התמוטטותה של הילרי קלינטון בטקס הזיכרון לאירועי 11 בספטמבר, בעיצומה של מערכת הבחירות, עוררה דיון שהתמקד בשני נושאים: מצבה הבריאותי של קלינטון ושאלת אמינותה. אולם בפרספקטיבה של אחרי מערכת הבחירות, אפשר לראות באירוע סימבול לקריסת מה שהילרי קלינטון מייצגת.
אירועי 11 בספטמבר 2001 היו מכה קשה לכל מה שארה"ב מייצגת; טראומה שהעם האמריקאי טרם התאושש ממנה. קומץ מחבלים מוסלמים חמושים בסכינים (!) מוטטו את ה-סמל, בה"א הידיעה, של האמריקאיות, מרכז הסחר העולמי. סמל של הפאר, העוצמה, הגודל, הכוח הכלכלי, התרבות האמריקאית, הקפיטליזם האמריקאי, הרוח האמריקאית. הסמל הזה התמוטט כמו מגדל קלפים.
שבע שנים מאוחר יותר, התחולל המשבר הפיננסי שהיה מעין השלמה של אותה קריסה; קריסת עולם תרבותי, עסקי, פוליטי שייצג את האמריקאיות.
הקריסה הכפולה הזאת ערערה את הביטחון והאמון של האמריקאים במדינתם, בתרבותם, בעוצמתם.
הילרי קלינטון, שיותר מכל אדם אחר מסמלת את הממסד האמריקאי, את המדינה האמריקאית, התמוטטה בטקס הזיכרון לקריסת מרכז הסחר העולמי, והיה בכך מעין סמל מטרים לקריסתה בבחירות.
הילרי קלינטון היתה מועמדת בעייתית של המפלגה הדמוקרטית – בלתי פופולרית, חסרת כריזמה ולוקה באמינותה. אך מעל הכול, היא סמל הממסד שאיבד את אמון הציבור; ממסד מסואב, נהנתני, מושחת, משלב קשרי הון, שלטון ועיתון במובן המאוס ביותר של המושג.
תומכיה של קלינטון ראו בה את מייצגת הרוח האמריקאית ומגִנה עליה מפני מועמד המערער עליה באישיותו ובדעותיו. אולם בעיני רוב הציבור, היא ייצגה את הממסד השנוא והמאוס.
המשבר האמריקאי, עשוי היה להעלות מנהיג אלטרנטיבי שיציע חזון גדול, אופק חדש, "ניו דיל" של המאה ה-21. אך בבחירות הללו לא הוצגה חלופה כזאת. מול נציגת הממסד עמד טראמפ.
טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תוכנית. מה שהוא הציע, זה את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו הייתה הצבעה בעד הנגד.
וכיוון שהיתה זו הצבעת מחאה אנטי ממסדית, כל אותן תכונות שבעטיין, במצב אחר, מועמדותו היתה נתפסת כבלתי אפשרית, והוא היה נחשב בלתי כשיר לנשיאות – דווקא אותן תכונות הן שבנו אותו. כאשר הציבור מורד בנורמות, זו עשויה להיות שעתו של הבלתי נורמטיבי.
טראמפ הוא בלתי נורמטיבי. הוא דמגוג, פופוליסט, גזען, מיזוגין, גס רוח, שקרן, מסית, מפיץ שנאה. ודומה שהוא לא נבחר למרות תכונותיו אלה, אלא בזכות אותן תכונות.
ולכן, כל מה שעלול היה לרסק מועמד לנשיאות במציאות אחרת – לא הזיז שערה בבלוריתו המוזרה. העובדה שבמשך שנים האיש העלים מס בשיטתיות, במקום שתפסול אותו מכל מועמדות לגיטימית, שיחקה לטובתו. כאשר ההצבעה היא הצבעת מחאה ושנאה נגד המדינה, הממשל, הממסד – המיסים נתפסים כתחיבת יד גסה של הממסד לכיסו של האזרח הקטן, למען האינטרסים של הממסד. וכך, העלמת המס השיטתית של טראמפ נתפסה כהוכחה לחוכמתו וליכולתו לנצח את הממסד השנוא.
כאשר המחאה יצאה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט הקיצונית של הממסד, הנתפסת כתרבות שקר והימנעות מאמירה ועשיה של הנחוץ מטעמי תקינות – גסות רוחו של טראמפ, כולל הסרטון המציג את גישתו הבזויה והמבזה לנשים, נתפסה כאלטרנטיבה לפוליטיקלי קורקט. וכך, אותו שקרן מוּעד נתפס כאמין, כיוון שהוא דוגרי, אומר מה שהוא חושב, ללא סינון של תרבות, של נימוס, של מותר אדם מן הבהמה. הוא לועג לנכה על נכותו, לועג למשפחה שכולה שחורה וכו' – וזה נחשב כדוגרי, כאמין, לעומת תרבות ההסתרה של הפוליטיקלי קורקט.
וההכרזות על כך שלא יכיר בתוצאות הבחירות אם יפסיד, שבכל סיטואציה נורמלית היתה שמה קץ בו ביום למועמדותו, התקבלה כמובנת מאליה בידי תומכיו, שאי אמונות בממסד גורם לו להאמין בכל תאוריית קונספירציה, מופרכת ושקרית ככל שתהיה. אילו טראמפ היה מפסיד, המוני תומכיו היו מאמינים לו שהבחירות נגנבו.
זאת היתה מהות הבחירות לנשיאות ארה"ב. בחירות שלא הוצב בהן שום חזון חדש, של עתיד אמריקאי מבטיח. בחירות בין ממסד מושחת ושנוא הנאחז בקרנות המזבח ומעמיד לנשיאות את סמלו המובהק, לבין דמגוג שהצליח להמשיג לבוחרים את שנאתם לממסד ולגלם בעיניהם את הנגד.
היו אלה בחירות קשות: בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.
דונאלד טראמפ לא ניסה להצטייר כדמות נשיאותית, כי הוא הבין, בחושיו המחודדים, שהבוחר אינו רוצה דמות נשיאותית, אלא דמות אנטי נשיאותית.
אולם מרגע שהוא נבחר, הוא הנשיא; הוא נושא באחריות, והאחריות מחייבת.
יש לקוות שהוא ישכיל להמיר את התכונות שגילם במערכת הבחירות, בתכונות של אחריות, מחויבות ורצינות.
בנאום הניצחון שלו, הוא השליך מאחורי הגב את טראמפ המועמד, ונשא נאום נשיאותי. יש לקוות שגישה זו היא סימן לבאות.
 
