לפני כעשור, הועלתה בידי שרת המשפטים ציפי לבני מועמדותה של כלת פרס ישראל למשפט פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. היתה זו מועמדות מצוינת – הן מבחינת כישרונותיה ויכולותיה של גביזון, הן מבחינת מנהיגותה, ולא פחות חשוב, כמי שיכולה להוות משקל נגד לנשיא אהרון ברק, ששיטותיהם בסוגיית האקטיביזם המשפטי מנוגדות. בית משפט עליון פלורליסטי, שיש בו שני ענקים המייצגים דרכים שונות, הוא בית משפט אידיאלי.
אולם אהרון ברק מנע את בחירתה, בטיעון ש"יש לה אג'נדה," שזהו ביטוי מכובס שנועד לומר: "האג'נדה שלה שונה מהאג'נדה שלי."
ומרגע שברק החליט, ברור היה שהמינוי יסוכל, בשל הרוב האוטומטי שהיה לו בוועדה למינוי שופטים. הרוב היה מבוסס על הרכב הוועדה למינוי שופטים. שלושת נציגי העליון הגיעו מאוחדים בעמדותיהם, נציגי לשכת עורכי הדין לרוב הלכו איתם, ונציגי הצד ה"שמאלי" בכנסת התיישרו איתם. צעד זה של ברק היה אחד מרגעי השפל של בית המשפט העליון, שפגע מאוד באמון הציבור בבית המשפט. צעד זה הצביע על הבעייתיות בשיטת בחירת שופטי העליון.
עם הבעייה הזו התמודדה הכנסת בהצעה שהוביל ח"כ גדעון סער, בתמיכה נמרצת של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן. הצעתו, שכל הימין תמך בה, הייתה לשנות את שיטת הבחירה לעליון – לחייב רוב מיוחד לכל מינוי, של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים.
מה שאיפיין את ההצעה הם תבונה והגינות. סער לא הציע הצעה של העברת הכוח העודף מצד אחד לצד שני – הצד שלו, אלא עיצב כללי משחק הוגנים של איזונים ובלמים, הצעה שלא תאפשר רוב אוטומטי לאף כיוון, הצעה שמחייבת הידברות ובניית הסכמות. למרבה הצער, שופטי בית המשפט התנגדו להצעה ונאבקו לסיכולה, אולם בדיעבד הכול מכירים בצדקתה. ואכן, פני בית המשפט בעקבות השינוי מאוזנים יותר, מייצגים מגוון רחב יותר של עמדות, ולכן בית המשפט טוב יותר, הגון יותר ומתחיל לשקם את מעמדו הציבורי שנפגע.
לפתע באה שרת המשפטים ועימה ח"כים מן הימין, ומנסים להפוך את הקערה על פיה, ולחזור לשיטה הקודמת. מה הסיבה לכך? נוצר מצב שכעת יש להם רוב בוועדה. ולכן, הם רוצים לנצל זאת להתנהלות כוחנית, שתאפשר להם להימנע מהידברות ומהסכמות, בניסיון לכפות את השופטים שהשרה חפצה ביקרם על בית המשפט, בזכות הרוב האוטומטי.
הם מציעים לבטל שיטה ממלכתית, טובה, מאוזנת, נכונה לחברה הישראלית, ולחזור לשיטה שהם סבלו ממנה ונאבקו נגדה, אך ורק כיוון שכרגע יש להם רוב. אגב, הרוב שלהם נוצר עקב העובדה שנציג האופוזיציה בוועדה הוא ח"כ אילטוב מ"ישראל ביתנו". גם כאשר סיעתו היתה באופוזיציה, בחירתו לא היתה ראויה, כיוון שרוח החוק נועדה לאפשר מגוון קולות, ולכן ראוי היה שנציג האופוזיציה יהיה נציג המחנה הנגדי לקואליציה. בוודאי שלאחר שסיעתו עברה לקואליציה, המצב שנוצר הוא אבסורדי. וכיוון שהנציגות הנוכחית של לשכת עורכי הדין אף היא מקורבת לשרה, מנסה השרה לנצל את הקוניוקטורה לצורך מחטף.
