד "כולנו". הצבעתי כך, כדי לתת לכחלון מנדט להיות הדמות הבוגרת, האחראית, הרצינית, השפויה, השקולה, המתונה והממתנת בממשלה (בין אם תהיה זו ממשלה בראשות נתניהו או בראשות הרצוג).
דומה שלא בחרתי בו, אלא למען המבחן שבפניו הוא ניצב בימים אלה. הוא האיש שיכול לבלום את ההתנקשות של נתניהו בשידור הציבורי בישראל, בניסיון להפוך אותו לשופר שלטוני ופרטי שלו.
אני מקווה מאוד שכחלון לא ייכנע למכבש הלחצים, האיומים וההבטחות של נתניהו ויעמוד איתן על האינטרס הציבורי.
"וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת."

* בובת פיתום – צפיתי בראיון המדהים של דוד ביטן, נער השליחויות של נתניהו, בחדשות הערוץ השני. ביטן מספיק טמבל כדי לומר בגלוי את מה שנתניהו חושב, ומסתיר בתחכום. הוא כמו בובת פיתום של נתניהו, המביע בגלוי את סדר היום הסמוי של בעליו. סדר היום של נתניהו הוא לחרב את השידור הציבורי בישראל, או לאלף אותו להיות שופרו.

* תגובה ציונית הולמת – כאשר עצרת האו"ם קיבלה את ההחלטה האנטישמית השערורייתית שהגדירה את הציונות כגזענות, כינס ראש הממשלה יצחק רבין ישיבת ממשלה מיוחדת, לקבלת החלטה על תגובת ישראל. המסר של רבין היה: הם מגנים את הציונות – אנו ממשיכים להגשים את הציונות. הממשלה החליטה על תגובה ציונית הולמת: הקמת ארבעה יישובים חדשים בגולן.
החלטת העצרת כבר מזמן הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה, ואילו היישובים מעלה גמלא, יונתן, שעל ואודם חיים, קיימים, תוססים וימשיכו להתקיים עוד דורות רבים.
מן הראוי שבנימין נתניהו יאמץ את מורשת רבין, ותגובתו להחלטה האנטישמית השערורייתית של אונסק"ו תהיה באותה רוח: החלטה על בנייה יהודית מאסיבית בירושלים רבתי.

* פרס לאוייב - לאחר קבלת החלטת עצרת האו"ם, שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג קרע את ההחלטה בהפגנתיות. אולם ישראל לא עזבה את האו"ם. היא לא נתנה לאויב פרס שכזה.
אני שומע קריאות לעזיבת אונסק"ו. החלטה כזאת תהיה פרס לאוייב, המנסה לנשל את ישראל ולהרחיקה מכל מוסד בינלאומי. אל לנו לספק להם את תאוותם. עלינו להישאר בכל מוסד בינלאומי, על אפם וחמתם, ולהיאבק.
החלטת עצרת האו"ם בוטלה וגם החלטת אונסק"ו תבוטל.

* ההיסטוריון – בראיון לרשת ב' הצהיר אחמד טיבי שלא היה בית מקדש יהודי ב"מה שאתם קוראים לו הר הבית."
אני מקווה שבגיניקולוגיה הוא מבין קצת יותר.

* העוינות של פוטין – רוסיה הצביעה בעד ההחלטה השערורייתית באונסק"ו, כפי שבדרך כלל היא חלק מן הרוב האוטומטי המעביר כל החלטה אנטישמית הזויה במוסדות האו"ם.
עם כל הביקורת על מדיניותו של אובמה במזה"ת, אין להשוות את מחויבותו וידידותו לישראל, לעוינות של פוטין.
אני תומך בהחלט במדיניות הידוק היחסים עם רוסיה, שמוביל נתניהו. ישראל חתרה תמיד ליחסים הדוקים עם כל מדינות העולם, בוודאי עם מעצמות חזקות, ובוודאי עם מדינות שחיים בהם יהודים רבים. זאת המדיניות הישראלית שעוצבה בידי בן גוריון ושרת עם קום המדינה ואני שמח שנתניהו מתמיד בה ואף קוצר הצלחות.
אולם אל לנו להתבלבל, אין כל הצדקה לרגשי ההערצה של ישראלים לפוטין ולרצון של ישראלים שעושה דברו של פוטין יישב בבית הלבן.