2. צרור הערות 9.11.16
* הפתיל של טראמפ – בבוקר שלמחרת בחירות בישראל, אני מייחל בכל לבי להצלחתו של ראש הממשלה הנבחר, גם אם התנגדתי לו. הסיבה לכך, היא שמי שנבחר, הוא ראש ממשלת ישראל, ראש הממשלה שלי. הצלחתו היא הצלחת מדינת ישראל.
ארה"ב אינה מדינתי. אבל כאזרח העולם החופשי וכאזרח בעלת הברית הקרובה של ארה"ב, אני מייחל בכל לבי להצלחתו של טראמפ כנשיא ארה"ב, על אף סלידתי ממנו.
אולם כדי שהוא יצליח כנשיא, עליו לבצע הרבה יותר מניתוח להארכת הפתיל. עליו לעבור שינוי דרסטי לעומת דמותו כמועמד לנשיאות – עליו להמיר כל מה שאפיין אותו: הדמגוגיה, הפופוליזם, הגזענות, המיזוגינות, הפראות, הביריונות, גסות הרוח, השקרנות; את כל אלה עליו להמיר באחריות.
האם הוא יעמוד במבחן? הלוואי.
עם זאת, יש לומר את האמת – העם האמריקאי בחר בטראמפ המועמד, עם כל המאפיינים שציינתי.
 
* הפרחים לאובמה – טראמפ צריך להודות לאובמה על ניצחונו המפתיע. מדיניותו הקיצונית של אובמה יצרה את הריאקציה שגרמה לתופעת טראמפ והפכה אותו לנשיא ארה"ב.
 
* ללא משוא פנים – עד לפני שבוע וחצי טענו טראמפ ואנשיו שה-FBI מוטה לטובת קלינטון ומסייע לה, ולכן סגר את החקירה בעניינה. לפני שבוע וחצי, כשראש ה-FBI קומי הודיע על פתיחת חקירה חדשה נגד קלינטון, האשימו קלינטון ואנשיה את ה-FBI בהטיה לטובת טראמפ. ולאחר שה-FBI הודיע שלא נמצא דבר בחקירה, שוב האשימו אותו טראמפ ואנשיו בהטייה.
מה שמעיד על קומי, שהוא פעל באובייקטיביות, על פי שיקול דעת מקצועי, ללא משוא פנים.
ייתכן שהוא שגה בהחלטה זו או אחרת, אך לכל תאוריות הקונספירציה, משני צדי המתרס, לא היה על מה להתבסס.
 
* השמאלימין הרדיקלי – למחרת עצרת הזיכרון לרבין, הופצה ברשתות תמונה של אורי אבנרי בעצרת, ובידיו כרזת תועבה מזעזעת: תמונה של חיילי צה"ל והכתובת "רוצחים במדים,"
מעבר לזעזוע מעצם הכרזה הנוראית, הזדעזעתי מכך שהיא הונפה בעצרת לזכר רבין, שכה סלד מהבזויים האלה, עד יומו האחרון.
פירסמתי בפייסבוק פוסט בזו הלשון:
 
"בתמונה מעצרת הזיכרון לרבין, נראה אורי אבנרי מניף שלט שעליו נכתב, בהתייחס לחיילי צה"ל: 'רוצחים במדים'.
ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע על החרמת טקס חלוקת פרסי ישראל 1993, כיוון שסירב ללחוץ את ידיו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות וכיוון שגידף את צה"ל וכינה אותו 'צבא יהודו-נאצי'. בתגובה ויתר ליבוביץ' על הפרס.
לשאת כרזת תועבה כזאת בעצרת לזכרו של רבין, זה כמו לרצוח אותו שנית".
 
מתברר שנפלתי קורבן לעלילה וספין של בני דמותם של אנשי השמאל הרדיקלי – אנשי הימין הרדיקלי. הם לקחו תמונה ישנה, מהפגנה של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, והפיצו אותה במזיד, כאילו היא לקוחה מהעצרת לזכר רבין. אני בטוח שלפחות 99% ממשתתפי העצרת סולדים מן הכרזה ומתוכנה, ומעלילי העלילה בצעו את הספין כדי להכפיש. להדביק תמונה של כרזת תועבה כזאת על עצרת לזכרו של רבין, כדי להכפיש את משתתפיה ובעצם גם את זכרו של רבין, זה כמו לרצוח אותו שנית.
חוק הרדיקלים השלובים – השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי מפרנסים זה את זה, נבנים זה מזה, מלבים זה את השריפות שזה מצית, ויחד עושים הכול כדי להרוס את החברה הישראלית.
 
* ייצוג למטומטמים – דוד ביטן מתחרה עם עצמו על תואר הח"כ הטיפש – ותמיד מפסיד. השטות האחרונה: "רצח רבין לא היה רצח פוליטי." (אגב, זה בסדר, בדמוקרטיה ייצוגית ראוי שיהיה ייצוג בכנסת גם למטומטמים).
 
