לפני תשעים שנה, ב-1926, עלה בחור צעיר בן תשע-עשרה לראשונה על רכבת העמק. הבחור הצעיר בן התשע-עשרה נסע מחיפה לתחנת תל שמאם במטרה להקים יישוב חדש בעמק שנקרא "הקבוצה ע"ש קדושי פינסק" ולימים קיבוץ גבת.
הנוסע היה אבי, חיים כהן ז"ל.
לזכר אותה נסיעה החלטתי להיענות להזמנתו הנדיבה של שר התחבורה ישראל כץ לנסוע חינם ברכבת העמק, ולחזור חינם לכל מקום בארץ. יום רביעי לאחר החג. אנחנו מחכים בתחנת "חוף הכרמל" בחיפה ליציאת הרכבת.
הרכבת היוצאת מתחנת עתלית מגיעה לתחנה. קיווינו שאחרי החג הרכבת תהיה ריקה, אך להפתעתנו הרכבת מגיעה והיא מתמלאת בקהל רב. אנשים מכל הסוגים. צעירים ומבוגרים, גם משפחות עם ילדים ודתיים. כנראה שכולם מנצלים את ההזמנה הנדיבה של ישראל כץ. קבוצה גדולה מאד של נשים מבוגרות עולה לרכבת. אולי סיור מודרך של בית אבות?
הרכבת החדשה והמצוחצחת יוצאת לדרך. במהרה עוברים את תחנת בת גלים, תחנת חיפה מרכז, ואנחנו כבר מול יגור. התחנה ההיסטורית בוטלה.
ברכבת העמק המקורית היו עד בית שאן 26 תחנות.
https://he.wikipedia.org/wiki/רכבת_העמק
ברכבת העמק החדשה יש רק ארבע תחנות.
בניגוד לרכבת העמק ההיסטורית, שנסעה לפי הסיפורים לאט וניתן היה להשיגה בהליכה, הרכבת החדשה נוסעת מהר.
לפנינו פתוחים נופים חדשים. נופי העמק. הצבע השולט חום וצהוב. אנחנו בסוף הקיץ. השדות חרושים וזרועים ומוכנים לעונת הגשמים.
עוברים את קריית חרושת ואלרואי ומגיעים לתחנת כפר יהושע-יקנעם.
התחנה החדשה לא נמצאת במקום בו היתה התחנה הישנה שנקראה "תל שמאם" (שאליה הגיע אבי לפני תשעים שנה) ששוחזרה כבר לפני כמה שנים, והוקם בה מוזיאון הרכבת:
https://he.wikipedia.org/wiki/תחנת_הרכבת_כפר_יהושע
מיקום התחנה החדשה רחוק מאוד הן מכפר יהושע והן מיוקנעם. מי ישתמש בה? אני תוהה.
אנחנו ממשיכים לנסוע. נופי העמק היפה נראים מכל צד, והנה מגיעים לתחנת כפר ברוך-מגדל העמק. תחנת כפר ברוך היתה קיימת גם ברכבת העמק הישנה.
דודתי, דודה חיה, תמיד סיפרה איך בזמן המאורעות היא ירדה ברגל מהדר לעיר התחתית ונסעה ברכבת העמק לכפר ברוך, ומשם הלכה ברגל לגבת. אני מנסה לראות את גבת מחלון הרכבת. המראה מטושטש קשה לראות.
והנה לא עובר זמן קצר ואנחנו בעפולה. גם כאן התחנה החדשה רחוקה מאד מהתחנה ההיסטורית שנמצאה במרכז העיר. התחנה נבנתה רחוק ממרכז העיר עפולה, בדיוק באמצע הדרך בין עפולה לעפולה עילית. ושנית אני תוהה מי ישתמש בה?
ממול אני מבחין בגבעת המורה ובבית חולים העמק, שם סיפרו לי שנולדתי. והנה הרכבת נכנסת למנהרה כמו באלפים ונוסעים בחושך. לא ברור לי למה בעמק צריך מנהרה. הרכבת יוצאת לאור היום וממשיכה לדרכה.
מולי בקרון יושבות שתי מורות, רחלה, והגר. אני שם לב שיותר משהן עסוקות בהתפעלות מהנוף המרהיב של העמק הנשקף מהרכבת, הן עסוקות בסמרטפון שלהן. הן מקבלות הודעות, ושולחות הודעות. לעיתים הן אף מצלמות תמונות מהדרך ומיד מעלות אותן ל"ספר הפנים" שלהן.
אני שם לב שרבים מן הנוסעים מקדישים זמן רב יותר להסתכל על צג הסמרטפון מאשר בחלון הרכבת.
הנופים מקבלים צבע עז יותר. מופיע גם הצבע הירוק. שדות מעובדים, מטעי זיתים. עוברים את כלא שאטה, ובריכות המים סביבו, בית השיטה עין חרוד, תל יוסף.
והנה הרכבת מגיעה לתחנת בית שאן.
אבוי. גם כאן התחנה רחוקה מאד ממרכז העיר. יש צורך לקחת אוטובוס או מונית למרכז העיר.
היות שבגן הלאומי עם העתיקות והאמפיתיאטרון כבר ביקרנו, החלטנו לבקר במרכז העיר בבית הסראיה ובמוזיאון המקומי:
http://www.betshean-museum.co.il/
הנוסעים יורדים מהרכבת לרציף, ומהרציף לתחנה החדישה והנוצצת.
אבוי. יש רק תא שירותים אחד לגברים, ותא אחד לנשים. תור ארוך כאורך הגלות של נשים משתרך מול תא השירותים היחיד לנשים. בעייה רווחת בכל העולם. עתה מובנת לי הברכה "ברוך שלא עשני אישה."