* פרשה מדאיגה – פרשת המיילים של הילרי קלינטון מדאיגה מאוד. הפרשה מהווה סכנה חמורה לשלום ארה"ב והעולם החופשי. עיקר הסכנה, היא שהפרשה תכניס את טראמפ לבית הלבן.

* מבחן הכשירות – אם דונלד טראמפ כשיר להיות נשיא ארה"ב – אורן חזן כשיר להיות ראש ממשלת ישראל.

* סרסור כנבחר הציבור – על פי החוק, אין אפשרות להדיח חבר כנסת שלא הורשע בפלילים בעבירה שיש עמה קלון. אמירות, נוקבות וחד משמעיות ככל שתהיינה, של שופט במשפט תביעה אזרחי, אינן בגדר הרשעה פלילית.
ראוי לבדוק מה האפשרויות לפתוח בהליך פלילי נגד אורן חזן, בעקבות דחיית ערעורו ועל סמך הפסיקה של השופט בדין זה.
אולם גם אם אי אפשר להדיחו, יש כלים לפעול נגדו, בעיקר לסיעתו, סיעת הליכוד. והיום, כאשר הקואליציה אינה עוד קואליציה של 61 ח"כים, אין כל תירוץ להשתמט מהן. מן הראוי שהליכוד ידיח את חזן מכל הוועדות בהן הוא חבר, וישלול ממנו את רשות הדיבור במליאה מטעמו, את הזכות להעלות הצעות חוק וכד'.
מן הראוי שסיעת הליכוד תקבל פה אחד החלטה הדורשת מאורן חזן להתפטר מהכנסת. אמנם אין סיכוי שהנ"ל, שיש לו עור של פיל, יעשה זאת, אבל מבחינה ציבורית ומוסרית, תהיה זו הצהרה חשובה מאוד.
גם על ועדת האתיקה של הכנסת, אם לא תשתמט מאחריותה, להפעיל כל סנקציה אפשרית כדי לשלול את יכולת הפעולה של חזן בכנסת.

* מולך הרייטינג – אני אוהב מאוד את חנוך דאום, את כתיבתו, את יצירתיותו, את צורת המחשבה המקורית, הבלתי שגרתית שלו, את ההומור שלו. אולם הסידרה, שבה הוא מתהולל עם שני הטינופות – הסרסור אורן חזן והפרובוקטור האנטישמי אמיר חצרוני, מעניק להם לגיטימציה ובונה אותם מבחינה ציבורית, היא ביזיון, והכפפת כל שיקול דעת ציבורי ומוסרי למולך הרייטינג.

