בכל זאת, יצירת מופת
על הרומאן "קוו ואדיס" של הנריק סינקביץ'
תרגום: ד' ש' בן אברם
הוצאת נ' טברסקי, תשי"ב, 2 כרכים, 625 עמ'
אני חייב הסבר למילים "בכל זאת" – קודם כול על כך שבחרתי בתרגום העתיק, הערוך ברשלנות והמלא שגיאות דפוס, על פני התרגום החדש של אורי אורלב משנת 2003 – וזאת משום טעם נוסטלגי: את התרגום הזה קראתי בנעוריי, כאשר הופק הסרט הגרנדיוזי על סמך הספר של הנריק סינקביץ' מ-1895, סופר בעל שם עולמי וחתן פרס נובל לשנת 1905. הסרט היה גדוש בשחקנים מהשורה הראשונה, ביניהם – רוברט טיילור, דבורה קר, פיטר יוסטינוב (כקיסר נירון), סופיה לורן, אליזבת טיילור ועוד. הסרט היה מועמד לאוסקר ב-8 קטגוריות, ולא זכה באף אחת, אבל פיטר יוסטינוב זכה בפרס גלובוס הזהב.
זה באשר ל"בכל זאת" אחד, אבל יש "בכל זאת" יותר משמעותי: הנריק סינקביץ' היה סופר פולני אנטישמי, וההערות אנטישמיות מופיעות במרבית ספריו (בניגוד לבן ארצו, המשורר אדם מיצקביץ', שבאפוס "פאן טדיאוש" שחיבר, מופיע גיבור יהודי חיובי).
ובכן, בספר שלפנינו רבנים יהודים מופיעים אצל נירון קיסר ומוציאים דיבתם של הנוצרים רעה, כאילו הם מרעילי בארות, שונאי האנושות ומייחלים לחורבנה של רומא (ראו הערות אנטישמיות בעמ' 165, 169, 171, 193, 404, 423, 437), והרי לא היה סיכוי שרבנים יהודים יופיעו בפני הקיסר. סינקביץ' בוודאי הסתמך על הכתוב בברית החדשה (מעשי השליחים, 12, 18-16), שיהודים הוציאו דיבתו של פאולוס בפני הפרפקט של קורינתוס.
סינקביץ' איננו בודד בעניין הזה, הוא נמצא ברשימה ארוכה של יוצרים וירטואוזיים ששנאו יהודים: שקספיר (שיילוק), דיקנס (פייגין), דוסטוייבסקי (לוזין שדומה לז'יד), גינתר גראס (היהודי ב"תוף הפח"), ואם להאמין לאביגדור המאירי, גם לב טולסטוי לא היה מאוהבי עמנו ("בגיהינום של מטה").
אל ה"בכל זאת" מצטרפת הערצת המחבר ללא גבול לבשורת הנצרות, ולנוצרים המוצאים להורג בעינויים נוראים בהמוניהם. לא נעלם בוודאי מעיניו של סינקביץ', כי כאשר הנצרות השתלטה על העולם – היא לא פעלה ממש באהבה וברחמים, אלא דווקא ברשעות לא פחות מזוויעה מזאת של נירון. איגנציו סילונה, הסופר והפילוסוף האיטלקי שהתפכח מהקומוניזם, כבר הבין שמהפכות (כולל המהפכה הנוצרית) המתחילות כתנועות שחרור – מסיימות בשלטון עריץ ומדכא.