בחוץ ממתין אוטובוס חדיש לקהל הנוסעים שנדחף לעברו. גם מערכת התיקוף של הרב-קו היא חדשה, והנהג מתקשה להפעילה. לוקח לו כחמש דקות לכל נוסע.
האוטובוס הראשון מתמלא והנה בא אוטובוס חדש אבל אכזבה, האוטובוס נוסע רק למרכז קניות חדש שנבנה בעיר.
מחכים קצת, והנה מגיע אוטובוס נוסף. גם כאן הנהג מתקשה בהפעלת הרב-תו אבל הנה הפתעה המחיר רק 2.5 שקלים. בתל אביב ובחיפה 5.90 שקלים.
"אתה מגיע למוזיאון?" אנחנו שואלים את הנהג.
"לא יודע," הוא עונה, "יש כאן בכלל מוזיאון?"
האוטובוס מתחיל לנסוע. העיר נפרשת על שטח גדול. בניינים נמוכים הרבה בתים פרטיים. בהתחלה שכונה קצת פחות מטופחת. עוברים ליד כיכר יפה שבמרכזה עתיקות.
הכרוז האוטומטי באוטובוס מכריז על התחנות, והנה הגענו לבית העירייה. החלטנו לרדת בהנחה שהמוזיאון יימצא ודאי לא רחוק.
השעה 13:00 בצהרים. ברחוב אין נפש חיה. והנה עוברת אישה מלקקת גלידה. "סליחה אולי את יודעת איפה המוזיאון?"
"מצטערת אני לא מכאן," היא עונה, "אני מקיבוץ בעמק. תשאלו את בעל הגלידריה."
הצעיר הרוסי שמוכר בגלידריה הריקה גם הוא לא שמע מעולם על מוזיאון בית שאן. ואז עבר בחור צעיר שעובד במחלקת המים. הבנו שיש לנסח את השאלה אחרת.
"סליחה אתה יודע איפה הסראיה?"
"כן," הוא עונה, "זה קרוב, לכו ישר וימינה."
אנחנו עוברים על איזור של עתיקות מוזנחות ומגיעים מול בית הסראיה – בית השלטון העות'מני. השם "סראיה" מזכיר לי את שמה של בירת בוסניה, העיר סרייבו, בה ביקרתי לפני זמן קצר, שבא מהמילה סראיה.
הבניין היפה של הסראיה עומד סגור בשיממונו אבל מולו אנחנו רואים שלט "לשכת התיירות". אנחנו נכנסים למשרד יפה וממוזג. בחורה צעירה מקבלת אותנו במאור פנים.
"היכן מוזיאון העיר?" אנחנו שואלים.
"הוא כאן מעבר הפינה," היא עונה, "אבל אני חושבת שהמוזיאון סגור, צריך להזמין ביקור מראש."
אבוי. "ומה את ממליצה לראות בעיר במקומו?"
"את הגן הלאומי," היא עונה.
"את זה כבר ראינו, יש משהו נוסף?"
"אין."
"אז על איזה מסעדה את ממליצה? "
היא ממליצה על כמה מסעדות.
אנחנו יוצאים ורואים ממול שלט: "קניון בנימין" שעליו שלט "מקדונלד". בירור קצר בגוגל מלמד שהקניון מוזנח ונטוש וחוץ ממקדונלד אין בו דבר.
אנחנו מגיעים למוזיאון. יש עליו שלט האומר שהמוזיאון פתוח עד 12:00 ואחר כך מ-16:00. חבל, אבל לא נחכה כאן עד ארבע.
ממול אנחנו רואים שלט "מסעדת רוזליה", נזכרנו שזו אחת מהמסעדות שהומלצו ע"י עובדת לשכת התיירות. המסעדה ממוקמת בבניין יפה מאבנים שחורות. אנחנו נכנסים. המקום ריק. נכנסים לחדר נוסף יושבות שם שתי נשים.
אנחנו מתיישבים, והנה מגיעה מפעילת המקום, בחורה צעירה וסימפטית, המספרת לנו על המקום. המסעדה נוסדה ע"י רוזליה, עולה מטרנסילבניה שפתחה בבית שאן בית קפה וקונדיטוריה. משפחתה עדיין בעלת המקום, ותמונותיה מוצגות בכניסה.
הבחורה הצעירה והנחמדה מספרת לנו שהיא סיימה תואר ראשון במכללת כנרת ועתה היא לומדת לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל. בין לבין היא עובדת במסעדה עם בן זוגה שהוא במקור מנווה שאנן בחיפה.
אני מזמין מרק ארטישוק וערמונים. וסלט בריאות המורכב בין שאר הירקות מחמוציות ועדשים שחורות ברוטב סילאן ובלסמי. שניהם מוגשים עם לחם וחמאה.
המרק יוצא מן הכלל טעים. הסלט גם הוא מיוחד. מולי מזמינים ארוחת בוקר שלמה, שתי ביצים, שבעה מטבלים שונים ושתייה קרה וחמה כמו בתל אביב.
בניגוד למחירי הנסיעה הזולים בעיר, המחירים כאן הם תלאביביים ופלוס.
מסעדת רוזליה:
http://www.dkatom.co.il/rosalia
לאחר האוכל אנחנו משוטטים קצת בסביבה. אנחנו הולכים לראות את הנוף היפה של הרי הגלעד הנשקף ממול.
כבוגר "החינוך המשותף" בעבר, וכשכן של אריק איינשטיין ז"ל בהווה, איני יכול שלא להיזכר בשירה היפה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד".
לאה גולדברג שביקרה בקיבוץ אפיקים בגן הילדים, כתבה את השיר שנתפס כביקורת על "החינוך המשותף" ו"הלינה המשותפת" בקיבוץ.

