בקווינטה דה ריבאפריה
מסע לפורטוגל, מרס 1993
היום השישי
19.3.93. יום שישי. קווינטה דה ריבאפריה. קם בבוקר ומשלשל שלוש פעמים ולוקח שוב אמודיום. בארוחת-הבוקר שותה רק תה, ואוכל צנים אחד עם ריבה. לא יכול להסתכל על הנקניקים והגבינה הצהובה.
דה קאמארה מופיע, כולו שופע חיוכים, ומביא לי צרור לא-גדול עטוף נייר – שתי חבילות של עוגיות קיז'אדה, מתוצרת סינטרה. לפי הכתוב אני רואה שיש עליהן חותמת תפוגה, והן כניראה ממוצא יותר מיוחס מהעוגיות הפשוטות שקניתי אתמול בערב. איני מספר לו שכבר קניתי, כדי שלא לצערו. אינני פותח אותן כי התיאבון טרם חזר אליי. אטעם אותן בבית.
9.30. לאחר הארוחה מתכנסת שוב הקבוצה לדיון. מתברר שבלילה ישבו ארתורו הארגנטינאי, רפאל הסאן-סאלוואדורי ואיוון הבוליביאני, והכינו פלאטפורמה, מצע רעיוני, הנשמע כהכרזה של מפלגת מהפכנים אינטלקטואלים. ארתורו קורא את הטראקטאט בספרדית במשך כחצי שעה. יש גם תרגום, הפעם לא סימולטאני, אלא שתי מתרגמות יושבות איתנו, רושמות בקצרנות, ומדי כמה משפטים הן מתרגמות, אחת מספרדית לאנגלית, שנייה מאנגלית לספרדית. אני מלא התפעלות מהיכולת שלהן להבין את הבירבורים הפסוידו-מדעיים, את הבבל"ת התיאורטי, את ההתפלספות הדומה להמצאת הגלגל. הן נחמדות מאוד, עדינות ובעלות הבנה בלתי-רגילה, יותר ממרבית הדוברים בכנס. גראהם מתווכח עם ארתורו. שני פרופיסורים למדע המדינה מקשקשים טרמינולוגיה נבובה במשך שעה ארוכה. הסובלות העיקריות, מלבדנו, הן המתורגמניות.
אני משתדל להחזיר את הדיון לנקודות המעשיות, אך יש לי הרגשה שאני שייך לאופרה אחרת.
אנחנו מתפזרים להפסקת הקפה, במהלכה אמורים איוואן וארתורו לכתוב הקדמה כללית בנוסח התיזות שלהם, ואחר כך לכלול נקודות מעשיות שהעלו חברים, כולל אלה שלי. אני עולה לצלם עוד זווית של הטירה מצפון למעלה. ומצטלם בחצר בפנימית, על רקע הכניסה לאולם המבוא, עם דה קאמארה, מריו הגוואטאמאלי, זוראן הקרואטי, דיין הבולגרי וגרהם האנגלי.
11.30. לאחר ההפסקה אנו מוזמנים להיכנס ולשמוע. ארתורו שוב קורא בספרדית, התרגום מתנהל לאיטו, למרות שכולם יודעים אנגלית ואפשר לדבר בלי בעיות. מתברר שהכין פלאטפורמה של כעשר נקודות בסגנון הפלאטפורמה הרמלאית של פועלי-ציון בשנות ה-20. אנחנו כבר מכנים בינינו את ארתורו בשם "הטרוצקיסט".
בהפסקה נשבע בפניי גבריאל דיאז המקסיקני כי לא כל האינטלקטואלים של אמריקה הלאטינית חולים בגישה אוואנגארדית מהפכנית שכזו, שאינה מסוגלת להתייחס למציאות אלא כנגזרת מאידאולוגיה. וזה בעצם שורש הוויכוח שלי עם ארתורו. הוא נגד כל גישה פראגמאטית, נגד כל העלאת נקודה ייחודית, בעלת משמעות מפורטת. אין בעיניו התייחסות למציאות אלא בדרך של קביעת עקרונות אידאולוגיים א-פריוריים.
