המסרים האמוניים שבמקרא אחראים להרבה אסונות שירדו על עולמנו המיוסר: עצם הטענה שיש רק אל אחד, ולו יש רק מערכת צווים סגורה אחת, שאותה מקבל איש נבחר אלוה, כביכול, מפה לאוזן ממש – עצם הטענה הזאת מנתבת את האדם אל מרחץ דמים שאין לו סוף.
הרי באמת איש לא קיבל מעולם שום מסר על-טבעי, וכל מעצבי האמונות ותלמידיהם רק מתיימרים לקבל מסרים כאלה (הם מדברים בשם האל ממש: "כה אמר ה'"). יוצא מכאן שכל הגיג מטורף של "מורה הלכה" מתנגש בהכרח בזה של זולתו, וכך באו לעולם כל מלחמות הדת: אם רק אליו דיבר אלוהים, איזו זכות יש לזולתו להביע דעה?
בעולם האלילי קל יותר להסכין עם אמונתו של הזולת – יש עשרות אלים – אפשר להוסיף עוד אחדים, אין רק אמת אחת בלתי מעורערת. בעולם המונותיאיסטי, שהורתו ולידתו המקרא, נביאים הורגים את כוהני הבעל, נוצרים שורפים על המוקד את הסוטים מן האמונה וכופים את אמונתם על העמים הכופרים, והמוסלמים כובשים בכוח החרב עמים וארצות מהאוקיאנוס האטלנטי עד האוקיאנוס השקט. שלוש הדתות האלו על פלגותיהן למדו את חוסר הסובלנות מהמקרא, הספר הקורא להשליט את מרות האל בדם ואש ותימרות עשן.
אבל, אותו המקרא, שהביא, כאמור, כל כך הרבה סבל על האנושות, הביא לעולם גם מיספר יצירות אנושיות אדירות מבע, כגון הסיפורת הנפלאה (בעיקר סיפורי דוד, שניתן להשוותם מבחינת הרמה לדרמות השקספיריות), או השירה המלבבת (בעיקר ספר שיר השירים, שהוא חף מ"נוכחות" האל). לדעתי, יש לפחות עוד תחום אחד שבו ניתן למצוא חיוב ביצירה המקראית, והוא דווקא במה שאין בו – אין בו לחלוטין שכר ועונש בעולם הבא.
ואל יהי הדבר הזה קל בעינינו: כל תרבות המזרח הקדום, וגם תרבות המערב העתיק, היתה רוויה באמונה בקיום הנשמה לאחר המוות. לאדם קשה לשאת את מותו של מישהו אהוב וקרוב, וקשה עד בלתי אפשרי שאדם ידמיין את מותו שלו – את כיליונו המוחלט, שאין בו נסיגה וחרטה. מתוך כך יצר המוח האנושי המשך דמיוני לחיים – קיום רוח האדם לאחר מותו.
כאמור, האמונה בקיום הנשמה שלאחר המוות היתה נפוצה בכל העולם הקדום: נמצא אותה בעמים הקדומים של מסופוטמיה, במצרים העתיקה, בפרס, ביוון, וברומי. כל אחד מעמי התרבות האלה המציאו עולם של נשמות וכתבו עליהם מיתוסים רבי השראה (עלילות גילגמש, ספר המתים המצרי, האודיסאה, האיניאדה ועוד). רק המקרא נמנע מליצור עולם כזה, ויש לראות את ההיעדר הזה באהדה רבה, כי הוא מנע מדת ישראל (שבינתיים כן קיבלה את האמונה המשונה הזאת, כפי שיתברר להלן) להפוך את חיי האדם בעולם הזה לקורבן עבור האושר בעולם הבא, כפי שעשו המצרים הקדומים, הנוצרים והמוסלמים.
המקרא מדגיש עשרות פעמים שהאדם נוצר מן העפר, וסופו שייהפך לעפר, ושוב לא יהיה קיים אחר כך כאדם: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בר' ג' 19), "כי עתה לעפר אשכב, ושיחרתני ואינני" (איוב ז' 21), "אגווע ועין לא תראני, כאשר לא הייתי אהיה" (שם, י' 18-22), "הכול היה מן העפר, והכול שב אל העפר" (קהלת ג' 21-19), "כלה ענן ויילך, כן יורד שאול לא יעלה, לא ישוב עוד לביתו, ולא יכירנו עוד מקומו (איוב ז' 10-7), וגבר ימות ויחלש, ויגווע אדם ואיו? אזלו מים מני ים, ונהר יחרב ויבש, ואיש שכב ולא יקום עד בלתי שמיים, לא יקיצו ולא ייעורו משנתם" (שם, י"ד 12-6).