"ערב מול הגלעד"

האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.

אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה בוכה בדיר –
זה בנה הקט אשר אבד.

ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר ויירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.

נסתר הליל בין הבדים
והנביא הגלעדי
יורד דומם אל הבקעה
לחזות בשנת הילדים.

אריק איינשטיין
https://www.youtube.com/watch?v=9ox603IYU7U
(היום מן הסתם היו מחרימים את השיר מפני שהוא מביע כמיהה אל הגלעד הכבוש "חוקית" ע"י העבר-ירדנים).
אנחנו עולים על האוטובוס לחזור אל תחנת הרכבת. הפעם הדרך מתארכת. האוטובוס מסובב את שכונות העיר כשלושת רבעי שעה. עוברים בשכונות יפות עם בתי מידות מפוארים. שדרת דקלים ארוכה ויפהפייה.
ברגע האחרון אנו מספיקים להגיע לרכבת ולקפוץ עליה. מזל שלקחנו את כרטיסי החזור כשיצאנו.
השמש יורדת והצבע של השדות בצפון העמק נעשה עז יותר, ויפה יותר.
שעה ואנחנו בחיפה ועוד שעה אני בתל אביב והכל על חשבונו של ישראל כץ.
לסיכום: אני תוהה מי ישלם על הנסיעה ברכבת העמק? כנראה שללא רכבת מטענים מעבר הירדן לנמל חיפה, לרכבת העמק לא תהיה היתכנות כלכלית.