אני מתנגד להגדרתו את הדימוקראטיה כאוטופיה. אוטופיה קיימת ב"מדינה" אפלטון, אך אפלטון לא היה חסיד הדימוקראטיה אלא סבר שעל הפילוסופים לשלוט, כי העולם נגזר מאידאות. לדעתי אין דימוקראטיה אוטופית, כי כל האומר שהיא אוטופיה, סובר שאפשר לכוון את חיי האזרחים מלמעלה, לגזור אותם מהאידאה. אבל מעצם מהותה כוללת הדימוקראטיה את המחיר שלה, את ה"לכלוך", את היותה תהליך מתמשך שנותן ביטוי לרצונות מנוגדים. זו השלימות האחת והיחידה שלה, בתוך הביצוע. מי שמכנה אותה אוטופיה אומר שאינו מאמין שאפשר להגיע אליה אי-פעם, וזה לא נכון.
גראהם האנגלי הוא בדעתי, הוא בא מארץ דימוקראטית, אך הוא משועשע לראות את הנייטיבס, או את שני היהודים הנלהבים, מתווכחים, ואינו לוקח חלק בסיכומים. איני יודע אפילו אם הוא יודע שארתורו יהודי. פטר הצ'כי הוא בדעתי, אבל חושש להתווכח. מין שווייק שכזה. אני מביע שוב ושוב את התנגדויותיי, אבל נותר במיעוט. עיקר הדיון כבר מתנהל ביני לבין ארתורו, ששואל בחיוך להסכמתי, לאחר שקורא כל סעיף.
13.00. צהריים. אוכל רק שתי צלחות מרק. ממילא אין משהו מיוחד לאכול. איזו תבנית גדולה ובה שוחות ביצי-עין על גרגירי אפונה ירוקה ברוטב.
15.00. אחר הארוחה מתכנסות שלוש הקבוצות באולם הישיבות. פיוס מקניה, ראג'יווה מסרי-לאנקה, וארתורו – קוראים כל אחד את הסיכום של קבוצתו. ארתורו במצע האידאולוגי התלוש, בספרדית, ואילו שני השחורים, פיוס וראג'יווה, באנגלית, במצעים קצת יותר קונקרטיים, הנשמעים כסיכום דיון בקלוב ויכוחים פוליטי, בקולג' בריטי. אנחנו שוב מתפזרים, והשלושה נישארים לסכם מצע משותף אחד.
התיאבון טרם חזר אליי. אחר-הצהריים אני מטלפן ליהודית ולבן, להודיע שהחזרה לארץ תתבצע כמתוכנן.
כאשר אנחנו יושבים בחצר, מביאה ליליאנה צרורות עטופים נייר, מזכרות מקולומביה, ומעניקה גם לי מתנה – מכונית כפרית קטנה, עשוייה חימר צבוע, כמכוניות הפלסטלינה שהייתי בונה בילדותי. אני מצטלם עם ליליאנה הנחמדה, כשהמכונית על ברכי. (תמונה 21). התצלום עתיד לעזור לי להדביק בארץ חלקים שיפלו מהמכונית.
אוסקר הפרואני מעניק לי מחזיק מפתחות בסגנון עממי. חבל שלא הבאתי איתי מזכרות. אפילו סתם מטבעות ישראליות. יש לי רק שקל אחד, אותו אני נותן למריו הברזילאי, לבקשתו. אבל איני יכול להיענות לאחרים.
17.00. חוזרים לאולם הישיבות. ראג'יווה קורא את נוסח ההחלטות המשותף. לא נותר בהן כמעט מאומה מהפראזיולוגיה הנבובה של ארתורו, אך עודן כוללניות מאוד. דיין הבולגרי, היחיד כאן שהוא בעל נשמה והשכלה ספרותית ופילוסופית, שואל מה מטרת ההחלטות, מה יעשו בהן. דה קאמארה אינו מבין את השאלה. דיין אומר באירוניה שעצם אי-ההבנה היא עבורו תשובה לשאלתו. דה קאמארה לא ניראה כמבין את האירוניה.