* שכתוב ההיסטריה – "רצח רבין לא היה רצח פוליטי" אמר ח"כ ביטן, והתגובות האוטומטיות היו: "הסתה", "שכתוב ההיסטוריה".
ותרגיעו! זו לא הסתה ולא שכתוב ההיסטוריה, וההיסטריה מלאכותית. בסך הכל מדובר בדבר הבל של אדם שמה שנמצא בין כתפיו אינו הצד החזק שלו.
מה הוא אמר? המשפט הראשון היה שרצח רבין לא היה רצח פוליטי. המשפט השני היה שרבין נרצח בידי אדם שרצה לעצור תהליך. מהו רצח של פוליטיקאי שרצה לעצור תהליך פוליטי? רצח פוליטי. כלומר, למעשה ביטן אמר על הרצח שהוא היה רצח פוליטי. אז למה הוא אמר שזה לא היה רצח פוליטי? התשובה לכך נמצאת במשפט השלישי. הוא אמר שפוליטיקאים לא היו מעורבים ברצח. כלומר, הוא פשוט לא מבין. הוא חושב שרצח פוליטי, הוא רצח שמבוצע בידי ח"כ. להבנתו, רצח רבין היה רצח סטודנטיאלי, כי הוא נרצח בידי סטודנט.
בקיצור זה בדיוק מסוג המקרים עליהם נכון לומר: זו לא סדום, זאת חלם.
ביטן מסוכן בתפקידו כנער השליחויות של נתניהו, כמו בפרשת השידור הציבורי. נתניהו יודע למה הוא בוחר דווקא בו כנער שליחויות. הוא לא שואל שאלות. הוא לא ממש מבין מה הוא עושה, ולכן הוא יבצע כל מה שנתניהו יורה לו, עד שנתניהו יסיים את השימוש בו ויזרוק גם אותו.
בדבריו על רצח רבין הוא לא היה שליח של נתניהו. כמובן שנתניהו אינו חושב כך, ואני בטוח שנתניהו ספק את ראשו בכפיו כששמע את השטות.
במקרה הזה, צריך פשוט להניד ראש בחמלה.
 
* להגביל את אורך הכהונה – עד לאחרונה התנגדתי להצעות להגביל את משך כהונת ראש הממשלה. חשבתי, שבדמוקרטיה ראוי לתת לעם לבחור – אם הוא רוצה לבחור אדם אחד כל חייו, זכותו. התנהלותו של נתניהו בקדנציה הנוכחית שיכנעה אותי לתמוך בהגבלת קדנציות. מנהיג היושב זמן רב מדי בתפקידו, מתחיל להאמין באמת ובתמים ב"המדינה זה אני", מתחיל להאמין באמת שביקורת עליו היא פגיעה במדינה, מאבד את הרסן ואת הגבולות. ומה שחמור יותר – גם רבים מחסידיו מתחילים לחשוב כך. במנהיגות מוגבלת בקדנציות, המנהיג לא ידחק החוצה את כל הטובים והמוכשרים במפלגתו, כיוון שיראה בהם איום, כפי שנהג ונוהג נתניהו, אלא יטפח אותם כממשיכי הדרך.
 
* אחרון הטוקבקיסטים – נער השליחויות של נתניהו, דוד ביטן, איים בפרסום תכתובות ש"אנשיו" דלו מהפייסבוק של אנשי תאגיד השידור הציבורי. אגודת העיתונאים טענה שציטוט מן הפייסבוק הוא פגיעה בפרטיות. בתגובה הזכיר ביטן את הציטוטים שנדלו מן הפייסבוק של רן ברץ ואחרים.
צודק. אכן, הפייסבוק הוא מדיה גלויה ולכן לגאלי לצטט ממנו. אבל לא לגיטימי לרדוף עיתונאים בצורה מקארתיסטית, בניסיון לאלף אותם להיות צייתנים לראש הממשלה. המכתב המקארתיסטי של אחרון הטוקבקיסטים, ראש הממשלה ושר התקשורת, שהתגולל על אילנה דיין, במקום תגובה עניינית לתחקיר החשוב על האופן המבהיל של ניהול המדינה בידי משפחתו, הוא דוגמה לחזיון העוועים הפוקד אותנו. הצרה היא שגדודי חסידיו השוטים של הטוקבקיסט הנ"ל, התייחסו לטוקבק המקארתיסטי כאל אמת שנאמרה מפי הגבורה, ואל כל התחקיר, שכל המרואיינים בו אינם חשודים כאנשי "שמאל" והם מכירים מקרוב את המציאות שתיארו, כאל "תעמולה ססססססמולנית".
 
* ללא תודעה אזרחית – מכתבו המבהיל והמקארתיסטי של נתניהו, שהתגולל על אילנה דיין, אמור להדאיג את אזרחי ישראל יותר מכל העדויות, המדאיגות כשלעצמן, על התנהלותו, כפי שעלו בתחקיר "עובדה". המכתב אמור להדאיג אזרחים אמתיים, בעלי תודעה אזרחית, ובראש ובראשונה את בוחרי נתניהו, כיוון שלמיטב הכרתי המבקרים העיקריים של נבחר ציבור, אמורים להיות בוחריו הישירים. אולם למרבה הצער, רבים מן המצביעים אינם בעלי תודעה אזרחית ואינם רואים בנבחריהם את משרתי הציבור, אלא את שליטיו. וכך, שעה שהמכתב הוקרא, הוא רק טען אותם במטעני השנאה וההסתה שנתניהו, בציניות מקפיאת דם, ניסה לטעון אותם.
 
* הכל ממוחזר – בראיון עם דימיטרי מדוודב, ראש ממשלת רוסיה, בערוץ השני במוצ"ש, שאלה אותו יונת לוי על ההצבעה של רוסיה בעד ההחלטה השערורייתית של אונסק"ו. הוא השיב שבוודאי שרוסיה מכירה בקשר המיוחד של העם היהודי לירושלים, לכותל המערבי ולהר הבית. היא הקשתה: אם כך, למה הצבעתם בעד? תשובתו הייתה מדהימה: "סתם מנפחים את ההצבעה הזאת. זאת כבר הפעם העשירית שהיא מתקבלת." וכשהיא הקשתה שוב, הוא שוב אמר שזאת הפעם העשירית שהיא מתקבלת...
וזה מזכיר לי את חסידי נתניהו שטוענים להגנתו: "אין שום דבר חדש בתחקיר 'עובדה'. הכול כבר התפרסם בעבר..."
 