* התובנה העלאווית – במכללת "אוהלו" בקצרין נערך השבוע כנס מדעי רב תחומי – חברה, היסטוריה, חקלאות וסביבה בגולן ובחרמון: חידושים במחקר. יש לציין: הכנס הראשון. למה יש לציין זאת? כי יהיו גם שני, שלישי, עשירי וכו'. הכנס היה משותף למכללת "אוהלו", מכון שמיר למחקר (שבו אני חוקר) ומו"פ צפון-מיגל (המו"פ החקלאי של הגליל והגולן).
הכנס היה מרתק. היו בו מליאת פתיחה ומליאת סיום ושני סבבים של מושבים מקבילים. על פי תחומי העניין שלי, המושבים בהם ביליתי היו: היסטוריה וארכיאולוגיה, וסביבה אנושית בגולן (שבו גם הרציתי).
ההרצאה שלי היתה על מחקר שערכתי על הקמת קצרין ביוזמה ודחיפה של היישובים הכפריים בגולן, ועל התפיסה החברתית שעמדה מאחורי היוזמה.
נהניתי ממגוון של הרצאות מרתקות, ואציין רק אחדות מתוכן: הרצאתו של פרופ' חיים בן דוד על ההיסטוריה של המחקר הארכיאולוגי בגולן, של ד"ר אודי מנור על "ה'שיגעון' הדרוזי של יגאל אלון ועמדתו הכלל ערבית של חאלד קוטמא", של הארכיאולוג ערן מאיר על "גוג ומגוג בגולן" ועוד הרצאות רבות ומעניינות.
מרתקת במיוחד הייתה הרצאתו של פרופ' חאלד סינדאווי, אחד החוקרים החשובים בארץ של האסלאם השיעי, על זהותם הדתית של העלאווים בכפר ע'ג'ר. הרצאתו המחישה והבהירה לי עובדה שהייתה ידועה לי באופן כללי, עד כמה העלאווים שנואים בעולם המוסלמי ובפרט בקרב הרוב הסוני (עם השיעים יש ביניהם שיתוף אינטרס בין מיעוטים נרדפים). הסונים רואים בעלאווים כופרים פגאנים, ואינם מכירים בהם כמוסלמים.
בעקבות ההרצאה, חשבתי על ההשלכות של עובדה זו על המלחמה בסוריה. במשך כמעט 50 שנה, שולטת בסוריה דיקטטורה אכזרית ורצחנית של שושלת אסד, השייכת למיעוט העלאווי הקטן והשנוא. השילוב בין השנאה המהותית כלפי העדה העלאווית ובין שאיפת הנקם בדיקטטורים, גורם לכך שאסד מבין, שאם ירפה מרסן השלטון, ולו על חלק מסוריה, צפויה לא פחות מהשמדת עם של העלאווים בסוריה. לכן, אין כל סיכוי שהוא יהיה מוכן לפשרה כלשהי על שלטונו. משמעות הדבר, היא המשך שפיכות הדמים הנוראה עוד שנים רבות.
ותובנה נוספת, היא עוד הוכחה עד כמה אידיוטית התיאוריה ההזויה של אורי שגיא, לשעבר ראש אמ"ן (!) בצה"ל, לפיה אילו ישראל נסוגה מהגולן סוריה היתה הופכת לדמוקרטיה ומלחמת האזרחים היתה נמנעת. באמת?! אחרי עשרות שנות דיקטטורה אסד היה הולך לבחירות חופשיות ונהנה מאמון העם? איזו איוולת ואי הבנת המזרח התיכון.

* סרבני התפכחות – ב"מאקו" התפרסמה כתבה על המאבק נגד נסיגה מהגולן, בפרספקטיבה של 20 שנה. רוח הכתבה ביטאה את ההיגיון הבריא של האדם הסביר: שהיום ברור מי צדק במחלוקת על הנסיגה.
בכתבה שתי תמונות גדולות של הסטיקר שלנו "העם עם הגולן" ואף קישור לסרטון של מיצג הגולן. יפה ומרשים. הכתב, דוד סער, שהיה ילד קטן באותם ימים, ראיין את ראשי המאבק, ואותי ביניהם. ובכתבה היה גם פסק-זמן קומי – ראיונות הזויים עם המזרחן משה מעוז וח"כ זהבה גלאון. מעוז הוא הביוגרף של חאפז אסד, שהתאהב במושא הביוגרפיה שלו ובשנות המאבק תיפקד, לפחות בתקשורת הישראלית, כשגריר סוריה בישראל. האיש דבק בטעויותיו ההיסטוריות ובאי הבנת המציאות, הקיצונית שלו.
דבריה של זהבה גלאון, ראויים במקרה הטוב למדור הסאטירי של העיתון. "אני חושבת שמי שלא תמך אז בערוץ המדיני מכיר כיום בכך שאנחנו ראינו בצורה מפוכחת ומדויקת יותר לאן המגמות באזור יובילו. היתה אז הזדמנות מדינית חשובה שהיתה יכולה להחליש את איראן ולהקטין את הסיכוי שג'יהאדיסטים מכל מיני סוגים יירו על ישראל מדרום סוריה. אבל אנחנו לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אל נוכח המאורעות האיומים ומרחץ הדמים בסוריה היום, ההחמצה הזו כואבת במיוחד."
ואו. פשוט לא להאמין איזה טמטום, איזה ניתוק, היא חיה בלהלהלנד. כאילו, אם ישראל הייתה מוסרת לסורים את הגולן, הרוב הסוני היה מקבל את הדיקטטורה הרצחנית של המיעוט העלאווי השנוא, וסוריה הייה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, שלא הולכת אחרי ה"קיצונים". כלומר, זה היה קורה אילו בנוסף לכל הגולן שממשלות ישראליות הציעו לסורים בחוסר אחריות משווע, היתה מוצעת להם גם שליטה על צפון מזרח הכינרת. הטענה הזאת פשוט הזויה. זה מה שקורה למי שאינו מסוגל להוציא מפיו את המילה הקטנה "טעיתי".
סער הזכיר בכתבה את "כתבותיו" באותן שנים של בועז ביסמוט, היום ראש דסק החוץ ב"ישראל היום". באותם ימים, הוא ערך בחסות דרכונו הזר ביקורים בסוריה, ופרסם ב"ידיעות אחרונות" כתבות נוטפות דבש על הסורים המצפים לשלום המיוחל. "כתבות" תעמולה יחצ"ניות למען הנסיגה. הוא לעולם לא יהיה בעיניי עיתונאי.
היום ברור לכל מי שעיניו בראשו, שבמאבקנו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. אילו חלילה ישראל נסוגה מהגולן, השאלה היום היתה אם הכינרת תהיה בשליטת חיזבאללה או דאעש.

