וּמִי שֶשְּמוֹ מִתְּגוּבָתוֹ "בָּרַח"...

בְּגִלְיוֹן הַמִּכְתָּב הָעִתִּי הַקּוֹדֵם
הִתְגּוֹלֵל עָלַי מִי שֶאֵינוֹ מִתְאַדֵּם
כְּשֶאֵינֶנּוּ מֵבִין, בְּבוּרוּת אוֹ שוֹגֵג,
אֶת פֵּרוּש הַמִּלָּה הָעִבְרִית "מִתְמוֹגֵג"
וְטָעַן כִּי מַמָּש הִתְמוֹגַגְתִּי שָעָה
שֶצִּדַּדְתִּי כָּאן בִּזְכוּתוֹ הַמְּלֵאָה
שֶל שִתּוּף בֵּין נָשִים עִבְרִיּוֹת, עַרְבִיּוֹת,
בְּנוֹת יָמִין וּבְנוֹת שְׂמֹאל, דָּתִיּוֹת, חָפְשִיּוֹת,
מִתְנַחְלוֹת וְיוֹשְבוֹת פְּנִים הַקַּו הַיָּרֹק
לֹא לַחְבֹּק פֹּה יָדַיִם וְלֹא לַעֲרֹק
מֵחוֹבַת-מַצְפּוּנָן לְהַשְמִיעַ הֲלוֹם
אֶת קוֹלָן הַקּוֹרֵא לְמִמּוּש הַשָּלוֹם.

אַךְ בְּעוֹד שֶהַפֹּעַל הָרַךְ "מִתְמוֹגֵג"
מַשְמָעוֹ הוּא "נָמֵס" וְאוֹתוֹ בּוּר חוֹגֵג
שִׂיא שֶל אִי-הֲבָנָה לְרוּחוֹ הַנְּחוּשָה
שֶל שִירִי הַצָּנוּע– בִּזְכוּת כָּל אִשָּה
לְהַפְגִּין מוּל הַ- deadlockהַזֶּה בּוֹ נִשְחָק
כָּל דּוּ-שִׂיחַ בֵּין בְּנֵי יִשְמָעֵאל וְיִצְחָק
כְּשֶשְּפִיכוּת-הַדָּמִים כָּאן מֻנְצַחַת בְּלִי הֶרֶף
וּמֻבְטָח בָּהּ בְּרוּרוֹת כִּי לָעַד תֹּאכַל חֶרֶב
וְשִירִי הַמֵּטִיחַ זֹאת כְּלָל לֹא כּוֹמֵס
אֶת תָּקְפּוֹ הַמּוּצָק שֶאֵינֶנּוּ נָמֵס –

אֶתְכַּבֵּד לְהַזְכִּיר לוֹ אֶת מָה שֶּנִכְתַב
בְּמִדְרַש תְּהִלִּים (שָם: י"ח, ל"ו)
שֶכְּשֵם שֶהַשַּחַר אֵינֶנּוּ מֻנְחָת
עַל חֶשְכַת טֶרֶם יוֹם בְּאִבְחַת-אוֹר אַחַת
אֶלָּא עָט הוּא קִמְעָא-קִמְעָא עַל אֲפֵלָה
זוֹ שֶל שְחוֹר, כָּךְ יַגִּיעַ גַם זְמַן-גְּאֻלָּה
כַּכָּתוּב כְּבָר בְּפֶרֶק נ"ח, פָּסוּק ח'
בִּנְבוּאַת בֶּן-אָמוֹץ שֶתָּקְפָּהּ לֹא פּוֹחֵת
עִם הַזְּמַן בְּדוֹרוֹ אֲבָל גַּם בְּדוֹרֶךָ
כִּי "אָז יִבָּקַע" פֹּה "כַּשַּחַר אוֹרָךָ"
וְאִם מָה שֶּאֵי-פַּעַם וּכְלָל לֹא מִזְּמַן
עוֹד נֶחְשַב בְּעֵינֵינוּ כְּלֹא יְאֻמַּן:
שֶמֵּאוֹת עַרְבִיּוֹת יְשַלְּבוּ יָד בְּיָד
עִם נָשִים מִשֶּׁלָּנוּ לָצֵאת בְּמִצְעָד
אֶל בֵּית רֹאש מֶמְשַלְתֵּנוּ כְּשֵם שֶשָּמַעְתָּ
הֵן תַּגַּעְנָה גַם פַּעַם אֶל בֵּית הַמּוּקֱעָטָה
וּמְשוֹרֵר עִבְרִי לֹא מִתְמוֹגֵג, אַךְ בְּחוּש
שֶאֵינוֹ כְּבוּל-סְטַגְנַצְיָה אוֹמֵר הוּא, נָחוּש,
שֶתְּמוּרוֹת מִתְהַוּוֹת לְאִטָּן אִם נַחְשֹׂף
אֶת צִדְקָן וְיָבוֹא לַסִּכְסוּךְ הַזֶּה סוֹף
רַק בַּיּוֹם בּוֹ בְּנֵי שְנֵי הָעַמִּים, אִם יָמִין
וְאִם שְׂמֹאל יִשְמְעוּ, כָּךְ אֲנִי מַאֲמִין,
מִפִּיהֶן שֶל אוֹתָן הַנָּשִים אֶת קוֹלוֹת
סֵרוּבָן כָּאן לִהְיוֹת אִמָּהוֹת שַכּוּלוֹת.

בגיליון 1192 התפרסם המכתב: "מכובדי, הסופר הנידח, ברצוני להתייחס לשירו המתמוגג של יוסי גמזו מצעדת הנשים עושות השלום, בחב"ע 1191. עד כמה שהבנתי הן מתכננות להעמיד משמרת מחאה מול הכנסת אחת לשבוע ומשמרות דומות בצמתים ראשיים ברחבי הארץ. כמו כן הן יוזמות חוגי בית ולא עוצרות עד הבאת הסכם מדיני. שאלתי ובקשתי היא לדעת האם הן הציבו או מתכננות להציב משמרות מחאה דומות גם מול המוקטעה ברמאללה וגם בצמתים ראשיים ביהודה ושומרון, וגם לארגן שם חוגי בית? אם התשובה שלהן לשאלה שלי תהיה שלילית, מה אם כן מביא את יוסי שלנו להתמוגג כל-כך?"
[אלכס לכיש]

אהוד: לצערי, דבריו אלה של אלכס לכיש, שחתם עליהם במקור בשמו המלא, קרה ובגלל הלחץ להוציא את הגיליון בזמן לאחר שחזרנו מחופשה בגליל – לא איתרתי את שמו החתום עליהם ופירסמתי את דבריו ללא שם. ומכאן תגובתו של יוסי גמזו לאותה הערה קצרה של לכיש.