בילדותי, לפני שעליתי ארצה, לא הבנתי איך הכול יודעים שאני יהודי – הרי אני לבוש כמו כולם, מדבר את שפת הארץ ללא כל מבטא זר, שהרי היא שפת אימי, מתאים עצמי בכל מאודי לכל גחמה מקומית כדי לא לבלוט –וכלום לא עוזר.
כעבור שנים, כשכבר התעריתי בארץ, וחדלתי לחוש גם בה זר, המשכתי לתהות על סוגייה זו, עד שסייע בידי מאכס פריש לפתור את החידה הגדולה הזאת: במחזהו "אנדורה" (1961) הוא חשף בצורה דרמטית-אומנותית את היחס המעוות של החברה האנושית אל הזר ואל מי שנחשב לזר. באנדורה (הדמיונית) גדל נער שעברו אפוף סוד. אביו בדה מליבו עבר עבור בנו, והציגו כיהודי שניצל על ידו מטבח גדול. כל הסיפור הזה לא נוצר אלא כדי להסתיר סוד אפל בעברו של האב, ולא של הבן. אבל הבן – היהודיות דבקה בו, החברה רואה אותו כיהודי, והוא, שמבחינה גנטית הוא אנדורני, ואין בו טיפת דם יהודי – הוא מסגל לעצמו תכונות "יהודיות", עד כי היהודיות ניבטת מתוך עיניו, והיא זו שקובעת את גורלו. המחזה הוא במידה רבה אלגורי, כמעט פלקטי, אך יש בו לקח עמוק, הנוגע לכל אדם באשר הוא אדם: מי שמקננת בו מודעות של זרות – נודף ממנו ריח של זרות, וניבט ממנו מבט של זרות – ואלה מנתבים את אורח חייו לשבט ולא לחסד.
אז הבנתי כיצד כוחות השחור מצליחים לגלות את "יהדותו" של קורבנם, משום העובדה הטראגית, שהקורבן מפנים את התכונות שמייחסים לו והופך את עצמו לשונה, עד כי שונותו זו ניבטת מתוך עיניו ומקילה על ציידיו לגלותה.
מה לא נאמר כבר על השאיפה של יהודי אירופה וצפון אמריקה להתבולל ולהיטמע בחברה המקומית, ומה לא נאמר על הכישלון הצורב של הניסיון הזה, ששיאו המזוויע היה השואה? יהודים גזזו את פיאותיהם, גילחו את זקנם, קיצרו את בגדיהם, חדלו לדבר יידיש, נשאו בכל נטלי המדינה המארחת (בצבא האדום היו במלחמת העולם השנייה 305 גנרלים יהודים!), נדחקו למלאכות "פרודוקטיביות" וללימודי חול במרכזי הדעת. והם היו זריזים מאוד וחרוצים מאוד, וכנראה, מן הסתם, גם מוכשרים מאוד, כי האמנציפציה פעלה במהירות, עד כי תוך דור אחד או שניים יצאו מהם גדולי עולם, אשר גרמו למהפיכות אדירות ברוח ובמעשה, כגון מארכס, פרויד ואינשטיין; או כגון העובדה המדהימה שכל שנה (בממוצע) מקבל מדען אחד או יוצר אחד ממוצא יהודי פרס נובל (ללא שום יחס למיספר היהודים בעולם).
אך כל זה לא שינה כהוא זה את "ההסכמה הכללית" (מונח של אחד העם) על היהודי ועל היהודיות. והיהודי נדד בעולם מצרה אחת למשנהה, מפוגרום אחד למשנהו, תוך שהוא חש מועקה נוראה כי כל אלו נחתו עליו "בדין", כי התכונות הרעות המיוחסות לו – הן מן סתם, מתבססות על אמת; והמועקה הנוראה ניבטת מתוך עיניו וחושפת כלפי כול את תחושת אי השייכות והנחיתות.