לפני תשעים שנה
המסע של אבי חיים כהן מירושלים לעמק
(מתוך על האוטופיה – עלייתה ונפילתה
של קבוצת קדושי פינסק)
חיים כהן נטל את מעט הבגדים והחפצים האישיים שהיו לו, והלך ברגל מ"מקור ברוך" לתחנת הרכבת של ירושלים, ולקח את הרכבת ליפו.
מסילת הרכבת יורדת בעמק רפאים על פני המושבה הגרמנית. מרחוק נראית תלפיות. הרכבת התפתלה בין ההרים. אחרי נסיעה של חצי שעה באה הרכבת אל תחנת ביתר. על מורד ההר נראה הכפר הערבי ביתיר. למטה נראים גינות ירק יפות המספקות ירקות לשוקי ירושלים.
בימי קדם היתה פה העיר ביתר הידועה ממרד בר כוכבא. מביתר ירדה הרכבת באפיקו של ערוץ המתפתל בין הרי יהודה והמסילה בנויה בצידו. הרכבת יצאה מבין ההרים, והגיעה אל בקעה שבה נראו בתי המושבה הרטוב. מתחנת הרטוב עברה הרכבת לאורך נחל שורק ומשם התחילה לצאת מאזור ההרים ולנסוע בגבולות השפלה. עברה את תחנת נענה, חלפה ועברה ברמלה, והגיעה ללוד. בלוד יש להחליף רכבת לחיפה.
בלוד חיכה כמה שעות לבוא הרכבת הנוסעת בקו קנטרה חיפה. הגיעה הרכבת. הרכבת נראתה מפוארת למדי. הקרונות היו רחבים ומאווררים, המושבים רחבים ומרופדים בנוחות. לקרונות הייתה תקרה כפולה, עם חלל בתוכה לצורך איוורור. הארוחות הוגשו בקרון המסעדה, אך הוא הסתפק בפרוסת הלחם שהביא עימו.
מלוד לחיפה 110 ק"מ. הרכבת יצאה אל מישור רחב ידיים. משמאל נראתה המושבה הגרמנית וילהלמה – על שם הקיסר הגרמני וילהלם השני שביקר בארץ. לאחר זמן עברה הרכבת את ראש העין והמשיכה צפונה. בצד שמאל השתרע השרון. חלפה על המושבות מגדיאל וכפר סבא. מימין נראו הרי השומרון. הרכבת עצרה בקלקיליה ואחר בטול כרם, והנה הגיעה לחדרה. הרכבת המשיכה בין הפרדסים לבנימינה ומשם לזיכרון יעקב, ותחנת עתלית. מהחלון נראה המבצר הצלבני ההרוס. הרכבת סבבה את ראש הכרמל עברה על פני השכונה העברית בת גלים והגיעה אל התחנה מול הנמל.
חיים ירד והחל להלך בעיר התחתית. הוא התבונן בסוחרים הרבים, הערבים והיהודים שמלאו את חלל האוויר בקולותיהם. היה חורף, עננים כבדים העידו על סכנת גשם. הלילה ירד מוקדם. למחרת בבוקר ייקח את רכבת העמק. הוא התכרבל על הספסל. הלילה עבר לאט. כל הלילה שמע את זרזיפי הגשם שירד.
בבוקר התעורר מקולות העוברים ושבים. עלה על הרכבת, שילם לקונדוקטור, וישב והביט בחלון. הרכבת עברה במהרה את בלד א-שייך והגיעה לתחנת תל א-שמאם (כפר יהושע). הוא ירד מהרכבת, ומשם המשיך ללכת ברגל. זו היתה לו הפגישה הראשונה עם העמק. החל לרדת גשם קל. ממעל היו עננים כבדים שנעו ממערב למזרח, צריך היה למהר להגיע ולתפוס מסתור.
הדרך היתה בוצית וצריך היה ללכת בשולי השלוליות. הביצה היתה אמנם קטנה לעומת ה"פינסקער בלאטעס" – הביצות של פינסק, אבל גם כאן הנעליים התמלאו בבוץ. לעיתים הבוץ היה סמיך כל כך שהנעלים שקעו בו כל כך עמוק עד שמשיכתן החוצה הביאה לחליצת הרגל, והנעל נשארה תקועה בבוץ. הנעליים התלכלכו בבוץ וברפש וכן גם המכנסיים. בתעלות שלצידי הדרך זרמו מי הגשם. הוא נזכר בפסוק מקהלת: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכול הבל." הסופר שלום עליכם תרגם זאת ליידיש עסיסית: "בלאטע שבבלאטע זאגט קהלת, (בִּיצָּה שְׂבּבִּיצָּה אמר קהלת) וואס קומט ארויס דעם מענטשן פון זיין גאנצן טאראראם..." מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל...