דמוקרטיה מחייבת יציבות. המשפט מחייב יציבות. אי אפשר לשנות את ההליכים הדמוקרטיים על פי תמונת מצב רגעית של יחסי הכוחות. שינוי כזה הוא מעשה כוחני וחף מהגינות.
וכדאי להזכיר למי שבטוחים שהכוח שבידיהם היום יישאר בידיהם לעד, את אמרתו של החכם באדם: "לא לעולם חוסן."
2. צרור הערות 2.11.16
* עד הסוף – אני גאה בשר האוצר כחלון העומד איתן מול מכבש הלחצים של ראש הממשלה, הדוהר להרס השידור הציבורי בישראל. אני חש, שכחלון מממש את המנדט שהענקתי לו בבחירות. אולם אין די בהתנגדות, כיוון שלנתניהו יש רוב בממשלה. לא בהכרח רוב של תומכים בדעתו, אך רוב ברור של מצביעים אתו, שאינם מעיזים להביע דעה שונה משלו. על כחלון ליצור משבר קואליציוני סביב הנושא, ולהודיע ש"כולנו" תפרוש מן הממשלה, אם תקבל את הצעת נתניהו. הממשלה תלויה ב"כולנו", וצעד זה יציל את השידור הציבורי בישראל.
* הבעיה אינה כספית – טוב עשה כחלון, כאשר הבהיר שיממש את סמכותו להטיל וטו על החוק לביטול תאגיד השידור הציבורי, בשל עלויותיו הגבוהות. אך יש בכך מלכוד. נתניהו יוכל למצוא דרך למצג שווא, לפיו עלות החוק נמוכה יותר מעשרה מיליון שקל, וכך לא יוכל שר האוצר להפעיל את סמכות הווטו שלו. לכן, עליו להבהיר שהבעיה אינה רק כספית, אלא בראש ובראשונה ערכית, ולכן "כולנו" תלך עד הסוף ותפיל בכל מקרה את החוק. האם רמיסת השידור הציבורי כל כך חשובה לנתניהו, עד שהוא יפיל את ממשלתו בגללה?
* כשרוגל אלפר דווקא כותב לעניין – נתניהו מצא תומך במלחמתו נגד תאגיד השידור הציבורי – רוגל אלפר. אלפר שולל מן היסוד את התאגיד, כיוון שהוא שולל מן היסוד את עצם השידור הציבורי. במאמרו ב"הארץ" הוא מציע לפרק גם את "קול ישראל" ואת גל"צ. טענתו היא, שהערוצים הללו הם ממלכתיים. ובעיני רדיקל-בגרוש כמוהו, אין דבר בזוי יותר מממלכתיות. מי שמתעב את מדינת ישראל, אינו יכול שלא לתעב את הממלכתיות.
רוגל אלפר דווקא כתב לעניין. אכן, השידור הציבורי הוא שידור ממלכתי. ומאותה סיבה שהוא, המתעב כל מה שמדיף ריח ממלכתיות צודק, לשיטתו, ברצונו לפרק את השידור הציבורי, אני וכל מי שמאמין בממלכתיות, רוצה בשידור ציבורי טוב, חזק, מקצועי, אמין ועמיד בפני אופנות הרייטינג, ההופכות את השידור בעיקר לבליל של ריאליטי משחית ותכניות בישול סרות טעם ורדודות.
* הסתה – לא אחת מתחתי ביקורת חריפה על אמנון אברמוביץ' ולבטח עוד אעשה זאת בעתיד. אולם כל ישראלי שפוי חייב לצאת נגד ההסתה הבזויה נגדו ונגד שתיקת הכבשים של המנהיגות בראשות רוה"מ לנוכח ההסתה.