כאשר שָמַנּוּ, עָבִינִו, כַּשִׂינוּ – נאלצנו להביא לכאן פועלים זרים שישמשו לנו, לא רק כחוטבי עצים וכשואבי מים, אלא גם כבוני בתינו ומוציאי לחמנו מן הארץ – והארץ מלאה "עובדים זרים" מרומניה, מפולין מדרום אמריקה ודרום אסיה. למרבית "העובדים הזרים" האלה חזות חיצונית כמו שלנו, לבושם זהה ללבושנו, ואף שיזפונם דומה לשיזפוננו – ובכל זאת, בשבריר של שנייה, עוד בטרם פתחו את פיהם, חש כל ישראלי כי לפניו "איש זר", איש ששורשיו נכרתו, איש שמייחל לחזור אל מולדתו ואל אוהביו כשצרור הכסף בידו. וכל כך למה? משום שמבט עיניהם מגלה את צפונות לבם: 'אני זר, אני לא מכאן, אני כאן בחסד, אני כאן בשולי החוק.'
היחס המחפיר של המעביד הישראלי כלפי אותו "עובד זר", בוודאי מעניק ערך מוסף לתחושת הזרות של הפועלים האלה, אך בבסיס התופעה עומדת הזרות כשלעצמה, ללא ספיחים. זוהי תופעה קמאית, שכל "האיזמים" המודרניים לא הצליחו לדכאה. בעניין הזה דומה האדם לבעלי החיים, השומרים בקנאות על "שטח המחיה" והגורמים ל"פולשים" להיראות ולהישמע כמי שראוי לגירוש, ואף להשמדה.
וכי צריך להכביר מילים כדי לשכנע שאמנם היהודי היה הקורבן הקלאסי של התכונה הקמאית-חייתית הזאת של האנושות? אלא שלנו קרה נס: קמו מקירבנו נפילים, אשר הציעו מתכון ל"שינוי ערכין" (מונח של מ"י ברדיצ'בסקי) היסטורי אדיר – הם לא כפרו ב"הסכמה הכללית" (כפי שאנו אמורים לעשות על פי תורתו של אחד העם). אדרבה, הם קיבלו אותה, ומשום כך דרשו מעצמם ומזולתם להשתנות, להיות כמו כל העמים, לוותר על ה"אתה בחרתנו", שהתגלה ככישלון אדיר, ולבצע מהפיכה לאומית, שכמוה לא היתה מעולם בכל תולדות האדם: המהפיכה הזאת החזירה את היהודי למולדת אבותיו, לשפת אבותיו ולעבודת הכפיים שעבדו אבותיו. והנפילים האלה עשו את המעשה הרב הזה בהתלהבות מפעימת לב, תוך קורבנות אין קץ, כאב אדיר ואכזבות מרות; המהפיכה הציונית, שבעיקרה הייתה צודקת וטהורה יותר מכל מהפיכה לאומית אחרת (ותיזכר לטוב הקרן הקיימת שלנו שקנתה קרקעות בכסף וביזע, ולא בחרב – אין עם שיוכל להתפאר שקנה את מולדתו כך), היתה צעד היסטורי ללא תקדים, אשר שינה את תדמיתו של היהודי בעיני עצמו ובעיני האחרים עד ללא הכר.
והנה, אנחנו כבר לאחר ככלות הכול: יש מדינה שנפדתה בזיעה ובדם, מיליונים בארץ ובחו"ל מדברים עברית, והארץ שלנו יפה ופורחת עד לצביטת הלב מרוב אושר, ועיקר העיקרים – כל המביט אל עינינו איננו יכול אפילו להעלות על הדעת שהיה לנו פעם מבט נכנע של עם נרדף. במבט עינינו היום תמצא הכול: חוצפה והתנשאות ו"סמוך", ובוודאי לא מעט טיפשות, אבל בשום אופן לא כניעה, לא תחושת זרות ונרדפות.
המהפיכה הציונית ארוכת השנים שינתה את תהומות נפשנו, והאספקלריה של התהומות האלה היא מבט העין. אנחנו זכינו לרווחה הזאת, לאושר הזה, בזכות קורבנם האדיר של אותם נפילים, אלה שעשו מעשה שאין דומה לו בתולדות האדם. אנו איננו פטורים מלתת להם דין וחשבון על מעשינו בפיקדון היקר הזה, שהם הפקידו בידינו – יש לנו חוב מוסרי כלפיהם, חוב של זיכרון, של צניעות, דרך ארץ וניקיון כפיים – שנהיה ראויים לקורבן הגדול שנפל בחלקם, ולשכר הגדול שנפל בחלקנו.