לאחר שהבהרתי (בקיצור!) את ה"בכל זאת", אני מבקש לאשש את מה שהביקורת והמחקר הספרותי קבעו: "קוו ואדיס" היא יצירת מופת. ראשית, משום שסינקביץ', שערך תחקיר אדיר על האימפריה הרומית בכלל, ועל קיסרותו של נירון בפרט, מביא בפני הקורא בצורה חיה ביותר את ההווי הרומאי לפרטיו ודקדוקיו – הקורא חש שהסופר מכיר לפניי ולפנים את כל הרבעים, האתרים, הרחובות, הסמטאות ברומא. הוא מתאר בצורה חיה את הבניינים, החדרים השונים בבתיהם של הפטריצים, את בגדיהם, קישוטיהם, הבשמים שלהם וצורת האמבטיה (פופיאה, אשת הקיסר, מתרחצת בחלב אתונות, לכן לכל מקום שהיא מגיעה, צריך להביא מאות אתונות לחליבה...), את סוגי החיילים, הסוהרים, העבדים. הוא מתאר לפרטיהם את תולדותיהם של הגיבורים, וממש מקפיד על כל פרט היסטורי.
כל מה שכתב על נירון (רוצח אימו , אישתו, אחיו, אוהדיו וחבריו, ולימים – רוצח המונים), על פופיאה שהסיתה אותו לרציחותיו, על טיגלינוס, ראש הפרטוריאנים (משמר שומרי הראש של הקיסר) המטומטם והמרושע, על פטרוניוס המלבב, אוהב האמנות והחיים הטובים, שמאבד עצמו לדעת, כדי לא לתת סיפוק לנירון ולטיגלינוס שמבקשים להוציאו להורג בתואנת שווא כאילו השתתף במרד של פיזון – כל אלה, ורבים אחרים, מופיעים ביצירה בצורה חיה ומרתקת.
מדהימים ביכולת התיאור של סינקביץ' הם תיאוריו לשריפה שפרצה ברומא (לפי ההיסטוריונים הרומים ולפי רומאן זה – באשמת נירון שרצה לחבר שירה על חורבן רומא בחיקוי להומרוס שכתב על חורבן טרויה). מדהימים הם תיאוריו לעינויי המוות שנועדו לנוצרים (שהואשמו בשריפת רומא): הם נטרפים בזירה על ידי כלבים טורפים, אריות, נמרים וחיות טורפות אחרות, מוקעים על הצלב, נשרפים חיים על המוקד.
הסיפור מתרכז בוויניציוס (טריבון בעל זכויות שנלחם נגד הארמנים), אחיינו של פטרוניוס, שמתאהב נואשות בליגיה, בת מלך הברברים הליגאים, שנאלץ למסור אותה ואת אימה כבנות ערובה לקיסר כדי להבטיח אי לוחמה.
פטרוניוס הוגה תחבולה כדי לגרום לקיסר למסור אותה לוויניציוס, אלא שאורסוס, משרתה הענק של ליגיה (הנוצרית בסתר) מצליח להביא המון נוצרים כדי לחטוף אותה ולהחביאה. ויניציוס, האמון על האכזריות הרומית, הורג את העבד שמודיע לו על החטיפה, ומעניש באכזריות את העבדים האחרים. בניסיון החטיפה השני הוא מגיע עם בריון בשם קרוטון, אבל אורסוס מצליח לחנוק אותו למוות, וכמעט הרג גם את ויניציוס, לולא ליגיה הזהירה אותו שיש צו קטגורי שאסור לרצוח. ויניציוס שיצא מההרפתקה נקוע וחבול, נדהם מכך שהנוצרים במקום להורגו על מעשיו, הם מטפלים בו במסירות ובאהבה. הוא נוכח בהתכנסויות הסודיות של הנוצרים, ולאט לאט משתכנע שזאת האמונה הנכונה, ולבסוף אף מוטבל לנצרות על ידי פטרוס.
אחרי השריפה הגדולה קמה אנדרלמוסיה ענקית ברומא, שוד ורצח והתקוממות העם הדורש למצות את הדין עם האשמים. נירון מחפש קורבן קודם כול בין צוות פקודיו וחבריו, ואז נמצא לו הקורבן על ידי הרבנים ועל ידי חילון, יווני נוכל וציני, אשר תוך כדי שרתו את ויניציוס לקבל מידע על מקום מחבואה של ליגיה, מתוודע אל הנוצרים. חילון מביא את דיבתם רעה (מרעילי בארות, רוצחי ילדים, שונאי האנושות), וזוכה לעושר בעקבות גילויים של ריכוזי הנוצרים, וביניהם – ליגיה ואורסוס.