הוא ידע את הכיוון הכללי בלבד. ללכת מזרחה. השמש שקעה מוקדם עוד מעט חשכה. מבעד לחושך נראו לו פתאום אנשים מוזרים עם זקנים ארוכים, הסתבר שאלו חברי קבוצת "השרון" הם הראו לו את הדרך מזרחה.
כשהגיע לנקודה ראה כמה חברים מכניסים את הפרדות לחצר. סוף סוף הגיע למקום מבטחים. החברים קיבלו אותו בשמחה ונתנו לו לאכול, וסיפרו לו על כל המוצאות אותם. בערב ישבו כולם בחדר האוכל. לאור פנסי רוח אחדים, ישבו צפופים ושרו בדבקות מרובה שירים חסידיים. שירים מבית אבא, משירת פינסק-קארלין, שכולם הסתיימו באוי יוי יוי יוי יוי. מחר יום עבודה. הוא פרש והלך לישון באחד האוהלים.
בבוקר, באור יום, עשה סיור במקום. "בית השייך" היה בניין בן שתי קומות. בקומת הקרקע, ארבעה חדרי מגורים, בהם גרו משפחות. שער הכניסה לחצר היה קרוב אל בית השייך. בתוך השער נפתח פתח למעבר להולכי רגל. אחד המבנים שהיה בחצר שימש לאורווה. ממערב לאורווה הייתה המקלחת. צינורות המים והברז שהותקנו בה היו מחוברים לחבית שהתרוקנה מדלק. החבית עמדה על מגדל בנוי מקרשים מחוץ לחצר, ומולאה מדי ערב במים שהובאו בעגלה מן הבאר. ליד שער הכניסה לחצר היה מבנה ששימש למסגרייה ולמחסן כלי עבודה. מחוץ לחצר היו נטויים אוהלים.
הוא עלה לחדר העלייה משם הייתה תצפית מרהיבה על אדמות העמק. ההתיישבות על הקרקע בעמק יזרעאל עוררה בו התרגשות. הוא נזכר בסיפורים שלמד ב"חדר": הוא הביט למזרח. שם זכר, היה הכרם של נבות היזרעאלי בו חשק המלך אחאב. כשנבות סירב לתת לו את הכרם, רקחה איזבל המלכה משפט מבוים, והעלילה על נבות שהוא בוגד במלכות, וכופר באלוהים. נבות הומת בסקילה, והכרם עם כל רכושו עבר לידי המלך אחאב. אז בא אליהו הנביא והוכיח את אחאב: "הרצחת וגם ירשת?!"
במערב העמק נראה הר הכרמל. הוא נזכר ששם נלחם אליהו הנביא בנביאי הבעל: אליהו שאל את עם ישראל: "עד מתיי אתם פוסחים על-שתי הסעיפים-אם-יהוה האלוהים, לכו אחריו, ואם-הבעל, לכו אחריו!"
בינתיים המציאות נראתה שונה: התצפית על העמק הראתה שלכל מלא העין נחו בדומייתם שדות מכוסים ביערות של קוצים, חרולים, ודרדרים, שמאז ימיה של גבתא התלמודית, עלו וצמחו באין מפריע. עץ אחד לא נראה באופק.
כל השטח הגדול מסביב נראה שומם ועזוב. כל כך שונה ממה שדימה בפינסק בשעה שחזה בתמונתו של ליליאן שהייתה תלויה על הקיר. בתמונה נראה הרצל מביט לעבר שדות מעובדים עד קצות האופק. במזרח זורחת השמש כשעליה הכתובת "ציון". איכרים יהודים חורשים את האדמה. שני סוסים נושאים את המחרשה. הארץ היא גדולה ועשירה. השדה המעובד נמשך עד האופק. בתחתית התמונה כתובת: "אויב איהר ווילט איז דאס קיין לעגענדע" "אם תרצו אין זו אגדה." כמה שונה האגדה מהמציאות. כמה שונה התמונה מהמראה בשטח. עבודה רבה תידרש כדי להפוך את האגדה למציאות.
החברים התארגנו מהר לעבודה של ממש. צריך היה לעלות ולפלח את האדמה ולהחיותה משממת הדורות. החורף עמד בעיצומו. הגשם היה עלול לרדת יום יום. על יד הנקודה – במדרוני הגבעה, השתרע שטח שצריך היה להחיש את זריעתו. חיים כהן הפך לפלח.