* משבר מנהיגות – ראש ממשלת ישראל וכל אחד מן המועמדים הפוטנציאליים לראשות ממשלה ישראל, וכל אחד מראשי ממשלת ישראל בעבר (למעט אולמרט), מוכשר ומתאים להנהגה לאין ערוך יותר מזוג המתמודדים על נשיאות מעצמת העל, מנהיגת העולם החופשי.
[אהוד: גם אולמרט].
* חוצפה ועיוות – כה אמר הנשיא ריבלין, היום בנאומו בפתח מושב החורף של הכנסת: "יש מידה לא מבוטלת של חוצפה ועיוות, במי שתובע מתושב עמונה, לשלם את מלא המחיר בהרס ביתו בשל צו בית המשפט בעוד הוא בעצמו מסרב לקבל את הכרעת הבוחר הישראלי, את כללי המשחק של מדינת ישראל ופונה למועצת הביטחון, בתקווה שהיא תיכנס בכל הכוח במדינת ישראל. גם זו אינה שאלה של פוליטיקה וערכים, אלא שאלה של יושרה בסיסית."
* הישראלי המכוער – מאות סטודנטים וצעירים ישראלים מקדישים הרבה מזמנם, ממרצם ומכספם בפעילות להגנה על מדינת ישראל מפני מתקפות הדה-לגיטימציה של האנטישמיות החדשה, שמרכזה תופעת ה-BDS. הצעירים הנפלאים הללו הם התגלמות הישראלי היפה.
היפוכם המוחלט הוא חגי אלעד, התגלמות הישראלי המכוער. הישראלי המשרת את האוייב, המתגייס להיות חוד החנית במתקפת הדה-לגיטימציה של האנטישמיות החדשה, שמרכזה תופעת ה-BDS. הישראלי הנואם בפני עצרת הביטחון של האו"ם ומפציר במדינת העולם לפעול נגד מדינתו, להזיק לה, לפגוע בה וקורא להם "לעבור מדיבורים למעשים."
ומי נמצא ראוי להופיע כמעט במעמד של מנהיג לאומי כאורח התכנית "פגוש את העיתונות"? הישראלי היפה או הישראלי המכוער?
באחד הערוצים דווח בהערצה שהטינופת הזה שירת ביחידת העילית של אמ"ן – 504. זה רלוונטי כמו שירותו של אודי אדיב בצנחנים ושל יגאל עמיר ב"גולני".
* השטחים הכבושים – "לא נחסוך שום מאמץ כדי לשחרר את מה שנותר מהשטחים הכבושים שלנו," אמר נשיא לבנון החדש מישל עוון, בהתייחסו לישראל בנאום ההכתרה שלו, והוסיף: "לא נחסוך מאמץ בהגנה על המולדת שלנו מאויב שעדיין לוטש עיניים לאדמה שלנו."
וראוי לזכור – מישל עוון היה המתנגד הראשי לכיבוש הסורי בלבנון, ובשל כך נאלץ לגלות לצרפת. הוא חזר לארצו כנוע, זנבו מקופל בין רגליו והפך לעבד נרצע של סוריה וחיזבאללה. הגורמים הפרו סוריים שהעלו אותו לנשיאות, בחרו אותו כבובה של אסד ונסראללה.
* אפרופו "חוק הפורנו" – טרם גיבשתי את דעתי בנוגע ל"חוק הפורנו". אני מחפש את האיזון הנכון בין סלידתי העמוקה מן הפורנו לבין חששי מפגיעה עודפת בחופש הביטוי.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, יזמה נינה קציר, אשת נשיא המדינה אפרים קציר, משלוח חוברות "פלייבוי" לחיילי צה"ל, על מנת לשמח אותם. היום זה לא היה עובר, וטוב שכך. אני חושב שהתקדמנו כברת דרך מרשימה. עם זאת, צריך להיזהר לא ללכת גשר אחד רחוק מדי בהתערבות המדינה והחוק בחופש הביטוי.