* ניתוח מוטה – הסיבה העיקרית למאבקנו היתה ציונית – גם אילו באמת היה מדובר בשלום, היינו מתנגדים בכל תוקף לנסיגה ונאבקים נגדה. אולם נאמנים לאמת, הזהרנו שאין סיכוי שהנסיגה תביא לשלום. ידענו זאת, על סמך ניתוח ריאלי של המצב. יריבינו טענו כלפינו, שהניתוח שלנו מוּטֶה אידיאולוגית; שאנו אונסים את המפה כדי שתשרת המטרה שלנו. היום, כשברור שצדקנו, ניתן לשאול – הניתוח של מי היה מוטה אידיאולוגית? מי התעלמו מן המציאות ואנסו את המפה כדי שתשרת את המטרה שלהם?

* צרפת תמכה – המלצת השבת שלי בעיתוני סופשבוע היא על מסה של פרופ' שלמה אבינרי על מלחמת סיני, שהתפרסמה ב"הארץ". מסה מבריקה, המנתחת בצורה חכמה את המלחמה, את הצלחותיה וכשליה, את המדיניות שקדמה לה ובאה בעקבותיה, ואת מנהיגותו מעוררת ההשראה של בן גוריון. אין זה מאמר המציג את ישראל ככלי שרת של הקולוניאליזם, כפי שמקובל להציגו בבמה שבה כתב אבינרי את המאמר, אך גם אין בה רק התבשמות מההישג הצבאי של צה"ל, אלא גם ראיה ביקורתית של המלחמה.
הופתעתי למצוא במאמר טעות מביכה, שממש אינה מתאימה לאבינרי. בבואו לציין ולהדגיש את העובדה שהשותפות בין ישראל לבין צרפת ובריטניה במלחמה הזאת, נעשתה בשל סיטואציה שבה האינטרסים השונים של שני הצדדים התחברו, אך האינטרסים היו שונים בתכלית, הוא טען שצרפת ובריטניה לא תמכו בתוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר. לגבי בריטניה הוא צדק, כמובן. לא זו בלבד שבריטניה לא תמכה בהצעה (היא נמנעה) היא אף עשתה מאמצים רבים לסכלה. אולם צרפת תמכה בתכנית.