הרליגיוזיות של ד"ר משה בר יוסף
בין שרייבר-סופר לשמירת הלשון של "החפץ חיים"
ממש כבלעם שיצא לקלל ונמצא מברך, בהתקפתו עליי מאשש ד"ר משה בר-יוסף את דבריי. ("חדשות בן עזר" 1188).
ד"ר בר-יוסף כותב: "לא אבוא בחשבון היסטורי עם חסידו השוטה של גרנות מר נעמן כהן," (ומיד כמו בבדיחה על הפולנייה הוא כן בא בחשבון...) ובחשבון ההיסטורי שהוא עושה הוא מעיד על עצמו שהוא "חסידו השוטה" (מעולם איני משתמש בשפה כזו אבל כאן זו פאראפרזה לדבריו) של הרב החשוך והקנאי שרייבר-סופר שהתנגד לכל השכלה, נטש את תורתו ורכש לעצמו השכלה.
בר-יוסף אינו רק מתנאה בהשכלתו "הייתי מנהל מעבדה ע"ש שמואל טולקובסקי במכון וולקני ופרופסור מן המניין באוניברסיטת בן גוריון," (ובכך הוא מוכיח את התנערותו מאותו שרייבר-סופר שאסר על כל לימוד ורכישת השכלה), אלא בנוסף הוא גם מתנאה בקהל אלפים של יהודים דתיים בגוש עציון שנטשו את תורתו של שרייבר-סופר החשוך ורכשו השכלה: "קהל אלפים שהשכלתו הכללית רחבה כשל מנויי הפילהרמונית והבימה." הידד!
הנה ההוכחה שההשכלה והציונות ניצחו את תורתו החשוכה של שרייבר-סופר.
מאד מצער שמבחינה אישיותית משווה עצמו ד"ר בר-יוסף למושאי מחקרו הווירוסים, כאשר הוא מאיים: "הווירוסים דומים מבחינה ביוכימית לנגיפים תוקפים בני אדם וחיות בית והמילה וירוס במקור מלשון ארס ואם המבקרים המכובדים שלך ימשיכו בשפתם הארסית אשמח לענות להם בשפת הווירוסים."
לכן נעיר לו שלאור דברי הבלע שדיבר כלפי ד"ר משה גרנות, ולאור איומיו הארסיים להבא ראוי לו שבמקום לאמץ ז'רגון של איומים בנוסח היטלריסטי-נאצי המשווה בני אדם לווירוסים, ישים את ליבו שהרליגוזיות שלו, שהובילה אותו לנטוש את תורתו של הרב הקנאי והחשוך אוייב ההשכלה שרייבר-סופר, תוביל אותו אל תורתו של הרב ישראל מאיר הכהן בעל הספר "החפץ חיים", ובמקום לראות בעצמו וירוס ארסי, ולומר דברי בלע, ילמד את הלכות לשון הרע של "החפץ חיים", וישקוד על שמירת הלשון.
"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה". (תהילים לד, 13)