* רדיפה דו-כיוונית – אילנה דיין עומדת במתקפה דו כיוונית. מאז תחקירה על "תעאיוש" ועזרא נאווי, היא נרדפת באלימות מילולית נוראית בידי ה"שמאל" הרדיקלי בראשות דבוקת שוקן. וכעת היא נרדפת בידי ראש הממשלה.
ברור שרדיפה של עיתונאי שביצע את חובתו המקצועית והדמוקרטית וחשף התנהלות חמורה במשרד רוה"מ, בידי ראש הממשלה, חמורה יותר. אבל הרדיפה מצד ה"שמאל" הרדיקלי עלולה להזיק יותר. אדם קרוב אצל המיליה שלו. במיליה שלה, פשקוויל הנאצה של נתניהו לא יזיק לה, להיפך. אולם הרדיפה של "הארץ" היא רדיפה בתוך המיליה, ולכן היא הרבה יותר מאיימת. אין מצב שדיין תהסס להמשיך לפרסם תחקירים על השלטון בעקבות הפשקוויל של נתניהו, אך בהחלט יתכן שהיא, ואם לא היא – עיתונאים בעלי מעמד פחות איתן, יחששו לבצע תחקירים שיחשפו את זוועות השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי.
 
* החוקרת הרעה – "הארץ" אוהב להציג את עצמו כעיתון נשכני. הוא באמת כזה? תלוי. לפעמים הוא רוטוויילר, לעתים הוא חתלתולת מחמד. כך, למשל, בראיון של גדעון לוי עם אחד הגרועים במטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס, לא מכבר. ראיון? זה היה יותר התוועדות של חסיד שוטה עם הדום רגלי אדמו"רו. תשכחו משאלות עיתונאיות.
ואילו במוסף "הארץ" האחרון, הופיע ראיון עם אילנה דיין. ראיון? חקירת שב"כ. אילנה דיין חטאה חטא נורא ואיום, כאשר בתכנית "עובדה" חשפה פעילות של פעיל "זכויות אדם", עזרא נאווי, שפעל להסגרת ערבי שעבר על החוק האנטישמי האוסר מכירת קרקעות ליהודים, לידי הרשות, שם הוא צפוי להוצאה להורג בעינויים קשים. החשיפה הזאת היא חטא בלתי נסלח, ומאז היא מסומנת כבוגדת וכאויבת בידי דבוקת שוקן. אמינותה המקצועית מקועקעת, התחקיר הוצג כקונספירציה, ונכתב עליה שהיא איבדה את המצפון. עיתונות נשכנית? דבוקת שוקן רדפה אחריה כלהקת כלבים מוכי כלבת.
בחקירתה, התעללה בה החוקרת רווית הכט שסנטה בה שוב ושוב על התחקיר האכזרי ובכלל על כך שאינה עושה עבודה עיתונאית אמיתית כיוון שהיא "נוטה לאיזון".
האמת היא, שבחקירה כזאת מה שחשוב באמת אינו התשובות האפולוגטיות של הנחקרת, אלא השאלות של החוקרת. ובכל זאת אציג תשובה של הנחקרת, המעידה לא רק על השאלה של החוקרת, אלא על תפיסת העולם של "הארץ". "אני לא שוכחת שבתוך בית החולים הזה שכב מחבל שרצח זוג הורים לעיני ארבעת ילדיהם." זאת תשובתה ל"שאלה", כלומר לנזיפה של הכט בדיין על כתבה ששיחזרה באור חיובי פשיטה של הימ"מ על בית חולים פלשתינאי. המדהים הוא, שהחוקרת עיוורת לחלוטין לעובדה זו. מבחינתה, אין מחבל, אין זוג הורים, אין ארבעה ילדים. מבחינתה יש פשיטה של ימ"מ על בית חולים.
וזאת תמצית תפיסת העיתונות השוקניסטית. 
 
* מצדיקת האנטישמיות – שמואל רוזנר הוא אינטלקטואל אמיתי. הוא עיתונאי, חוקר, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, עורך ספרי העיון בהוצאת "כנרת זמורה-ביתן דביר", ובעל טור בעיתונים "ניו יורק טיימס", "ג'ואיש ג'ורנל" ו"מעריב". בעבר, הוא היה עורך החדשות ב"הארץ". היה זה בתקופה ש"הארץ" היה עיתון שביטא את הצד היוני בקשת הציונית. ב"הארץ" של היום, עם ההגמוניה הברורה של דבוקת שוקן, הוא לא היה מוצא את מקומו.
לאחרונה יצא ספרו של רוזנר: "היהודים: 7 שאלות נפוצות". כיוון שלא קראתי את הספר, איני יכול להעיד עליו. אולם קראתי את הביקורת שכתבה עליו קרולינה לנדסמן, מהבולטות בדבוקת שוקן, שבה היא קטלה אותו. היא לא קטלה אותו על איכותו הספרותית או המחקרית, אלא על מסריו האידיאולוגיים.
בראשית מאמרה היא ציטטה את נקודת המוצא של הספר: "ייחודו של העם היהודי הוא בכך שהוא מתקדם מפריצת דרך לשבר, ומחורבן לתקומה. כל טלטלה משנה אותו, מחוללת תפנית, לעיתים מהפכה, בתרבותו הדתית והמדינית. אבל אפילו המהפכות לא קוטעות את הרצף."
ציטוט זה בהחלט מושך אותי לקרוא את הספר (בנוסף להערכתי את רוזנר ואת איכות כתיבתו והעניין שלי בנושא הספר).
לנדסמן מגדירה את הספר "התגייסות אינטלקטואלית לפרוייקט שכתוב ההיסטוריה של הימין היהודי." איני אוהב את ההגדרות של "שמאל" ו"ימין", אולם אם לא חל מהפך חד בדעותיו של רוזנר, הוא בהחלט אינו שייך למשבצת המקובלת כ"ימין". אבל הכול יחסי. בעיני דבוקת שוקן, כל מה שמדיף ריח ציונות, הוא "ימני", רחמנא לצלן. ואיך יוגדר מי שכותב: "הקמתה הפלאית של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל – לראשונה מאז ממלכת בית חשמונאי"?
ועל מה יוצא עיקר קצפה של לנדסמן? אחד הנושאים שבהם עוסק רוזנר הוא האנטישמיות. ומתברר שבטיפולו באנטישמיות, הוא מעז לא להסביר שהסיבה לאנטישמיות היא... "אקיבוש". חוצפה! "חוצפה" אמרתי? לא, "חוצפה" ציטטתי. כן, הימנעותו של רוזנר מלהצדיק את האנטישמית כתגובה ל"אקיבוש" מוגדרת בפיה בפשקוויל במילה: "חוצפה". "צריך מידה רבה של חוצפה כדי להסתפק ב'עצם נוכחותה' ו'עצם קיומה' כהסברים לשנאת ישראל, בלי לומר מילה על התנהגותה ואופיה של ישראל."
הנה עוד כמה פנינים מן הפשקוויל: "יש בזה מעשה רמייה... חוסר כנות המתחפש לכנות... איך ייתכן שהביקורת האקטואלית על מדינת היהודים זה כמעט 50 שנה – היותה כובשת בכוח של עם אחר – הושמטה מחשבון הנפש? ... האם לא פשוט יותר לשאול על חלקם של היהודים בשנאה המופנית אליהם כיום? רונזר התמודד עם השאלה באותה כנות שבה מועמד למשרה המתבקש לענות לשאלה 'מה המגרעות שלך?' בראיון עבודה עונה: 'פרפקציוניזם'. ... השמטת הכיבוש [שגיאת הכתיב – במקור א.ה.] תמוהה במיוחד... הכול מגויס להכחשת מצבם האמיתי של היהודים כיום: היותם שקועים בכיבוש..."
בקיצור, בעיניה של ה"מבקרת" הספר לא שווה כלום, כי הוא לא מעביר את המסר "הנכון" היחיד – האנטישמיות מוצדקת בגלל אקיבוש.
ואם זו אינה אוטו-אנטישמיות – אוטו-אנטישמיות מהי?
 
