שירתו של לאונרד כהן, טרובדור מודרני זה, מינסטרל ובּארד של שירת-המחאה בעולם המערבי – זכתה לפופולאריות ולמוניטין שאין להם כמעט אח ודוגמה בתקופתנו. אִם "חיפושיות הקצב", "האבנים המתגלגלות", "האבות והאימהות" ודומיהן, סחפו מיליוני צעירים מיבשת ליבשת, בכוח המיקצב המאגי-חושני, שנעשה סימן-היכר לטעמו של דור בשׂדה הזמר והמוסיקה העממית; אִם זמרי-מחאה מגוייסים, כפיט סיגר, ג'ואן באאז', בוב דילן, סיימון וגורפינקל ודומיהם קנו להם מעריצים למיליונים בכוח המחאה האנטי-מלחמתית, האנטי-גִזענית והאנטי-מימסדית – הרי ששירתו של המשורר-מלחין-זַמָּר היהודי ממונטריאול קנתה לה חסידים מרובים כל-כך לא רק בזכות כל אלה, אלא גם (ואולי: בעיקר) בזכות נימה אישית חמה, לא מתיימרת וכובשת-לב.
לאונרד כהן, שהלך לעולמו כשהוא בתחילת העשׂור השמיני לחייו, הגיע לתודעתו של הקהל הרחב, שוחר הזֶּמֶר-והפיוט, בשל שיריו המולחנים והמזומרים בעיקר, ולאו דווקא בשל שירתו הכתובה. על אף העובדה שלהיטיו אינם מתבלטים בברק המצאה קומפוזיציוני מיוחד והם מונוטוניים למדי – הוא הִשמיעם באותו קול ניחר, שתוי-מסומם כמעט, הנעדר אף שמץ קל של פרטנזיות אופראיות וירטואוזיות וכל כולו כמסיח לפי תומו, לפי תוגתו וייאושו העייף, את האירוניה העצמית הזרוקה-מרופטת שלו, כמו ג'ינס קרוע ושחוּק.
הוא גם היה מוּכָּר בקרב חוג צנוע בהרבה בהיקפו ממעריצי מופעי-האיצטדיונים הענקיים שלו, כמשורר, מחברם של כמה קובצי-שירה וכפרוזאיקן החתום על כמה רומאנים, בקרב דור האינטלקטואלים האמריקניים, דור הקמפוסים וה"וילֶג'ים", המעדיף את המילה הכתובה, או זו המדוקלמת, על סאונה מחריש-האוזניים של סצינת הדיסקוטקים, שירה המיועדת מטבע בריאתה למבוגרים יותר ולרעשניים פחות. מלבד הווידוי האישי כל-כך של כהן המוקדם:

כְּצִפּוֹר עַל הַתַּיִל,
כְּשִכּוֹר בְּמִקְהֶלֶת-לַיִל
דְּרוֹר בִּקַּשְתִּי, חָפְשִי וּמְשֻלָּח.

כְּבַסֵּפֶר – הָעָש,
כְּאָבִּיר מִסֵּפֶר לֹא חָדָש
כָּל חַיַּי לָךְ הִצַּלְתִּי, רַק לָךְ.
("כציפור על התיל")

אתה שומע בשירתו את הד-קולן של כל אותן נימות בנות-תקופתו כגון הפציפיזם הזועם על מלחמת וייטנאם:

הוֹ, אַתֶּם, בּוֹנֵי מִזְבֵּחַ,
מַקְרִיבֵי בָּנִים לַמֹּלֶךְ,
שוּב אַל אִיש זֹאת יְעוֹלֵל!
כִּי לֹא בְּרִית-בֵּין-הַבְּתָרִים הוּא
עוֹר-אָדָם, וְלֹא הֻקְדַּשְתֶּם
לֹא לַדֶּמוֹן, לֹא לָאֵל.
("סיפורו של יצחק")

או המחאה האנטי-גִזענית:

בּוֹא נִמָּלֵט מִן הַכְּרָךְ הַגָּדוֹל הַזֶּה
לְעִיר קְטַנָּה יוֹתֵר, הוֹלֶמֶת יוֹתֵר אֶת מִדּוֹת לִבִּי;
בּוֹא נַחֲלֹף עַל פְּנֵי בְּרֵכוֹת-הַשְּׂחִיָּה שֶל מַיַאמִי-בִּיץ',
אַתָּה – בְּמוֹשַב-הַנֶּהָג, אֲנִי – כַּמָּה מוֹשָבִים מֵאָחוֹר,

אַךְ בֶּעָרִים הַגִּזְעָנִיּוֹת הַחֲלֵף נַחֲלִיף מְקוֹמוֹתֵינוּ
לְמַעַן יֵרָאֶה מַה שָּפַר חֶלְקְךָ בַּצָּפוֹן, שָם, לְמַעְלָה,
("האוטובוס")

או הבעיטה בתמימותו של עולם-האתמול המסורתי, הרליגיוזי:

לְהִתְפַּלֵּל לַמַּלְאָכִים שָכַחְתִּי
וְהֵם – עָלֵינוּ – שָכְחוּ אַף הֵם.
("להִת', מריאן")

או הציפצוף הניהיליסטי-לתיאבון על מוסכמות מוסד-הנישׂואין וקוֹדֶקְס-הנאמנוּת-והבגידה המתחייב ומשתמע מִכּלליו:

אִישִית, אֵינֶנִי שָׂם קָצוּץ מִי הִתְלַבֵּש עַל מִי:
לְמַעֲשֶׂה, אֲנִי תוֹהֶה אִם מַשֶּהוּ אִכְפַּת לִי.
אֲבָל הַבֶּנְאָדָם חַיֶּב לוֹמַר דְּבַר-מָה.
כָּךְ אוֹ כָּךְ, בִּקְבַּקְתָּ לְתוֹכָהּ 5 בַּקְבּוּקֵי "מֶקְיוּאֶן",
נָטַלְתָּ אוֹתָהּ אֶל חַדְרְךָ, הִנַּחְתָּ אֶת הַתַּקְלִיטִים הַנְּכוֹנִים
וְתוֹךְ שָעָה-שְעָתַיִם הָיָה הַדָּבָר עָשׂוּי.

אַךְ מַה שֶּחָשוּב הָיָה: לְקַרְנֵן אֶת לֵאוֹנַרְדּ כֹּהֵן.
("שירו של קַרְנָן")

או הסרקאזם הבוטה על כל-יכולתו של הממון אף בשווקי-המין, בסופרמרקט-האהבה:

נָכוֹן שֶכָּל הַפַּרְצוּפִים
אֲשֶר יָדַעְתְּ – הָיוּ שְטוּפִים
בַּעֲסָקִים, כָּל פַּעַם שֶחָסוּ בָּךְ;
מַכִּיר כְּבָר אֶת הַסּוּג הַזֶּה,
קָשֶה בְּכַף-יָדָם הַחְזֵק:
רוֹצִים שְחָקִים – לְמַעַן יִמְאֲסוּ בָּם.
("שירו של נוכרי")