האנדרטה החדשה של אלטלנה
מיליקובסקי-נתניהו ממשיך את מסע השקר
ב-27 לאוקטובר 2016 נחנכה אנדרטה חדשה לחלק מחללי אלטלנה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4871074,00.html
האנדרטה החדשה, אשר אושרה באופן אישי על ידי ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, עשויה מבטון ומצופה מתכת מספינת האלטלנה.
וכמובן מי לא הונצח באנדרטה? כמובן, שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל:

פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מספר ימים מת מפצעיו.
 
משה חיים כ"ץ, בן  19, ניצול השואה חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.
 
יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

זה שנים אני מנהל מאבק להנצחת חיילי צה"ל אלו, ולצערי ללא תוצאות.
נראה שמיליקובסקי-נתניהו למד מאחמד טיבי את המושג "נאראטיב", ובהשראת המושג הזה נכתב על האנדרטה המשפט השקרי (הנאראטיב) של מנחם בגין: "מלחמת אחים לעולם לא".
ודוק: בגין לא מנע מלחמת אחים, אלא החל בה כאשר ביצע פוטש מזוין נגד ממשלה חוקית בעיצומה של מלחמת השחרור.
חלק ניכר מאנשי האצ"ל המונצחים באנדרטה, היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור, בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל.
בכל מדינה אחרת בעולם, כולל הדמוקרטיות ביותר, כל העורק מהצבא בעת מלחמה מועמד למשפט צבאי ומועמד אל הקיר.
העובדה המזעזעת שאותם עריקים שחלקם ערקו מהחזית המצרית מונצחים ואילו שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י חיילי האצ"ל אינם מונצחים זועקת לשמים.
"לנאראטיב" השקרי הזה יש השפעה. אפילו כאן, בעיתון "חדשות בן עזר", בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל יוסי אחימאיר עלילת דם בזויה על יצחק רבין ז"ל כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: לדידו של אחימאיר, "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" "חדשות בן עזר" 491]. עלילת השקר הבזויה הזו שטפל אחימאיר על רבין, נפוצה זה כבר בחוגי הימין הסהרורי-קיצוני, ומתפשטת בחוגים רבים שהאמת מהם והלאה.
תמיהה גדולה אחת עדיין קיימת עבורי. אם הגיוני שראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, ונשיא חצי העם ראובן ריבלין ממחנה הפוטשיסטים של האצ"ל מסרבים להנציח את חיילי צה"ל מטעמים פוליטיים:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php
איך ניתן להסביר את העובדה שאיש תנועת העבודה, ראש העיר תל אביב, רון אובז'נסקי-חולדאי, חבר קיבוץ חולדה בעברו, מסרב זה שנים להנציח על האנדרטה את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל. איך הוא משתף עצמו עם החרפה?
אנחנו נמשיך במאבק להנצחת חיילי צה"ל.

מה לא נכתב על המצבה של שמעון פרסקי-פרס?
כיאה לדימוי שבנה לעצמו כאיש שלום (קיבל פרס נובל לשלום יחד עם יאסר ערפאת) דאגו בני משפחתו של שמעון פרסקי-פרס ז"ל לחרוט על מצבתו את היותו בעל פרס השלום ואת נבואת השלום של ישעיהו: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". (ישעיהו ב ד)
http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-561374
מובן אם כן מדוע לאור חזון "המזרח התיכון החדש" של המנוח לא הוזכר על המצבה הסברו של ישעיהו הנביא על הדרך בה יבוא אותו שלום נצחי?
השלום הנצחי ע"פ נבואת ישעיהו יבוא רק לאחר פתרון הבעיה הפלישתינאית. רק לאחר חיסולם של הפלישתינאים (הם יעופו לים) ועוד עמים ייתכן השלום הנצחי: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה... יד וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה..". (ישעיהו פרק יא)

הדומה והשונה
שישים שנה לטבח כפר קאסם
1389 לטבח יהודי ערב
באוקטובר 1956 ירו חיילי משמר הגבול והרגו 49 מתושבי כפר קאסם.
בטקס לזכר שישים שנה לטבח כפר קאסם, בו השתתפו אלפי ערבים-מוסלמים-סונים, אמר ראש העיר כפר קאסם, עאדל בדיר: "אנו תושבים שלא אוהבים לנקום. לא נשכח ולא נסלח לרצח החללים שלנו. שוב אנו דורשים מממשלת ישראל להכיר בטבח ולחשוף את המניע שגרם לרצוח 49 בני אדם בדם קר."
ראש ועדת המעקב לאוכלוסייה הערבית, הגזען המוסלמי מחמד ברכה, סתר את עצמו כאשר אמר: "אנחנו דורשים מממשלת ישראל, בשם כל האזרחים הערבים, להכיר באחריותה המלאה והרשמית בטבח בכפר קאסם ולא רק להתנצל. אנחנו מוותרים על התנצלותכם. זאת דרישה של השהידים וכל החברה הערבית. לא נפקיר את דם השהידים." (לא ברור, הוא רוצה התנצלות או לא רוצה).
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4871074,00.html
בניגוד לנאמר ,ממשלת ישראל בשם עם ישראל, הכירה באחריות לטבח הנורא והתנצלה עליו. ויותר מכך, בינואר 1957 הועמדו לדין 11 קצינים וחוגרים שהיו מעורבים בטבח בכפר קאסם. התובעים במשפט היו התובע הצבאי הראשי, משה דוד, ולצדו המשפטן קולין גילון. פסק הדין ניתן באוקטובר 1958 בבית הדין הצבאי המחוזי בירושלים בראשותו של בנימין הלוי. בפסק דינו שנקבע כתקדים משפטי קבע השופט בנימין הלוי שביצוע הטבח הוא "פקודה בלתי חוקית בעליל," שעל החייל לסרב לציית לה כאשר היא ניתנת לו.
ב-7 בדצמבר 1956 הקדיש נתן אלתרמן את "הטור השביעי" לטבח כפר קאסם, ונמנה עם הראשונים לגנותו. בין השאר כתב:
לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט, ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כיסאות של מפקחים ומפקדים גם ישירים וגם לא-ישירים, ולא ירעיש בה מושגים שנשתרשו ולא יזעיק מורי פיקוד והדרכה ולא יעיר בה את חשבון-הנפש-והאחריות, וזאת מחוץ לעונש שיחול על ראש עושי התועבה האסורים. (נתן א, תחום המשולש, דבר, 7 בדצמבר 1956).
אני מעז להכריז ולומר שאין בנמצא יהודי הרואה בטבח ערביי כפר קאסם מעשה מוסרי. כולם רואים בו כתם מוסרי.