* ההיגיון הלנדסמני – על פי ההיגיון של הצדקת האנטישמיות ב"התנהגותה ואופייה" של ישראל, ניתן לכתוב את המשפט הבא: "צריך מידה רבה של חוצפה כדי להסביר את האונס, בלי לומר מילה על כך שהנאנסת לבשה מיני."
 
* זכויות הילדים – אבו מאזן גינה את החלטת בית המשפט הישראלי לגזור 12 שנות מאסר למחבל בן ה-14 על שני ניסיונות רצח. מכחיש השואה, שהוא גם מכחיש טרור, האשים את ישראל בהפרת האמנות לשמירה על זכויות הילדים.
ילדים... מעניין שהילד הזה מספיק גדול כדי לרצוח אבל לא מספיק גדול כדי להיענש.
 
* והארץ הייתה תוהו ובוהו – צפיתי בהנאה רבה בפרק הראשון, המעשיר, המחכים והנפלא, של הסדרה "והארץ היתה תוהו ובוהו" – סדרת התעודה על תולדות ארץ ישראל, ואני מצפה בדריכות ליום א' הבא, לפרק השני. איפה? בערוץ הראשון. כן, יש דבר כזה.
רק השידור הציבורי יוצר איכות כזאת, בתוך הבלי הריאליטי, תחרויות הבישול ופולחן הרייטינג למינהו. ואם כך כשמדובר בשידור ציבורי דל במשאבים ותחת איום – קל וחומר בן בנו של קל וחומר, בשידור ציבורי חזק ורב משאבים.
שידור ציבורי איכותי חייב להיות עצמאי ובלתי תלוי. זה האינטרס הציבורי. נגד זה נלחם שר התקשורת.
 
* אחת הטעויות וההטיות הגדולות – בעת לימודי התואר הראשון שלי במדע המדינה והיסטוריה באוניברסיטה העברית (גם הלימודים עצמם הם כבר היסטוריה, חלפו מאז כ-25 שנים), ניהלתי ויכוח מתמשך עם מוריי בסוגיית הלאומיות. לא קיבלתי את גישתם המודרניסטית, הרואה בלאומיות תופעה מודרנית מאוחרת, מהונדסת ופוליטית ועמדתי על דעתי שהלאומיות היא תופעה עתיקת יומין, שרווחה בעת העתיקה ובימי הביניים, שפושטת צורה ולובשת צורה בהתאם לטכנולוגיות המשתנות ושינויים חברתיים כמו התפתחות השכלת ההמונים ועוד, אך מהותה נותרה כשהיתה. הדבר נכון בהיסטוריה היהודית ובהיסטוריה של עמים אחרים. יש לציין, שאותם מורים היו מודרניסטיים, רחוקים מאוד מאופנות הפוסט מודרניזם, פוסט לאומיות ופוסט ציונות ושאר רעות חולות, כלומר לא היתה זו מחלוקת עם מי ששללו את הלאומיות, אלא עם מי שראו בה תופעה חיובית. 
במוסף התרבות והספרות של "הארץ" התפרסמה מסה היסטורית מרתקת של פרופ' עזר גת, היסטוריון צבאי ואיש מדע המדינה, לשעבר ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת ת"א, תחת הכותרת "האם הלאומיות מומצאת?" שבה הוא מתעמת עם אותה גישה מודרניסטית. במאמרו הוא מוכיח את עתיקותן של הלאומיות ושל מדינת הלאום, הן באירופה ובוודאי באסיה, בעת העתיקה ובימי הביניים. את התאוריה על כך שהלאומיות היא תופעה מודרנית הוא הציג כתאוריה של מעבדה המנותקת מן העובדות ההיסטוריות.
הנה כמה ציטוטים מן המאמר: "כמובן שהמדינה מצידה חיזקה מאוד את ההומוגניות האתנית בתחומה. האתניות עיצבה את המדינה והמדינה עיצבה את האתניות בתהליך הדדי חוזר. שני קווי הסיבתיות הללו מלמדים עד כמה האתניות תמיד היתה פוליטית באופן עמוק. מדוע ניסתה המדינה למזג ולהאחיד את האוכלוסייה בתחומה – כל כמה שהדבר היה אפשרי ומעשי – אם לא עקב העובדה שתחושה של זהות משותפת חיזקה לאין שיעור את נאמנות העם, האצילה לגיטימיות של השליטים וסייעה לשמר את שלמותה ועצמאותה של המדינה?
בניגוד להשקפה האופנתית, בניין מדינה במרחב אתני קיים היה לאין שיעור קל יותר מאשר בניין אומה מיסודות הנטולים תפישה עצמית של קירבה ותרבות משותפים.
"... לאחר כל הערעור הנחוץ של המיתוסים הלאומיים, נשארת בעינה העובדה שהרוב המכריע של העמים והאומות האירופיים הציגו עמידות מרשימה שהולכת אחורה עד לראשית התגבשותן של חברות מדינה בימי הביניים, על בסיס ישויות אתניות בנות הזמן.
"מיתוסים רווחים בשיח הלאומי וטיפוסיים לו, אבל לא פחות מהם משגשגים מיתוסים מודרניסטיים נגדיים. קהילות מדומיינות אין משמעותן מומצאות, ומה שקרוי מסורת מומצאת אינו בהכרח חסר בסיס היסטורי לחלוטין. הסיסמאות האופנתיות שנהפכו לדומיננטיות במדעי החברה מעמעמות את העובדה שתופעות חברתיות נוטות להיות הן מושרשות עמוק בנטיות אנושיות טבעיות והן מובנות חברתית. אין כל סתירה בין השתיים.
"... הרעיון שמושג האומה היה בלתי ידוע, בלתי חשוב, או נטול משמעות פוליטית בעולם הטרום מודרני, הוא אחת הטעויות וההטיות הגדולות ביותר של התיאוריה החברתית המודרנית."
כאמור, עיקר מאמרו של גת היה דוגמאות והוכחות היסטוריות לטענתו.
 