לפתע מתברר שיש הצבעה. דה קאמארה שואל:
"מי נגד ההצעה?"
איש אינו מרים ידו.
הוא שואל: יש נמנעים?"
אני מרים את ידי. יחידי.
"אתה מתנגד?" הוא שואל, כמאוכזב ממני, לאחר שהתיידדנו.
"לא." אני עונה באנגלית הלא-כל-כך מבריקה שלי. "כל איש ואישה בעלי כוונות טובות צריכים לתמוך בהצעות האלה, הן כמו מגילת זכויות האדם. (במקום Declaration אני משתמש במילה (Scroll. אבל לדעתי הדברים האלה כלליים מדי. חסרים לי ניסוחים יותר ספציפיים, ייחודיים, הבחנות שהתחדשו כאן, תוך כדי מה ששמענו בדיונים. אבל לא אאריך בדבר כי אין טעם לפתוח את כל תהליך הכנת ההחלטות מההתחלה."
דיין מצביע שוב.
"גם אתה נמנע?" שואל דה קאמארה באירוניה אקדמית.
"לא, אני לא נמנע. אני פשוט מבקש להיחשב כנעדר. אני לא לוקח חלק במשחק הזה."
וכך, עם נמנע אחד ונעדר אחד, מכריז דה קאמארה כי ההחלטות התקבלו על דעת כל שאר המשתתפים, הן תתורגמנה גם לספרדית, ותישלחנה אלינו במועד מאוחר יותר. תוכן ההחלטות אינו זכור לי, משהו כמו הצהרה תקיפה בזכות הדימוקראטיה ובצורך לעזור לה. אין בהן משפט אחד שלא נכתב ונאמר כבר עשרות ומאות פעמים לפני כן. היה אפשר לחסוך זמן ולמצוא אותן מנוסחות בהחלטות הסמינרים הקודמים שנערכו כאן.
לאחר הסיום הרשמי של הדיונים אנחנו מקבלים למלא שאלונים. התשובות ברובן בדרך של דירוג מ-1 עד 5. מתברר שהרוב, כולל אני, מעניק לאוכל דירוג של 3, גם זאת מתוך התחשבות במסירותן של עובדות המיטבח, אחרת היו נותנים 2. ולעבודתו של דה קאמארה אני מעניק 5 בכול. הוא בהחלט מקצועי. בהצעות לסמינרים נוספים אני רושם: "תקשורת, חופש ודימוקראטיה", "דת, חופש ודימוקראטיה", "המקורות ההיסטוריים והתרבותיים של הדימוקראטיה". אפשר לחתום על השאלונים ואפשר למוסרם באופן אנונימי. אני חותם את שמי.
לאחר מילוי השאלונים אני מצלם קצת, מחלון חדר-הישיבות, כלפי הגן והבריכה שבה דגים וברווזים. בחדר אני אורז את המזוודה והתיק. מתרחץ, לובש ז'אקט ועונב עניבה, וחוזר לחצר, לקראת ארוחת הערב החגיגית.
19.00. שיחה בחצר עם שגריר בנגלדש בפורטוגל, שנקלע למקום בלוותו את שר ההסברה, שניהם מוזמנים לסעודה. אני משוחח עם בחור צעיר, עוזרו של השגריר. ראג'יווה משוחח עם גרמני גבוה וכבד-גוף, הדומה לקורט יורגנס, שבא בפמליה של השגריר. הגרמני מספר שהוא נשוי לפורטוגזית, ובנו עומד לכהן כשגריר פורטוגל בסרי-לאנקה. הוא מספר בקול באס עמוק וסמכותי על העקבות שהותירה פורטוגל בסרי-לאנקה. למשל, יש בניינים בקולומבו שלא רק בנויים בסגנון פורטוגזי אלא האבנים עצמן הובאו מפורטוגל ממוספרות, ותפקידן היה לשמש כנטל, משקל מייצב לאוניות, ששבו לפורטוגל עם סחורות מציילון.