השאול המקראית איננה מקום של קיום הנשמות. השאול היא הקבר, פנים האדמה, ושם אין לאדם כל קיום: "ופצתה האדמה את פיה, ובלעה אותם ואת כל אשר להם, ויירדו חיים שאולה" (במדבר ט"ז). קורח ועדתו נבלעים אל תוך האדמה בעודם חיים, ופנים האדמה היא השאול, ושם שורר הכיליון המוחלט.
בח'מורבי אנו מוצאים עונשים איומים שיחולו על מפירי החוקים בעולם המתים, בספר המתים המצרי אנו מוצאים "הווי" שלם של "חיי" המתים. באודיסאה של הומרוס אנו מוצאים את הגיבור (אודיסאוס) משוחח עם המתים ומתוודע אל הווייתם, ובאיניאדה מצליח הגיבור (איניאס) להיכנס אל עולם המתים ולראותו במו עיניו.
רק המקרא, מכל הספרים העתיקים, איננו מתאר בשום מקום את העולם ההוא, ואיננו מאיים בעונשים שיחולו על המאמינים באותו עולם. יש רק מקום אחד במקרא שמוצע בו "פתרון" על-טבעי לבעיה הנפשית של האדם בהתוודעותו לכך שהוא בהכרח בן-תמותה, ו"פתרון" לבעייה ש"אין צדק בעולם" – ומקום זה מצוי בספר דניאל: "ורבים מישני אדמת העפר יקיצו – אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות, לדראון עולם, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל י"ב 3-2).
אבל צריך לציין שמחבר ספר דניאל חי מאוד מאוחר, והוא הצליח להסתנן למקרא רק משום שהיה רמאי לשם שמיים: הוא העיד על עצמו שהוא חי בימי נבוכדנאצר, כשלמעשה, הוא חי בימי החשמונאים, והדבר ניתן להוכיח הן על פי הלשון שלו והן על פי האופק ההיסטורי של הספר השקרי הזה. מכל מקום, גם בספר דניאל לא מדובר על המשך הקיום של הנשמות בעולם הבא, אלא בתחיית המתים לחיים חדשים באיזה עתיד בלתי מוגדר.
בשלב מאוחר מאוד, לאחר חתימת המקרא, חדרה לאמונה הישראלית גם האמונה בעולם הבא, כנראה בהשפעה בבלית ופרסית, וזאת משום שתשובת המקרא לתביעה האנושית כי ייעשה צדק, והצדיק יקבל שכר, והרשע יקבל עונש – ובכן, תשובת המקרא לתביעה הזאת לא באה על סיפוקה. המקרא מבטיח שהאל "חוקר לב, בוחן כליות, ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו" (ירמיה י"ז 10), וכל זה בעולם הזה, כי התנ"ך, כאמור, איננו מכיר בקיומו של העולם הבא. אבל באמת אין זה כך: אנשים נהרגים על לא עוול בכפם, ואין כל דרך למצוא בקורות האדם תוכנית המונחית על ידי צדק אלוהי.
המחשבה הזאת החריפה עוד יותר לאחר חורבן המקדש והגלות לבבל. הגולים זעקו בצדק: הלעיטו אותנו בתורה שאינה מחזיקה מים, שאין בה ממש, אם היה חטא, זה היה של אבותינו –"אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו" (איכה ה' 7). תורת הגמול האלוהית פשטה את הרגל, ולכן היה צורך מיידי "לרפא" את פצעי הנפש באמונה מיובאת מן החוץ – האמונה בעולם הבא, שבו יבואו לידי תיקון כל עוול וכול אי צדק.
אבל הרי אין כל זכר לאמונה בעולם הבא במקרא בכלל ובתורה בפרט! איך ניתן לחייב את המאמין בדבר שאין לו עוגן במקור הכי קדוש לאמונה הישראלית?
נמצא "פטנט" – כל מיני פסוקים פורשו בדרך הדרש, והאמונה הסהרורית הזאת "גוירה" כדת וכדין, עד שחז"ל איימו על מי שאיננו מאמין בה באלו המילים: "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא... ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה..." (סנהדרין צ' ע"א). ולמה צריך לאיים אם זה גלוי לעין? כי אחרת כל איש המאמין רק במה שרואות עיניו, עלול להביע ספקות, וספק טוב לפילוסופים, ולא למאמינים.
הבאתי כאן בפני הקורא רק קצה קצהו של הדיון בעולם הבא באמונה הישראלית. המבקש להרחיב, יעיין נא בספרי "אדיפוס ואבשלום" ע' 139-91, בפרק על המוות ואחר המוות במקרא.