* היהדות על פי דרעי – "הרפורמים מביאים חורבן על היהדות" – זאת תמצית תשפוכת הבורות והשנאה בנאום של אריה דרעי בכנסת. מעניין מהי היהדות שלו. מה, למשל, הוא חושב, כאשר הוא קורא בהפטרה שלפני תשעה באב את הפסוק: " שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים"?
 
[אהוד: הוא חשוב שמדובר רק ב"אשכנזים" כמו אולמרט ולא ב"ספרדים" יושבי כלא מעשיהו כמוהו].
 
* המים נוזלים – זמן רב ציפיתי לצאת הביוגרפיה של מאיר אריאל, מאת ניסים קלדרון. רק שמעתי שהספר יצא, ולמחרת מיהרתי להתייצב ב"סטימצקי" ולרכוש אותו.
עוד טרם התחלתי לקרוא אותו. בינתיים קראתי את הראיון עם ניסים קלדרון ב"ידיעות אחרונות". הוא סיפר שם על התנגדותו של מאיר אריאל לכיבוש, וכהוכחה ציין שהוא פלט בלעג "בהיאחזות הנח"ל מלכישוע."
מה שקלדרון כנראה אינו יודע, הוא שמלכישוע אינה מעבר לקו הירוק. היא על הגלבוע, בצידו הישראלי של מה שהיה הקו הירוק, שייכת למועצה האזורית עמק המעיינות (לשעבר מועצה אזורית עמק בית שאן).
הציטוט לקוח משירו של אריאל "דאווין של שיר מחאה", שהוא לעג לטרנדים של מחאה, של מי שמוחים כי צריך, ולא ממש מבינים על מה הם מוחים ובוודאי אינם מזדהים באמת עם מחאתם הבלתי אותנטית בעליל. ולכן הוא מדמה את שירי המחאה שלהם, למה שמורידים המים היורדים בשירותים.
 
* ביד הלשון: אחרי רבים להטות – אנו בשבוע של בחירות. אמנם לא בישראל, אך לא זכורות לי בחירות בארה"ב, שעוררו בישראל עניין וויכוחים כמו אלו; כמעט כאילו היו אלו בחירות בישראל.
במקורותינו נאמר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת," כביטוי למהות הדמוקרטית ביהדות, ולכך שהקדמנו בדורות רבים את הדמוקרטיה המערבית, ביסודות דמוקרטיים במקורותינו.
זה נכון, אבל מקורו של הביטוי דווקא מזהיר מפני אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת ושולל את ההטייה אחרי הרבים.
כך נאמר בפסוק המקורי שבו מופיע צירוף המילים, שמות כ"ג, ב': "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת."
הפסוק מדבר על האפשרות שהרוב יוביל דווקא לדרך רעה, ומזהיר מפני היסחפות אחרי הדרך הזאת ואחרי הרוב, בכל מקרה. הוא גם מזהיר מפני הנטייה לאמץ את עמדת הרוב, ולא לדבוק בעמדה האמיתית, האינדיבידואלית של האדם. זו אזהרה מפני פופוליזם ומפני התקרנפות.
אז איך הפך הביטוי אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת למותג חיובי, דמוקרטי?
חז"ל היו אמני הוצאת דברים מהקשרם. זאת תרבות המדרש במלוא הדרה. כיוון שאין בתורה מילה מיותרת או חסרה, אך בידינו לפרש את התורה בדרכים שונות, חז"ל לא ראו בעייה באימוץ חלק מפסוק, ולפרש אותו כפשוטו, גם אם הקשרו הרחב אומר ההיפך.
נכון, הפסוק מזהיר אותנו "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים... לְהַטֹּת," אך אם בתוך הפסוק מופיע הצירוף "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת," אפשר להתייחס אליו כעומד בפני עצמו, כאילו זה היה הציווי. ועל פי הציווי הזה, הם קבעו דרך דמוקרטית לקבלת החלטות – על פי דעת הרוב.
המסר המרכזי של הסיפור התלמודי הנפלא על תנורו של עכנאי, מתוך מסכת בבא מציעא, הוא "לא בשמיים היא," במובן שמרגע שניתנה לנו התורה, השמיים אינם מתערבים יותר, וזכות הפרשנות והפסיקה היא של בני אדם, חכמי התקופה, על פי הבנתם. מסר המשנֶה של הסיפור הוא כיצד מקבלים החכמים את הכרעותיהם: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת."
 
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמיים היא.
מאי "לא בשמים היא"? – אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני.
אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת."
 
