לחג היובל של בית הספר פיק"א [יק"א] בפתח תקווה

במלאת 131 שנים להיווסדו

אבי ואימי למדו בילדותם בבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה אצל המורה אליהו ירקוני. אבי בנימין, שנולד במושבה, היה תלמידו בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לקראת סופה, כאשר הבריטים כבר כבשו בשנת 1917 את מחצית הארץ מידי התורכים, ונתנו אפשרות להתגייס לגדוד העברי – נפרד המורה ירקוני מתלמידיו והתגייס לגדוד. תמונתו במדי חייל, שנתן מתנה לתלמידיו בבואו לבקר אותם במושבה, שמורה בארכיונו של אבי. [ר' צרופה].

בעת ההתקפה הגדולה על פתח-תקווה, במאורעות מאי 1921, היה המורה ירקוני אחד מחברי ועד-ההגנה על המושבה. אברהם שפירא, מפקד ההגנה, האמין כי הסתערות פלוגת פרשים על המתנפלים משבט אבו-קישק תציל את המושבה. ההתקפה נכשלה. ארבעה מבני-המושבה נהרגו, רק קו חפירות ההגנה שהוכן מראש, פרי ניסיונם הצבאי של ותיקי הגדוד העברי, אליהו ירקוני ואליהו איתן (אביו של רפול) – הוא שהציל את המושבה. את יום הקרב תיארתי בספרי "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא. אבל כשהייתי תלמיד של ירקוני לא ידעתי שהוא אחד מחברי ועד ההגנה שבזכותם פתח-תקווה לא נכבשה בידי הערבים. כה צנוע היה, מעולם לא סיפר לנו על הימים ההם.

אימי דבורה עלתה עם הוריה ארצה בשנת 1921 והיתה תלמידתו של ירקוני. כאשר הגעתי ללמוד אצלו, בשנת 1948, רחש כלפיי חיבה מיוחדת משום שהייתי בנם של תלמידיו האהובים. באותה תקופה כבר היה בעינינו "איש זקן" חביב ואיטי, עם משקפיים ושפם לבן, שונה מכל מורה אחר שהיכרנו. חדרו בקומה התחתונה של הבניין העתיק היה כמעבדה, מלא מבחנות, אביקים, מבערי-ספירט וחומרים חימיים ששימשו אותו להמחשת ה"ניסיונות" במקצוע שאותו הורה, טבע.

כמו היום אזכור את מורי האהוב עומד ויוצק חומצה גפריתית בכלי זכוכית גדול, הנקרא אביק, על לוח אבץ המונח בתחתיתו. תהליך חימי הגורם לגז המימן להשתחרר ולצאת מחרטומו הצר של הכלי. אם מקרבים לקצה העליון הזה גפרור בוער, ניצת המימן ומחזיק להבה קטנה. מימן רב מדי הצטבר כניראה בכלי הזכוכית, וחזינו במו-עינינו ב"פצצת המימן" כאשר האביק התפוצץ על שולחן המורה ממש לנגד עינינו. וזה כמובן הניסוי החימי היחיד שנחרת בזיכרוני.

ירקוני לימד אותנו לאסוף פרחים וצמחים, להגדירם ולייבשם. לחגיגת הבר-מצווה הביא לי מתנה את ספרם של ש. דובדבני וש. אשרוב "מגדיר לצמחי בר" (הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ו, 1946), ובו כתב: לתלמידי החביב אהוד, בן תלמידיי הטובים דבורה ובנימין, בהיכנסו לעול המצווה והמסורת, ברכה, מאת א. ירקוני, ט' בניסן התש"ט (1949).

בחצר בית-הספר הפונה לרחוב רוטשילד ניצבה תחנה מטרואולוגית, תיבה מרובעת, קירותיה תריסי-עץ ורגליה הגבוהות אף הן עמודי-עץ דקים, והכול צבוע לבן. מדי בוקר הייתי עוזר למורה ירקוני, האחראי על התחנה, להחליף את הגיליון שעליו נרשמו מעלות החום ודרגות הלחות ביממה האחרונה. בחורף הייתי מודד בכלי זכוכית בעל שנתות את כמות הגשם שהתאספה. היומנים הגדולים, שבהם נרשמו הנתונים, היו עתיקים מאוד. אולי התחילו לרשום בהם בתקופת התורכים.

מכוורת בית-הספר עמדה בגבול הפרדסים בצפון המושבה, ליד תחנת הרכבת. ביום רדיית הדבש היינו באים בתלבושת מתאימה, כובע קשיח עטוף רשת שקופה, ששוליה סגורים בצווארון חולצה בעלת שרוולים ארוכים, וכפפות לידיים. ירקוני לא פחד מעקיצות ולפעמים היה ניגש לכוורות ללא לבוש-מגן, ובידו רק מפוח שמעלה עשן, מוריד את מכסה הכוורת, ובתוך ענן הדבורים שריחף מעליה שולף מתוכה בזו אחר זו את מסגרות-העץ שבהן בנו הדבורים את תאי הדונג ואצרו את הדבש. ירקוני נזהר שלא לשלוף את המסגרת שמשמשת משכן למלכת הדבורים. היא היחידה שיכולה להטיל ביציות, שמהן בוקעות דבורים חדשות. אם יקרה לה משהו, תתבטל הכוורת כולה.

למרות הלבוש המיוחד שבו היינו מחופשים, הצליחו מדי פעם דבורים לחדור לסדק זה או אחר בבגדים ולעקוץ אותנו. המקום מיד התנפח וכאב. כשהיה מישהו צועק מכאב או מוקף דבורים רבות מדי, היה המורה ירקוני מפיח עליו עשן מהמפוח ומגרש אותן.

רדינו שעה ארוכה את הדבש, שריחו המשכר והמתוק מילא מאוחר יותר את צריף הצנטרפוגה, המכשיר המסתובב וזורק את הדבש ממסגרות התאים. לפני שהתפזרנו הגיש כל אחד מאיתנו למורה ירקוני צנצנת שהביא מהבית, והוא מילא בה דבש טרי מהצנטרפוגה, שלפעמים צפה בו דבורה מתה, וגם הוסיף חתיכה מחלת הדבש, שאפשר ללעוס כמו מסטיק עד שהדבש נמס כולו בפה ונישאר רק טעם מוזר של דונג, ויורקים אותו.

צנוע, איטי וזקן, ירקוני היה שייך לעולם העשייה – כך קסם לנו, משך והפך אותנו לעוזריו הנאמנים, כך למדנו אצלו מבלי להרגיש שאנחנו לומדים.