אך בעיקרה, במיטבה, הִמשיכה שירתו של לאונרד כהן את מחאתם של משוררי-מחאה ותיקים כמו אלן גינסברג, גרגורי קורסו ולורנס פּרלינגאטי ואת זו של פיט סיגר, בוב דילן, סיימון וגורפינקל, ג'ואן באאז ו"חיפושיות הקצב" – באיזו המייה מתוסכלת ועייפה משלו; אנרגטית הרבה פחות, פטאליסטית-נוגה הרבה יותר: sorry, אין סיכוי כי נצליח לשנות את מִפלצות-הבטון וה- smogשהקימונו – יש רק סיכוי, אף הוא קלוש ואסקייפּיסטי, כי נִמָּלֵט מהן, אולי... אפילו האהבה איננה עוד מעגן-של-ממש, חוף ובית; לכל היותר הריהי רציף של תחנת-רכבת, של סעודות-ארעי אמוציונאליות, מלון-אורחים, מיקלט-לשעה, הרפתקה קִצרת-מועד. ועם זאת, למרות אי-היותה שירה גדולה, נוסקת-גבהים, יש בה בשירת לאונרד כהן ביטוי אותנטי לרחשי ליבם של מיליוני אדם, כאן ובכל מקום, עכשיו ובכל שעה.
לנו, כישראלים, יקר ורב-עניין כשלעצמו הוא המוטיב היהודי שבשירתו, שהִתמצה באופן חזק כל-כך בהופעותיו של לאונרד כהן בפני חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, כשאמר שם, במלעיל אשכנזי שיָרַש בלי ספק בבית אבא, את "בִּרכּת הכוהנים". זאת – ולא פחות מכך בשירו הנודע, "הללויה", אותה מילה עברית שהמוני מאזינים שאינם יודעים עברית ואינם מעלים על קצה דעתם שהיא מילה עברית, יזכרו אותה לא במעט בזכותו. מה שהתחיל אצל אלן גינסברג בפואמה "קדיש" מבליח אצל לאונרד כהן לא רק בתמטיקה המִקראית שבשירו האנטי-מיליטריסטי "סיפורו של יצחק" – אלא גם בשירו המוקדש לצייר היהודי המהולל מארק שאגאל:

בִּמְעִיל-מֶשֶי צָחוֹר
מְרַקֵּד לוֹ רַבֵּנוּ בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב
בַּעֲטוֹתוֹ אֶת אֲפָרֵינוּ כְּטַלִּית יְרַקְרַקָּה
וּבְנוֹפְפוֹ בָּתִּים כְּנוֹפֵף דִּגְלֵי כֶּסֶף.
("מארצות השמיים")

לא, אין זו שירה חושנית-מהפכנית ב"אני מאמין" הפיוטי-צורני שלה, ממש כשם שאין בשׂורתו של השיר נבדלת במהותה מִבּשׂורות-מחאה דומות. אך בעצם בּנאליוּתה כביכול, במוּדעוּתה הגלויה והכּנה לחוסר-החידוש הגמור שבּה, אתה שומע רחש של אמת:

אָהַבְתִּי אוֹתָךְ בַּבֹּקֶר,
נָשַקְנוּ עָמֹק וְחַם.
רֹאשֵךְ עַל הַכַּר – כְּסוּפָה הוּא,
סוּפָה שֶל זָהָב שֶנִּרְדַּם.

כֵּן, רַבִּים אָהֲבוּ לְפָנֵינוּ,
לֹא חִדַּשְנוּ, יָדַעְתִּי, דָבָר;
הֵם בָּעִיר וּבַיַּעַר, כָּמוֹנִי
וְכָמוֹךְ הִתְחַיְּכוּ מִשֶּכְּבָר.
("הֵי, לא ככה אומרים לי שלום")

ואפשר שכבר כאן, בשיר מוקדם זה, נטמן הזרע שהִצמיח בקונצרטים רבי הצופים והמאזינים שלו בשנותיו האחרונות את הלהיט המפורסם של לאונרד כהן "הרקידי אותי עד לִקצה האהבה".
אחרי ז'אק ברל, ז'ורז' ברסאנס ואצלנו מאיר אריאל, טרובדורים אמיתיים שקיבלו לצערנו צו-תנועה לישיבה של מעלה, הצטרף בימים אלה גם הבּארד היהודי ממונטריאול לאנסמבל המחונן הזה ואפשר שממש ברגעים אלה הוא עורך איתם חזרה למופע צובט-הלב שאותו ישמעו רק מלאכי עליון.

(כל קטעי השירים המצוטטים כאן לקוחים מספר שירי לאונרד כהן "כציפור על התיל" שראה אור ב-1973 בהוצאת "רשפים" בתרגומו של כותב רשימה זו).