ומן הראוי שאנו נאמץ את הפסוק הן ברוח המקרא והן ברוח התלמוד. ברוח התלמוד – בקבלה והפנמה של השיטה הדמוקרטית, של כיבוד הכרעת הרוב. ברוח התורה – כאזהרה מפני פופוליזם.
ודומה שהאזהרה הזאת תקפה מאוד בבחירות הנוכחיות בארה"ב.
 
 
 
3. בהשראת סבתא מסעודה
סיפור חסידי ידוע מספר על האחים האדמו"רים, רבי אלימלך ורבי זושא, שהיו מרגישים את קדושת השבת במהלך כל השבת, ובייחוד בשעה שישבו בסעודת השבת עם תלמידיהם ואמרו בפניהם דברי תורה.
פעם אחת, כשנפגשו השניים, אמר רבי אלימלך לאחיו: "אחי, אימה תוקפת אותי לעיתים, שמא הרגשָׁתי את קדושת השבת אינה הרגשה אמיתית, אלא היא דבר שבדמיון, ואם כן גם עבודתי את ה' איננה עבודה אמיתית."
הסכים איתו אחיו, רבי זושא, והציע שעל מנת לבדוק את הנושא לעומקו, יערוך כל אחד ביום חול סעודת שבת על כל פרטיה ודקדוקיה, ויאמר בה לפני תלמידיו דברי תורה. והיה – אם במהלך הסעודה ירגיש את קדושת השבת, סימן שכל הרגשותיו הן דמיונות, אך אם לא ירגיש כלום – הרי זו ההוכחה שהרגשת השבת שלו היא הרגשה אמתית.
ביצעו שני האחים את החלטתם. באחד מימות החול, לבשו את בגדי השבת, ערכו סעודת שבת על כל פרטיה ודקדוקיה, ואמרו דברי תורה בפני תלמידיהם. והנה, מיד כשלבשו בגדי שבת, בא לליבם רגש קדושת השבת כמו בימי השבת.
כשנפגשו שוב, שאל רבי אלימלך: "אם כך הדבר, מה נעשה?"
הלכו השניים לרבם המגיד ממעזריטש לספר לו את סיפורם ואת תחושותיהם. אמר להם הרב המגיד:
"אם לבשתם מלבושי שבת, בדין הוא שהרגשתם את קדושת השבת, שכן יש בכוחם של מלבושי השבת להמשיך על האדמה את אור קדושת השבת. לפיכך, אינכם צריכים לחשוש כלל."
 