בעטיים של אישיותו האכזרית והרצון העז להתנקם בפטרוניוס החכם והידען – מחליט נירון להכין דווקא לליגיה מוות אכזרי למדיי. פטרוניוס וויניציוס עושים מעשי ייאוש כדי לשחרר את ליגיה מהגורל האכזר שנועד לה – הם משתדלים אצל קרובי הקיסר, מנסים תחבולה מסוכנת (להוציא את ליגיה בארון מתים מתוך בית האסורים), וויניציוס הטריבון הפטריצי, שעד לא מכבר היה מתעלל בעבדיו, משחד את הממונה על הוצאת המתים מתוך בית הסוהר, כדי שירשה לו להתחפש לעבד המטפל בגופות המתים, ובדרך זאת שתתאפשר לו קירבה לליגיה.
קודם, כאמור, מתוארת אורגיה נוראה של מוות ורצח – הנוצרים נזרקים לזירת החיות הטורפות, מוקעים על צלבים ונשרפים חיים על עמודים מרוחים בזפת. לנערות הנוצריות נועד גורל יותר נורא: לפני המוות בעינויים, הן נידונות לאונס בידי הסוהרים. הנוצרים מקבילים את פני המוות בהכנעה מוחלטת, בתפילה ובזמרה, כשהם מאמינים כי במותם בעינויים הם מתאחדים עם ישו, ויזכו לחיי נצח בשמיים.
בסופו של דבר אורסוס (שקיבל השראה מישו – איך אפשר אחרת?) מצליח להציל את ליגיה. לא אפרט איך, כי הסצינה הזאת (הפנטסטית!) היא בהחלט מלאכת מחשבת (במובן הספרותי הרומנטי) שראוי לקרוא אותה כלשונה, ולא על ידי סיכום ברצנזיה. ויניציוס וליגיה חיים חיי אושר בסיציליה. הם מיישמים את אורחות הנצרות האוהבת והרחמנית ביחס לעובדיהם ועבדיהם, ומייחלים כי גם פטרוניוס יצטרף אליהם ואל האמונה הנוצרית.
אבל אישיותו של פטרוניוס מושרשת במסורת היוונית-רומאית המבכרת יופי, אהבה ארצית וגבורה על פני אמונה המבקשת לאהוב את ישו ואת כל באי עולם. הוא מבכר להתאבד כרומאי, כשהוא מוקף באוהביו במשתה מפואר, וכשהוא קורא בפני קרואיו את המכתב ששלח לנירון, בו הוא מאשים אותו ברציחות, בשריפת רומא, ועיקר העיקרים – שהוא משורר של פרברים וגרפומן. נירון שמאמין שעם מותו (הוא מתאבד לאחר ששומריו נוטשים אותו לזעם ההמון) ייעלם אחד האמנים הגדולים שהיו אי פעם בתבל – מצא את דבריו אלה של פטרוניוס – שתמיד העריך אותו כידען גדול באמנות ובשירה – כפוגעים ביותר, יותר מהאשמתו כרוצח המונים, ויותר כאשם בחורבן רומא בשריפה.
עלילת הספר סוחפת ומרתקת, והגיבורים בנויים לתלפיות. אתרכז בשתי דמויות שעיצובן הוא ממש מלאכת מחשבת: פטרוניוס וחילון.