בשנת 627 לספירה ביצע מוחמד טבח ביהודי ערב. הגברים נרצחו והנשים והילדים נמכרו לעבדות (חוץ משתי נשים שמוחמד שמר לעצמו כשלל מלחמה).
לא רק שמאז שום ערבי-מוסלמי לא ראה את טבח היהודים ע"י מוחמד כמעשה בלתי מוסרי אלא כולם (כולל כל תושבי כפר קאסם) רואים אותו כמופת מוסרי.
למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד שרואה בפקודת מוחמד לרצוח יהודים פקודה בלתי חוקית בעליל.
בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, תנועת החמאס שקיבלה רוב קולות מקרב הפלישתינאים, (יותר משקיבלו הנאצים בגרמניה), רואה את חיסול היהודים ע"י מוחמד כמופת מוסרי, ומפרסמת בהתאם לאותו מופת בגלוי את מצעה הפוליטי התובע את חיסול ישראל והשמדת היהודים. (אמנת החמאס סעיף 7)
גם המופתי של הפת"ח מוחמד חוסיין (מינוי אישי של אבו מאזן) קורא בגלוי לחסל את כל היהודים בני הקופים והחזירים ע"פ תורת מוחמד:
https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
אני מעז להכריז ולומר שבניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הנאצית, טרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד בעולם כולו ובישראל (גם לא בין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה של השומר הצעיר) הרואה בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס –  לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.

טל"ח ב"לה פטי לארוס"
רב המכר הגדול ביותר בצרפת הוא "לה פטי לארוס", הלארוס הקטן, המילון הצרפתי האולטימטיבי. התפוצה שלו היא כשני מיליון וחצי עותקים בשנה. יותר מאשר כל ספרי ההוצאות הספרותיות בצרפת גם יחד. סביב המילון יש ימי עיון ובדיחות ומגזינים ופרודיות ותוכניות טלוויזיה.
לאחר קריאת הפרטים הללו בכתבתו המשעשעת של דב חלפון, "טל"ח בארמון", ("מוסף "הארץ" 14.10.16) כתבה המביאה סיפור משעשע על אי ידיעתו של פרנסואה הולנד את השפה הצרפתית, ואת הדרך להשתמש במילון, נתקפתי בנוסטלגיה והצצתי בכרך ישן של לה פטי לארוס המאויר, מהדורת 1958, שאימי ז"ל קיבלה לפני שנים מצרפת ובתור ילד הייתי נהנה להסתכל בתמונות.
מתוך סקרנות הצצתי במילון בערך "יהודי"-"יהודית" והנה ההגדרה: "נולד ביהודה או צאצא אותה ארץ." "היהודים מרדו באספסינוס שהתנגד לדת היהודית." "קיימים הרבה יהודים בפולניה."
אופס. בדקתי שוב את שנת ההוצאה. אכן 1958. שלוש עשרה שנים אחרי השואה. בפולניה כבר אין בכלל יהודים אבל מערכת לארוס אינה חשה בצורך לעדכן את המהדורות. טל"ח.
טעות לעולם חוזרת? לא. יש טעויות שנשארות. הרי לפי הצרפתים היום גם להר הבית אין קשר ליהודים. במילון הישן אגב עדיין יש.