זכיתי לחוש את התחושה הזאת בשבוע שעבר, כאשר קיבלתי את השבת ביום שלישי. ביום שלישי התארח קובי אוז באולם הספורט בקצרין במופע החדש שלו: "סולם יעקב". מופע זה, העוסק בשבת המלכה, דרך שירים, סיפורים, הגיגים ומחשבות, מכניס את הצופה בו לאווירת השבת, "אפילו אם יוצא יום שלישי," כמאמר "הגשש החיוור".
היה זה קובי אוז במיטבו. את קובי אוז אני אוהב בכל מצב צבירה: כזמר, כמלחין, כסופר, כמשורר, כעיתונאי וכמפיק. את קובי אוז של "טיפקס" (ואני ממליץ בחום על תקליטם החדש), קובי אוז של שיריו האישיים האינטימיים ב"דמעות וים", קובי אוז של גרסאות הכיסוי בעיבוד מזרחי לשירי אריק איינשטיין, אך מעל הכול אני אוהב את קובי אוז של "מזמורי נבוכים". זהו קובי אוז הפועל לתיקון עולם, לתיקון החברה הישראלית, באמצעות החיבור בין הישראלי והיהודי, בין מקורות ישראל לבין התרבות המודרנית, בין תרבות יהדות המזרח לבין התרבות המערבית. המופע "סולם יעקב" הוא התפתחות של "מזמורי נבוכים".
במופע הזה עוסק קובי בשבת. אין תופעה יהודית מזוקקת יותר מהשבת. אך השבת – פנים רבות לה. יש דרכים שונות לחוות את השבת, כפי שיש דרכים רבות להיות יהודי – ובלבד שאין היא סתם יום ז' בשבוע, אלא אנו מעניקים לה משמעות.
קובי מספר בדרכו על המשמעות שהוא ומשפחתו מעניקים לשבת. יש לו משחת שיניים מיוחדת לשבת. יש לו נס קפה מיוחד, רק לשבת. כאשר המשפחה נוסעת בשבת, אין היא נוסעת בדרך הרגילה, אלא בדרכי טיול עוקפות, שקטות, שמקנות להם את עונג השבת. וקובי אוז, הלומד עם חבריו מידי בוקר גמרא, נח בשבת מהלימוד, "כי אנחנו חילונים."
אז מה היא השבת? את החידה הזאת מנסה קובי לפענח במופע. בעצם, אין הוא מנסה לפענח אותה. הוא משאיר אותה פתוחה. ברוח "מזמורי נבוכים", קובי הנבוך, שאינו יודע "איך לקרוא לך, אלוהים או אלוקים" וברוח "בזכות המבוכה" של ברל כצנלסון, מקפיד להישאר עם המבוכה, ולהשאיר אותה פתוחה גם לקהלו. מה בוער לגדור גדרות ולקבוע מסמרות, אם אפשר להשאיר את השאלה פתוחה לשיג ושיח, לפיתוח ולטיפוח?
קובי אוז מופיע עם קבוצת נגנים, ובהם ה-מסמר המלווה אותו כבר שנים רבות, אדם מדר. אדם הוא מהשכונה שלנו, בן כפר הנשיא – מוסיקאי בחסד, וירטואוז, המנגן בכישרון אדיר על שלל כלים, ובהם שוליים ואיזוטריים, מפליא בליווי ובקולות ובעיקר בשריקה. הוא אפילו שורק חזנות.
במופע מארח קובי את ישי ריבו, זמר צעיר, חובש כיפה שחורה. הקהל, שברובו היה דתי, מכיר ואוהב אותו ואת שיריו. לבושתי הרבה, לא הכרתי אותו עד המופע. הוא שר מקסים ושיריו נפלאים, חכמים, דורשים את המקורות בחיבור יפהפה בין פסוקים שונים, בהקשרים חכמים. היה שווה לבוא למופע, ולו כדי להכירו.
החלק הפחות מוצלח במופע, היה כאשר קובי אוז ראיין את ישי. ישי ביישן, לא איש דיבורים, היה קצת מופתע ונבוך, ולא זרם. הראיון היה מאולץ, אך לקובי לקח קצת יותר מדי זמן להבין את הרמז.
למרות אפיזודה זו, המופע היה נפלא.
דמות מרכזית נוספת במופע, כמו ב"מזמורי נבוכים", הוא סבא של קובי אוז מצד אימו, הרב ניסים מסיקה, גדול פייטני תוניס. גם אחרי ששמעתי את הסיפור פעמים רבות, לא יכולתי שלא להתרגש עד דמעות כאשר הוא שב וסיפר את סיפורו, את סיפור בר המצווה ומרידתו הקטנה כשלא שר את ההפטרה, ואת התיקון שעשה ביום הולדתו הארבעים. הפעם, לווה השיר "אלוהיי", שבו מקיים אוז דואט עם הקלטת פיוט של סבא שלו, בקליפ שעיקרו סרט של הסבא במסיבת בר המצווה של קובי. במקום אחר בהופעה, הוא השמיע הקלטה של ההבדלה, בקולו של סבא שלו, כשקובי עונה "אמן" בקולו הילדותי.
קובי סיפר איך בילדותו נמשך אחרי הבל הפופולריות של הפופ המערבי ולא הבחין במתנה הגדולה שבחיקו – הקלטות הפיוטים בפי סבו, שהקליט טרם מותו את כל פיוטי תוניס על "טייפ הסלילים הראשון בשדרות." לקח זמן עד שהוא קלט שהצעקני וההמוני הוא הזול, והייחודי והעמוק הוא יקר הערך. הוא סיפר על הופעותיו בבתי ספר ובפני בני נוער בכל רחבי הארץ, ועד כמה הוא שמח להנחיל לנוער את המסר הזה (אני נכחתי במופע כזה שלו בפני בני נוער, ולמופע בקצרין התלוו אליי ילדיי).
הפעם נכחה גם סבתא שלו מצד אביו, סבתא מסעודה. את סבתא מסעודה קובי לא הכיר. הוא מכיר את הסיפור עליה. היא "סבתא חד סיפורית" הוא אמר, יש עליה רק סיפור אחד.
כל בני דודיו מצד אביו, סיפר קובי, הם בעייתיים באוכל. האחד אינו אוכל את התבלין הזה, השני לא אוכל את הרוטב האחר, השלישי לא אוהב בשר והרביעי לא טועם דגים וכן הלאה. וכשכולם ישבו לשולחן השבת של סבתא מסעודה, כל אחד קיבל בדיוק את מה שהוא אוהב, וחש שכל הסעודה הזאת הוסעדה בידי סבתא מסעודה במיוחד למענו.
ואז אמר קובי, שהוא בוטח במנהיגים שיודעים לטפל בענייני הביטחון והמדיניות, אבל הוא היה רוצה שיהיה להם קצת מסבתא מסעודה, קצת מאותו חסד ומאותה יכולת לפנות לכל חלקי העם, מעל לכל המחלוקות, ולתת לכולם את תחושת הבית והשייכות, את התחושה שהם רצויים.
לאחר מכן הוא שר את "תפילת החילוני", שיר שבו מתקבצים היהודים בני כל הסוגים והזרמים לבית תפילה משותף, כשכל אחד מתפלל על פי דרכו. כל אחד בא למקום, כשהוא נושא על גבו את כל הסטריאוטיפים של המגזר שלו בעיני המגזרים האחרים, והסטריאוטיפים הללו על החילונים התל-אביביים, על החרדים, על הרפורמים, על הדתיים לאומיים, על האשכנזים, מופיעים בשיר במלוא ארסיותם. אולם התפילה המשותפת מלמדת אותם להתגבר על המשקעים ולמצוא את המאוחד, כי זו הדרך ליצור כאן חברת מופת.
ובעצם, כל מפעלו התרבותי של קובי אוז, וכך גם המופע הזה, הוא בהשראת סיפורה של הסבתא החד-סיפורית, סבתא מסעודה. שמעתי את הסיפור המרגש, את הכמיהה למנהיגות מסעודית, וחשבתי על נתניהו.
על נתניהו, שערב קודם לכן, במשך שש דקות ברציפות, הוקרא בטלוויזיה פשקוויל שטנה והסתה שלו נגד עיתונאית, שמילאה את שליחותה העיתונאית בתחקיר על התנהלותו; מכתב נאצה כשל אחרון הטוקבקיסטים, תחליף לתשובות על הבעיות שעלו בתחקיר. חשבתי על מנהיג שבמקום להבין שתפקידו לאחד את העם, להיות ממלכתי, מכבד ומקבל, הוא מעדיף להיבנות מ"הפרד ומשול", מליבוי וחרחור שנאת אחים.
חשבתי גם על ריבלין, נשיא המדינה, שכל מעייניו הם להיות סבתא מסעודה של עם ישראל – לחבר בין השבטים והמחנות כדי לגבש אומה וחברה.
והבנתי למה נתניהו וחסידיו כל כך מתעבים את ריבלין ומסיתים נגדו – כי הוא מייצג את אותה ממלכתיות ואותה אחדות, שממנה הם סולדים כל כך.
מי ייתן ונזכה להנהגה בהשראת סבתא מסעודה. אך הנהגה אינה רק הנהגה פוליטית. גם אמנים המדברים עם קהל, המופיעים בפני קהל, המעבירים לקהל מסרים, אף הם סוג של הנהגה. וכאשר אמן כקובי אוז מופיע ברחבי הארץ, מופיע בבתי ספר, מעביר את בשורתו – בשורתה של סבתא מסעודה, הוא תורם תרומה גדולה לבניין האומה ולתיקון עולם, שמהווה במידה מסוימת משקל נגד, לאלה הנבנים מהשנאה והפירוד.