מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994
מהדורה פרטית
כל הזכויות שמורות
היום הראשון
20.11.94. יום ראשון. תל-אביב – קווינטה דה ריבאפרייה. מתעורר ב-3.00 לפנות-בוקר ונוסע במונית "קסטל" לנתב"ג. בן עדיין ישן ויהודית מלווה אותי למטה. מסירת המזוודה בדוכן אייר-פראנס עוברת מהר, ואני עולה למעלה. קונה ליהודית נעלי קדס לבנות. בקבוק ליקר שרי הרינג, פלסטי, לדרך. ולעצמי זוג נעלי ריבוק שחורות, שלא להיות תלוי כל הזמן בזוג נעלי הספורט הלבנות, גם לערב.
ב-6.20, איחור של כעשר דקות, יוצאת טיסת אייר-פראנס 1761 AF, ממש עם הזריחה. ארוחת-הבוקר כשרה, רק לסלומון המעושן יש טעם. הטיסה נמשכת כארבע שעות וארבעים דקות. אני יושב ליד החלון ולצידי שני מושבים ריקים. המטוס מסוג איירבוס. מן המראות המעניינים בדרך: קצה איטליה, סיציליה, קורסיקה וסרדיניה, אם איני טועה. אחר-כך האלפים הצרפתיים עם המון בלאן, שקשה לזהותו כי יש הרבה פסגות מושלגות.
כאשר אני נוחת בפריס, בדה-גול, השעה 9.50 זמן מקומי, ומתברר שהמטוס הגיע עשרים דקות לפני הזמן הנקוב. בארץ השעה עתה 10.50. מתברר לי שיכולתי בנקל להספיק לטיסה לליסבון היוצאת ב-11.00, ממש בדלפק הסמוך, אני שואל על כך, אבל כבר מאוחר לשנות.
נותר לי לחכות עד לשעה 13.30. אני משוטט בחנויות. בודק את הגבינות והיינות. קורא עיתון אנגלי ועיתון צרפתי. שותה קפה עם קרואסון. הזמן עובר מאוד לאט ואין מה לעשות.
ב-14.00 אני יוצא בטיסת אייר-פראנס 1290 AF. לפני העלייה למטוס לוקחים ממני את האולר השוויצרי האדום, יחזירו לי אותו בליסבון. זו פעם ראשונה שכך קורה לי.
לאחר ההמראה אני רואה מלמעלה את פאריס – טור אייפל, הסינה. חבל שאינני מבקר בעיר הזו. אבל מזג-האוויר בה די מעונן וגשום. עתה הארוחה טובה יותר. פסטה עם פרי-ים במיונז, די טעים. צלי. גבינה. עוגה טובה. יין טוב. אני משתדל לא לזלול.
נוחת בליסבון ב-16.30 לערך. בכניסה מתייחסים השוטרים לכל זר כאילו הוא זקוק עדיין לוויזה. אחר-כך אני מחכה שיביאו את האולר, וכמוני מחכים עוד שניים-שלושה, שגם מהם לקחו את האולרים. הם מגיעים במעטפות גדולות.
מתוך ניסיון מהפעם הקודמת אני ניגש למיטינג פוינט, לחכות להסעה לאקדמיה. אני פוגש שם נציג של האקדמיה, שמצרף אליי עוד שני משתתפים שמגיעים באותו זמן – קים דא סונג מדרום-קוריאה, וברונו טייסברומל מגרמניה. קים היה איתי בסמינר במרס 1993.
נהג המונית הפורטוגזי ניראה מוזר מאוד. אולי הוא רוצה לפצות את עצמו על שהוא מסיע שלושה נוסעים עם מזוודותיהם. הוא מאריך את הדרך לקראת סינטרה, וכשמגיעים לסינטרה הוא לוקח נתיב לא נכון, קצת גם באשמתי. אני יושב מאחור וקשה לי לראות את הכיוון, וכך אנחנו עורכים סיבוב של כשעה בכל כפרי הסביבה עד שמגיעים לקווינטה, מהכיוון השני.