* מי המציא את "דור האספרסו" – בדיון בכנסת בשנת 1960, על תקציב משרד החינוך 1961, תקף ח"כ יזהר סמילנסקי, הלא הוא הסופר ס. יזהר, את הדור הצעיר בישראל, הדור הנהנתן, רודף הקריירה והלא חלוצי, וכינה אותו "דור האספרסו", לציון האופנה של התקופה, קפה אספרסו. הביטוי הזה נקשר לשמו, ועד היום, כעבור 56 שנים, מוזכרת האמירה הזאת של יזהר לעיתים תכופות במאמרים ובמחקרים (כולל במאמר שאני פירסמתי לקראת יום העצמאות האחרון: "כמו רקפות בין הסלעים"). נהוג להזכיר שאותו דור נגדו יצא יזהר, הוכיח את עצמו מעל ומעבר בהגנת המדינה ובהקרבה למען קיומה, כעבור שבע שנים, במלחמת ששת הימים.
לאחרונה מצאתי שיזהר לא המציא את הביטוי. במאמר של דוד אשכול ב"למרחב" – עיתון תנועת "אחדות העבודה", ב-9 בספטמבר 1960 (כנראה עוד טרם נאומו של יזהר), שכותרתו "מנהיגים ל'דור הטרנזיסטורים'", נכתב על הדור המכונה "דור האספרסו", והביטוי מיוחס בו לסופר ולפילוסוף היהודי-בריטי (ממוצא הונגרי) הנודע ארתור קסטלר. קסטלר זכור בעיקר בזכות ספרו רב ההשפעה "האל שהכזיב", שבו תיאר את התפכחותו מן הקומוניזם.
"אין עוול גדול מזה שנעשה לאחרונה למשקה האספרסו: חטאיו של דור שלם נמזגו אל הספל הקטן והמהביל של הקפה הטוב, ותלי תלים של פלפולי-לשון נערמו כדי להמשיל אל דרך הכנתו של הקפה את משוגותיו וסטיותיו וסכנותיו, ומעט מאוד גם את מעלותיו, של הדור שבגר למצוות וחטאים בשלהי שנות החמישים. מטבע זה, 'דור האספרסו', נטבע – כידוע – בידי אבי אבותיה של התהייה והסטייה ואובדן החושים והתפרקות האידיאות: ארתור קסטלר. סופר מחונן זה, שסופו היה לאבד דרכו, הוא גם אביו הרוחני של דור וגם אספקלריה לו."
"כידוע," כתב אשכול, כלומר העובדה הזו היתה ידועה באותה תקופה. אולם השימוש שעשה יזהר בביטוי בנאומו, גרם לייחוס המוטעה.
* ויהי חושך – שעון חושך. איזה באסה.
* ביד הלשון: לקסיקון רבין. יצחק רבין, שבימים הקרובים נציין 21 שנה להירצחו, לא הצטיין בכושר הביטוי; הכושר הרטורי שלו היה חלש, שפתו העברית היתה דלה ולעיתים עילגת. ודווקא הוא, בסגנון ה"דוגרי" שאיפיין אותו (לטוב ולרע), הצליח להחדיר לתרבות הפוליטית הישראלית כמה אמרות שפר עסיסיות, שחלקן מלוות אותנו עד היום.
להלן הבולטות שבהן:
אני אנווט – נאום הניצחון הקצר (והנרגן משהו) של רבין, בבחירות 1992, התמקד בהבהרה חד משמעית לשמעון פרס, שבניגוד לממשלתו הקודמת, הפעם לא יסבול חתרנות. "אני אנווט... אני אקבע... אני אוביל." אז אמר...
אין לנו מדינה ספייר – בנאומו במרכז מפלגת העבודה, לאחר בחירות 1988, הטיל יצחק רבין את כל כובד משקלו למען הצטרפות לממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, הפעם ללא רוטציה; ממשלה שהוא היה שושבינה. למתנגדים, שנשאו את דגל הדבקות בעקרונות באופוזיציה, השיב בביטוי זה, המיטיב לבטא את השקפת עולמו ואת דרכו.
בבכיינות לא בונים מנהיגות – במילים אלה הגיב רבין על תלונתו של פרס שרבין מנסה להדיח אותו, בעת ההתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, 1992.