אלו התחושות העמוקות שלי, על כן אני ממש מתפלץ כאשר אני שומע ורואה יהודים, אשר כמוני זכו לחיות בימי הנס הזה, שזכו למבט עין של אדם חופשי – שהם בועטים בנס ברגל גסה ומטיחים בכל הנקרה בדרכם, בכל מי שמוכן לשמוע, ובמי שאוטם את אוזניו: 'אני לא שייך למדינה הקלוקלת הזאת שלכם, למדינה המושחתת הזאת, למדינה אטומת הלב, למדינה שקיפחה אותי, שקיפחה את עדתי, שלא מאפשרת לי להתפתח כמו במדינות נאורות במערב. אני מוסר לכם בזה את הגט, ויורד מהארץ אל מקום של תרבות. אני מצטער על כך שהתפתיתי לבוא לארץ הזאת, שיש בה אלימות נוראה, שרמת החינוך בה מן הנמוכות בעולם, והמכשלה הביורוקרטית – מן הגדולות בעולם שכובשת עם אחר ועושקת אותו, שמחרחרת מלחמה.'
אני אספתי את מרבית הטענות לדיבור ישיר אחד, אבל טענות כאלו שומע הישראלי הנאמן לארצו, כל יום – אם בעל פה, ואם בכתב בעיתונים, ואף גרוע מזה – בעיתונות הזרה שרובה עוינת את ישראל ואת המפעל המופלא של שיקום עם מן האפר ומן ההריסות.
אינני מסוגל לעכל את הטענות האלו, המוטחות, על הרוב, מפי אלה שיש להם גם יכולת וגם כסף להשאיר אותנו כאן לאנחות – ולרדת מהארץ – וכל זאת לא משום שהם משקרים, שהרי גרעין של אמת יש בדברים – מאה ועשרים שנה של התגוננות מפני התנכלויות, ואף רצון להשמדה – לא ממש שיפרו את אופיינו הלאומי; מסוכן לגור בישראל, יש לא מעט ביורוקרטיה, וגם לא חסרה אטימות וגסות רוח וחוצפה, ובניגוד למה שאיפיין אותנו במשך דורות בגלות – הדורות הולכים ונעשים בורים יותר ויותר, וכשאנחנו נוסעים לחו"ל אנחנו מתנהגים כפראי אדם. אמת ויציב, ובכל זאת יש בטענה שלהם התעלמות גדולה מן האמת, ובדייה גדולה, בדייה שהבועטים במדינה יצרו כדי להצדיק את הצעד הפחדני שהם מבקשים לעשות – לא הם אשמים, אלא המדינה!
יש לי חדשות בשביל כל אחד ואחד מהבועטים בנס הגדול שקרה כאן: "המדינה זה אתה!" – המדינה איננה דבר ערטילאי – היא בנויה ממני, ממך וממנה וממנו – מכולנו. יש בנו הרבה ליקויים (חלקם הגדול לא באשמתנו), אבל יש בנו גם המון חיוב, ששום יהודי לא ימצא בשום מקום אחר בעולם: אנחנו מגינים על עצמנו, כפי שלא עשינו מימי החשמונאים, אנחנו ערבים לשלומו של כל ישראלי ויהודי בעולם – מי עוד כמדינת ישראל ביצעה מבצע נועז כמבצע אנטבה כדי להציל יהודים בארץ עוינת במרחק של אלפי קילומטרים? מי עוד כמדינת שישראל מוכנה לשלם מחיר כל כך גבוה לפדיון שבויים ופדיון גופות הנופלים? בעולם הצבוע והעוין את מפעלנו כאן, אנחנו לא נכנעים לטרור, ומשלמים למנוולים כגמולם.