הגרמני המבוגר מעורר בי איזו הרגשה לא-נוחה. יכול היה להיות בנקל גנרל. יש בו איזו סמכותיות כובשת ומשעבדת.
הכול מתאספים להרים כוסית באולם המבוא. דה קאמארה עולה על המדרגות האלכסוניות, המובילות לקומה העליונה, ונואם נאום קצר. אני מצלם אותו. אנחנו מקבלים גם תעודות השתתפות בסמינר, צילום קבוצתי למזכרת, יחד עם צילום הטירה, סיכה לענוד בדש הבגד, ואריח קראמיקה כחול-לבן אופייני.
נכנסים לחדר-האוכל. על השולחן המרכזי שפע מאכלים, לא כמו בארוחות-הערב הקודמות. אבל אני נזהר, וגם התיאבון שלי לא רב. טועם רק מהגבינות, שעליהן ממליץ דה קאמארה, בייחוד גבינה אחת שנתונה בחריץ עגול כמו גבינה צהובה רגילה, אבל היא רכה מבפנים, ממש נוזלת, מוציאים אותה בכף, מחתך שעושים באמצע החריץ. אני טועם גם קצת פירות. לא נוגע בבשרים וכמובן לא בשפע פרי-הים, בעוגות התפוחות ובפודינגים המפחידים. יהודית ובן היו נהנים. אני מצלם למזכרת צילומים אחרונים.
אחרי הארוחה אנחנו יורדים פעם אחרונה לבר שבכניסה לאחוזה. הצעירים, כולם כאן צעירים, רוקדים עם מריה המזכירה, עם חברה שלה, ועם ליליאנה. שותים הרבה יין, לאחר שגם בארוחה לא חסר. יוסרי מביא קלטת של מוסיקה מצרית. אחרים שמים קלטות של מוסיקה דרום-אמריקאית. גם אני רוקד קצת, אבל זה לא בשבילי. שותה רק קולה. אבד לי הטעם ליין. חבל.
דיין, שישב לידי, קם לפתע ורוקד בכבדות מפחידה, כמו דוב. הוא שמן ומסורבל. ממושקף. יש בכל זאת משהו דוסטוייבסקאי ומפחיד בהווייתו. מי יודע מה הוא מסוגל לעולל כאשר היצר הרע מתגבר עליו.
אני יושב בחדר צדדי עם פטר הצ'כי ופיוס הקניאתי. פיוס מרחיב קצת על הנעשה בארצו, אבל קשה לשמוע אותו בגלל רעש המוסיקה. אני מספר לו שקראתי בשבועונו שחילק לנו, מראשית ינואר, כי הוא ממליץ לבחור באחד משלושה מועמדים לנשיאות, בהם הנשיא דניאל אראפ מוי, אבל לא במועמדים האחרים.
הוא מסביר שכל האחרים נגועים בשבטיות, וגרועים אפילו ממוי.
אני משוחח גם עם אוסקר הפרואני. מאוד לבבי. אימו נולדה בבית-ג'אלה אך הוא עצמו נולד כבר בפרו. אביו מקומי, פרואני.
על שולחן בכניסה לבר מונחים דפים מצולמים של כתובות המשתתפים, כפי שרשמנו בעצמנו. למרבה הצער חלק מהכתובות משובש, וכל הארגון של העניין ניראה לקוי. אני לוקח סט דפים, ויוצא. מעדיף להסתלק בעוד כל השאר מבלים, כדי שאזכור אותם כאילו הם עודם שם, תמיד, שותים ורוקדים.
חוזר לחדר ומכין סופית את המזוודה לנסיעה מחר. טוב שכבר חוזרים. אין לי חשק לטייל לבד בפאריס או בעיר אחרת. היו אמנם אחדים ששינו את מועדי הכרטיס שלהם כבר מכאן, והוסיפו לעצמם ביקור במקום אחר, על חשבונם, כמובן. החישוב שלי הוא ששבוע של שהייה לבד במלון, בליסבון או בפאריס, יעלה לי כמעט כמו שבוע עם יהודית, ומוטב לחסוך את הכסף לטיול בשניים.
המשך יבוא