שם הסמינר שאליו אני מגיע, והכתובת, הם:
Conference: "Human Rights, Fifty years after the Creation of the UN"
Academy for Devlopment in Freedom International
Academia Internacional Libertad y Desenvolvimento
Quinta da Ribafaria, Apartado 176, 2711 Sintra Codex, Portugal
3809 5372. Fax 00351/1-923 5222, 00351/1-923 Tel. 00351/1-923
טלפון נוסף: 5290 1-923/00351
כאשר אני יורד מהמונית, עדיין אור של בין-ערביים, ואני רואה את דה קאמארה בחצר הפנימית והוא ניגש ומחבק אותי בחום, ואני אותו, וישר אנחנו נופלים לפתיחת תערוכה של פסל נורווגי, גירט דה קלודט, שחי בליסבון עם אשתו, וכפי שמתברר לי מאוחר יותר, יש להם גם מסעדה. ומשם, לארוחת-הערב עוד בטרם יש סיפק בידינו להתרחץ ולקבל חדר.
אחר-כך, באותה תנופה, ישיבה ראשונה של התוודעות, באולם הכנס המוכר לי. כצפוי גם הפעם אני הסופר היחיד. מבין שאר המשתתפים, מתברר, אחדים שהיו או הם עכשיו שגרירים, שרים וממלאי תפקידים בכירים בארצותיהם. כל אחד מציג את עצמו. הפעם אני לא רושם כי אינני מתכוון להוציא יומן "שבעה ימים בפורטוגל" מיספר שתיים. לגבי עצמי אני מזכיר רק את היותי חבר מועצת שינוי, את היותי סופר, את הרומאן שכתבתי על שהותי הקודמת במקום [הוא גנוז עימדי עד היום], וכן שלא ידעתי שדה קאמארה הוא גם משורר. הוא, בהערה לדבריי, מספר שתירגמתי שני שירים שלו לעברית אך אינו בטוח אם אלה עדיין אותם שירים. קשה להבין את האנגלית שלו. הוא בולע סופי משפטים ומיד מתחיל לצחוק למשמע ההומור של עצמו.
סאבירה ((Sabiraכהת-העור, אולי ממשפחה שבאה ממושבה פורטוגזית-לשעבר, מביאה אותי סוף-סוף לחדר מיספר 10, בבניין האחוזה עצמו ולא מסביב, כמו בפעם הקודמת. ההבדל רב. שתי מיטות. שירותים צמודים עם תקרה יפהפיה עשוייה אריחים מקומיים בכחול על לבן. הכל מרווח, נוח ומחומם. תענוג.
אני מתרחץ ויורד לבר שבכניסה לאחוזה. עצים דולקים באח. אני יושב עם אווה הפולנייה ((Ewa Matuszewska, עו"ד, עובדת במרכז הפולני להגנה על זכויות האדם [אנחנו עתידים להתיידד מאוד ולהיפגש בשנים הבאות, פעם בביקור, אני עם יהודית, והיא עם חברה, בפאריס; ופעם בנסיעה עם יהודית ועם הדסה ויגאל וישליצקי לפולין], בו המרוקאי ((Bou Imajdil עומד בראש היחסים הבינלאומיים במשרד לזכויות אדם בארצו, וראול הצ'יליאני ((Raul Droguett, פרופיסור צעיר למשפט בינלאומי ויועץ ממשלתי בתחומו. השיחה מאוד מעניינת, בייחוד בזכות הטמפרמנט של אווה.
אני מספר להם את הסיפור על ההונגרים, שהרוסים הכריחו אותם להתחבק. אווה קוראת לי לעמוד ליד האח כדי להראות לי איך הרוסים היו מתחבקים ופורשת ידיים באלכסון לצדדים. אנחנו מתחבקים ואני מנשק אותה בחביבות על לחייה. החולצה שלי נודפת אחר-כך ריח עשן של עצי אורן, דומני.
המשך יבוא