בלי בג"ץ ובלי "בצלם" – בהקמת הרשות הפלשתינאית, בהסכם אוסלו, קיווה רבין שהפלשתינאים יגשימו את הפנטזיה שלו על אודות הדרך להילחם בטרור. התוצאה היתה באמת בלי בג"ץ ובלי "בצלם", אך לא מלחמה בטרור, אלא החרפתו.
גועליציה – במו"מ הקואליציוני על הקמת ממשלתו השנייה, אמר רבין ש"בכל קואליציה יש גם גועליציה." הביטוי "גועליציה" מזוהה עם רבין, אך הקרדיט מגיע לעורך "העולם הזה" אורי אבנרי, שטבע את הביטוי שנים רבות קודם לכן.
הפודל של פרס – הגדרתו את יוסי ביילין, מקורבו של שמעון פרס.
הפוגלים – פקידי האוצר, בפי יצחק רבין, שרטן על כוחם המוגזם. ע"ש מנכ"ל האוצר אהרון פוגל.
התרגיל המסריח – הכינוי המבריק שהעניק רבין לתרגיל שרקח פרס עם דרעי, לפירוק ממשלת האחדות הלאומית בתואנות שווא והקמת ממשלה חלופית בראשות פרס, בהשתתפות החרדים ועריקים מן הליכוד (דוגמת אברשה שריר), במרץ 1990. כידוע הניסיון נחל כישלון צורב. יש לציין שאת ביקורתו החריפה על התרגיל הביע רבין רק אחרי כישלונו.
חתרן בלתי נלאה – הגדרתו הקולעת לשמעון פרס, בספרו "פנקס שירות", בתארו כיצד פרס חתר תחתיו עת שירת כשר הביטחון בממשלתו הראשונה. סופר הצללים של ספרו, דב גולדשטיין, הוא שהיטיב לנסח את דעתו של רבין על פרס. תגובתו של רבין, כששמע את ההברקה של גולדשטיין, היתה: "זאת הפעם הראשונה שרב אלוף מצדיע לסמל."
כדור נגד בחילה – לאחר הפסדו לפרס בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה ב-1981, הבהיר רבין שביום הבחירות יבלע כדור נגד בחילה וישלשל לקלפי את הפתק "אמת".
להדק, להדק – המלצתו של רבין לשר הביטחון שרון, בעת המצור על ביירות במלחמת לבנון הראשונה.
לשבור להם את הידיים והרגליים – אמירה של שר הביטחון רבין בתקופת האינתיפאדה הראשונה. כוונתו המטאפורית לתגובה חריפה, פורשה בידי אחדים ממפקדי צה"ל כפשוטה – כהוראה, כביכול, לשבור גפיים של מתפרעים.
מוצג ארכיאולוגי – כינוי שהדביק ראש הממשלה רבין לראש האופוזיציה בגין, בנאום בסיעת המערך ב-1976. הוא הוסיף שבגין הוא נכס למערך, המבטיח את הישארותו בשלטון. כעבור שנה התחולל המהפך הפוליטי שהעלה את בגין לשלטון.
נפולת של נמושות – הגדרה של ראש הממשלה רבין ליורדים מן הארץ, בגל הירידה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
פרופלורים – כינוי שהדביק רבין לנו, תושבי הגולן, במאבק שניהלנו נגד ניסיונו להביא להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. "מתיישבי הגולן יכולים להסתובב כמו פרופלורים, וזה לא מזיז לי את קצה הקרסול," הוא אמר בפרץ של ממלכתיות, דמוקרטיה וכבוד למאבק אזרחי דמוקרטי. אם זיכרוני אינו מטעני, הוא אמר "פלופלורים"...
שעזה תטבע בים – בתקופת המו"מ עם הפלשתינאים אמר רבין ש"אולי הפתרון הטוב ביותר היה שעזה תטבע בים, אך משום שזה לא מעשי, צריך למצוא לזה פתרון." הפרטנרים למו"מ לא התמוגגו מן האמירה.