פטרוניוס (שאגב, הוא דמות היסטורית, כמו כן גם טיגלינוס) מתואר כידיד לקיסר, וכמבקר שירתו. הוא משבח את "יצירתיו" של נירון, הגם שהוא בז לו ומתעב אותו. יחד עם זאת, כאשר הוא נוכח באהבה האדירה של ויניציוס אחיינו לליגיה, הוא מתחבל תחבולות להופכה לפילגשו. כאשר תחבולה זאת נכשלת (אורסוס והנוצרים חוטפים אותה מעבדי ויניציוס), ולאחר שליגיה הנוצרייה נאסרת, הוא מחפש דרכים שונות, אחת יותר מסוכנת מהשנייה, כדי לשחררה. הוא מסכן את חייו כדי להציל ברברית שאמונתה קוטבית לשלו – וכל זאת מתוך אבירות של מי שמעריך אהבה גשמית (לא נוצרית!) ומחויבות כלפי בני חסותו. סופו מדהים, והקורא ממש מתפעל מכוחות הנפש של כוהן היופי הזה.
הדמות השנייה, שאת עיצובה המיוחד אבקש לציין, היא דמותו של חילון, יווני המעיד על עצמו שהוא פילוסוף, אבל איננו אלא נוכל ציני ואופורטוניסט. הוא התנכל לרופא בשם גלוקוס, גרם לפציעתו ולמות משפחתו. חילון מעליל עליו עלילות בפני אורסוס הנוצרי, כשהוא טוען שגלוקוס יותר גרוע מיהודה איש קריות, ויש לחסלו.
חילון, שקיבל טובות הנאה וכסף רב מוויציניוס כדי למצוא את ליגיה, הוא זה שמסגיר את הנוצרים לחייליו של נירון, כביכול כנקמה על כך שוויניציוס הורה להלקות אותו. אבל כשמכריחים אותו לראות את הזוועות שמעוללים לנוצרים בזירה, בצלבים ובמוקדי האש, הוא מתחלחל, ומבין איזה חטא נורא רובץ עליו. הוא מתחנן לסליחה מגלוקוס הנשרף על המוקד, ובניגוד לפחדנות ולבוגדנות שאיפיינה אותו קודם, הוא מאשים בצורה גלויה את הקיסר בשריפת רומא ומצהיר שהנוצרים חפים מפשע. דברים אלה מובילים להוקעתו על הצלב, לא לפני שהוא נטבל לנצרות על ידי פאולוס, וזוכה למחילה נוצרית. ברור שיש כאן אינדוקטרינציה נוצרית, אבל אין מה לעשות – הדמות בנויה לתלפיות.
החולשה הגדולה של הספר היא החלוקה הדיכוטומית לקטבים: מצד אחד ההווי הרומאי: משתאות מפוארים עם מאכלים נדירים בכלי זהב, אורגיות, שכרות עד להתגלגלות מתחת לשולחנות והקאת כל מה שדחסו לקיבה; הנאה של ההמון למראה העינויים של הקורבנות בזירה, הנאה מהקרבות שמסתיימים בשחיטתו של המפסיד מבין הלודרים, בזבוז אדיר של אוצרות שבאו משוד הארצות בהן שלטה רומא וכו'. לעומת זאת, הנוצרים הם ממש מלאכים – סולחים לאלה שהרעו להם, מביעים אהבה לכל באי עולם, ועיקר העיקרים – הולכים אל המוות בעינויים כשתפילה על השפתיים ובהבעת אושר על כך שהם הולכים בעקבות בן האלוהים.
שם הספר נגזר משאלתו של פטרוס את ישו שנראה לו בחיזיון – הוא שואל: קוו ואדיס, דומיני? לאמור: לאן פניך מועדות, אדוני? וישו עונה שהוא מתכוון לבוא לרומא ולהיצלב שוב. תשובתו של מי שנחשב לבן האלוהים משכנעת את פטרוס לא לברוח מרומא, אלא לחזור אליה כדי להיצלב במו מורו הנערץ.
יש בספר הזה תעמולה נוצרית ברורה, אבל העלילה ועיצוב הדמויות מובאים בפני הקורא בווירטואוזיות. איזון מה לתעמולה הזאת נמצא בעיצוב דמותו של פטרוניוס, איש המסמל את כל היפה האבירי והצודק בתרבות היוונית-רומית, תרבות שהיא קוטבית לנצרות.