לעומת המלחמה השלומיאלית והאכזרית של האמריקאים והאנגלים – אנחנו דוגמה ומופת בכל העולם. בלונדון יורים למוות בחשודים ברחובות, ובאפגניסטן מפציצים חתונה כי נשמעו ממנה יריות "פנטזיה", שלא לדבר על ההתעללות וההשפלה של אסירים אפגניים בגוואנטנמו, ושל אסירים עיראקיים בבתי כלא ליד בגדאד. למרות שאנחנו למעשה במצב מלחמה, לא ויתרנו אפילו ליום אחד על משטרנו הדמוקרטי, להבדיל מארצות הברית, אשר עצרה במלחמת העולם השנייה את כל אזרחיה היפניים, וכלאה אותם במחנות ריכוז.
רוצה אני לשאול את "הבועטים בנס" – איזה עם התנחל באדמה עליה הוא יושב היום שלא בשפיכות דמים, שלא על ידי השמדת העם שישב קודם על אותה כברת ארץ? אין כזה – חוץ מעם ישראל, שקנה דונם דונם – פעם ופעמיים ושלוש – פעם מהאפנדי בעל הקרקעות, ופעם מהאריסים שישבו על האדמה, ופעם מסתם שודדים שניצלו את הכיס היהודי.
עד מלחמת השחרור לא נכבש שום שטח שעליו התיישבו היהודים – הכול נקנה כדת וכדין עם חוזים ומסמכים משפטיים. רק כאשר הערבים סירבו לקבל את תוכנית החלוקה, ובמקום זה החליטו להתנפל על היישוב היהודי כדי להשמידו, ונעזרו בצבאות סדירים של המדינות הערביות השכנות – אז שינסו מותניהם היהודים הדוויים, שחלקם יצא לא מכבר מהתופת של מלחמת העולם השנייה, ויצאו להילחם בפולשים.
והנה, למרות התחזיות השחורות ביותר מכל "מבקשי טובתנו" בעולם, למרבה הפלא – קרה הנס, והלוחמים הנפלאים שלנו הביאו לעם ישראל את המדינה על "מגש של כסף" – הוא קורבנם הטהור, קורבן ש"הבועטים בנס" אינם מסוגלים (או אינם רוצים) להעריך. כמה מסירות, כמה אהבה, כמה ייאוש וכמה קורבנות העניקו אותם מתי מעט על מנת שהחלום האדיר הזה – מדינה ליהודים – יקום ויתממש! כמה משפחות שכלו את ילדיהן במחלות וברעב ובגירושים ובהתנכלות השלטון הטורקי והבריטי, בהתנכלות הבלתי פוסקת של האומה הערבית על כל זרועותיה ועל כל גרורותיה!
ועתה באים אותם "בועטים בנס" ומחפשים את האשמים בכך שהם אינם יכולים לחיות עם הנס, בכך שאינם יכולים להעריך את הגאולה הגדולה שנפלה בחיקם, בחיקנו. הם מחפשים את האשמים בהנהגת המדינה (והרי הם עצמם בחרו אותה!), בביורוקרטיה האטומה (לא קשה להצביע עד כמה הם בעצמם תרמו להיווצרותה), בעוני השורר בשכבות נרחבות (מה הם עצמם עשו כדי למגר את התופעה?), בחוסר התרבות ביחסי אנוש (לא גונב לאוזניהם שגם ספרות ומדע הם תרבות – ובאלה אנחנו מן הראשונים בעולם!), באלימות הגואה (והטענות הבוטות שלהם כלפי המדינה – כלום אינן בבחינת אלימות?).
אני מבין את מי שאיננו מסוגל להתמודד עם המתח הרב שיש במדינת ישראל בכל תחום, ובעיקר בתחום הביטחון האישי. אני מבין גם את אלה שמבקשים להיטיב את מצבם, ומאמינים שמחוץ לגבולות הארץ הסיכויים הם יותר טובים. אני לא ממש מתפעל מכך – אבל אני מסוגל להבין. אני לא מסוגל להבין את אלה שתוך כדי נטישה – הם בועטים במדינה ובמי שמתוך אהבה ונאמנות מוכן להגן עליה בגופו ובנפשו. ועיקר העיקרים – אינני מבין את אלה שמוותרים על היתרון העצום שיש רק ליהודים הישראליים בארץ – לסגל לעצמם מבט של אדם חופשי, שאיש בעולם איננו יכול לסווג אותו כמבט של "זר".