* ביד הלשון: אלון – בפינה שהוקדשה לכפר גלעדי, ציינתי שבחירתו של ישראל גלעדי בשם משפחתו העברי, מבטאת את התפיסה של החלוצים, שראו בגלעד, שבעבר הירדן המזרחי, חלק אינטגרלי של ארץ ישראל.
מה שהזכיר לי את הסיפור הבא. ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון דרש ממפקדי צה"ל לעברת את שמות המשפחה שלהם. בשיחה עם יגאל פייקוביץ' (אלון), הוא הציע לו את השם יגאל הגלעדי, "כי אתה עוד תכבוש את הגלעד."
אלון השיב: "ואם אכבוש את שכם, יקראו לי יגאל הנבלוסי?"
ומדוע בחר יגאל בשם המשפחה אלון? בשל החוויה המכוננת הבאה, אותה אני מביא כלשונה, מתוך ספרו של אלון "בית אבי":
כשהגעתי לגיל בר-מצווה, קרא לי אבא למחסן התבואות שבחצר, ואמר: בהנחת תפילין עוד לא הגשמת את כל המצוות. אתה נעשה לאיש, ומעכשיו יהיה לך נשק משלך.
בדברו הוציא אקדח, הושיטו לי ואמר: "הוא שלך. שמור עליו, נקה אותו, והסתר מפני עין-רעה..."
התרגשתי מאוד. ליום הזה ציפיתי. מעתה יהיה לי נשק, כלאחיי הבוגרים, כלאבא.
ואבא הוסיף: "הערב תצא לשמור על שארית התבואה הקצורה, בחלקת ה"בלוט" (עץ אלון) שלנו."
עם השקיעה, פניתי ללכת לכיוון חלקת ה"בלוט" בה צמחו עצי אלון יפים. ליד החלקה עברה הדרך מעמק הירדן לנצרת, בה הלכו ונסעו עוברי-אורח.
הייתי נרגש מאוד. זו פעם ראשונה שאני יוצא לשמירה לבדי, בלילה. ככל שרחקתי מהכפר גברו התרגשותי ופחדי. הגעתי לחלקה, התמקמתי תחת אחד מעצי האלון, מאחורי סלע גדול. הציפורים עדיין הכינו עצמן לשנת הלילה וצפצופן הגביר את פחדי... רק משהשתרר שקט, נרגעתי מעט, התחלתי להקשיב לקולות הלילה והתפללתי שהלילה לא יגיעו הגנבים.
אולם מאוחר יותר, הבחנתי בכמה רוכבי-סוסים שנכנסו לשדה והחלו לאסוף את התבואה לשקיהם.
כפי שאבא הורה לי, הנחתי להם תחילה לשקוע בעבודה ואז קראתי אליהם קריאת-אזהרה: "ענדק!"
הקריאה לא הרתיעה אותם, והם המשיכו באיסוף.
דרכתי את הנשק בתקווה שקול הדריכה יבריחם, וזה לא קרה. הרמתי את האקדח ויריתי באוויר – הם תפסו עמדות, ודרכו את נשקם.
שאלתי את עצמי: מה עכשיו? לירות בהם ממש? לברוח? ומה אם איהרג? המחשבות חלפו בי במהירות, אבל תוך כדי שבריר שניה שמעתי לפתע מאחורי קולות וקללות נמרצות בערבית, ומיד אחריהן יריות באוויר מעל לראשי הגנבים, שקפצו על סוסיהם ונעלמו בחשיכה, בהשאירם את שקי התבואה. אבן נגולה מעל ליבי. אבא, הוא שהגיח לקראתי מירכתי השדה.
כן. הוא העמיד אותי במבחן, אך לא הניח לנער בן 13 לעמוד בכך לבדו. ברגע המכריע היה שם, וגירש את הגנבים. שמחתי היתה כפולה: לא זו בלבד שעמדתי במבחן, אלא שאבא ראה אותי בעמידתי.
שאלתי את אבא אח"כ: "הרי היה ברשותך נשק, מדוע לא ירית בהם?"
תשובתו היתה: "ירייה עלולה להסתיים במוות. מותו של ערבי פותח חשבון-דמים העלול לארוך עשרות שנים. אנחנו חיים כאן, אִיתם, וכל סכסוך שניתן לפתור בידיים ובמקל, יש לסיימו ללא נשק. בו יש להשתמש רק כאשר נשקפת סכנה ממשית לחייך."
יישוב וחצי קרויים על שמו של יגאל אלון, ועוד אחזור אליהם בפינות הקרובות.