החוזר בשאלה עומד בפני הכרעות קשות ביותר: הוא חייב להכריע אם להינתק מחברה תומכת, ואף ממשפחה, שעל הרוב תנדה אותו; הוא חייב להכריע אם להמשיך לקיים מצוות, עליהן חונך מינקות, עליו להתמודד עם חברה חדשה, שהוא לגמרי זר ומוזר לאורחותיה, עליו לצאת מהחממה הכלכלית והרוחנית ולהתחיל לפרנס את עצמו ועוד.
מכל ההתלבטויות שפוקדות את החוזר בשאלה, ההתלבטות הכי קשה מעוגנת בספק שאיננו מפסיק לנקר במוחו: אולי בכל זאת קיים אלוהים, ואני טועה בהתכחשי לו כשאני צועד לקראת העולם החילוני? קיום המצוות עשוי להיראות חסר שחר למי שהחליט לחזור בשאלה, אך בלב מנקר הספק: שמא יש אל, ולו דרישות אחרות מאלו שחונכתי עליהן, ואיך אני מתכחש למציאותו לחלוטין?
הגופים השונים המבקשים לחבק את החוזר בשאלה, לתת לו כלים רוחניים ופרקטיים להתמודד בעולם החילוני, מתקשים לסייע לו בעניין הזה. הטענה שמדובר בבריאה שהאדם ברא את האל מדמיונו, לא ממש עוזרת, מאחר שמדובר בתופעה כלל עולמית – כל העמים האמינו, ורובם מאמינים עד היום, בקיום כוחות עליונים שבראו את העולם ומשגיחים עליו. מיליארדים מאמינים באל אחד ומיליארדים אחרים מאמינים באלילים – הרי לא ייתכן שבדייה מוחלטת תופסת את כל העולם! הקושי נובע גם מהעובדה שקשה מאוד מבחינה רציונלית להוכיח שדבר מסוים איננו קיים, כי הרי הטוען צריך קודם להגדיר, ואם הדבר הוא בר הגדרה, מדוע הוא איננו בר קיום?
אני מבקש להציע נתיב בו יוכלו לצעוד המתלבטים בסוגיה שלפנינו: הבה נתעלם מהעולם האלילי, כי אין להעלות על הדעת שמישהו מהיהודים החוזרים בשאלה מחשיב את האמונה האלילית כבעלת תוקף כלשהו. נותרה, אם כן, האמונה המונותיאיסטית השולטת בכיפה במה שנהוג לכנות בשם "העולם המערבי". וכאן אנחנו על קרקע בטוחה, שכן "העולם המערבי" יודע על מציאותו של האל האחד מתוך ספר אחד, ואין בלתו – ספר התנ"ך. הראיה למציאותו של האל האחד מצויה אך ורק בתנ"ך, ולא בשום מקום אחר שקדם לו. מחברי הספר הזה מצטטים את האל ("כה אמר ה'"), יודעים מה הוא חושב ("ויאמר ה' אל לבו"), ואפילו איך הוא נראה ("בצלמנו כדמותנו", "דמות כמראה אדם"), ולא רק זאת, אלא שהספר מביא עדויות להתגלות האל בפני האדם (ההתגלויות למשה, מעמד הר סיני, ההתגלויות לנביאים).
עתה לא נותר אלא להצביע על חוסר התשתית הריאלית להיגדים המקראיים, על השטחיות שלהם, על הסתירה שבין תעודה אחת לשנייה, על השקרים מדעת ושלא מדעת שהמקרא מלא בהם – כדי שנשתכנע עד כמה חסר בסיס הוא המסר המקראי בדבר קיום האל הבורא עולם והמשגיח עליו.
ובכן, הבה נתעכב על היגד של התעודה הראשונה, ומן החשובות במקרא – התעודה המתארת את בריאת העולם. מתעודה זאת אנו מתבשרים שהעולם נברא בשישה ימים ועל ידי חשבון פשוט ניתן להסיק שמאז הבריאה ועד ימינו עברו פחות מששת אלפים שנה.
אבל אנחנו יודעים היום מחקירות מדעיות כי האדם בצורתו הפיזית הנוכחית קיים בעולם מזה למעלה משני מיליון שנה, כי ממצאים תרבותיים של האדם ניתן למצוא מלפני מאות אלפי שנים, כי האדם המתעד בכתב קיים לפחות מזה ששת אלפים שנה, וכי החיים על פני כדור הארץ החלו לפני קרוב לשלושה מיליארדי שנה, ומאז הם מתפתחים ומשתנים בלי הרף; כן יודעים אנו שהעולם "הקטן", אליו אנחנו שייכים, כלומר מערכת השמש, קיים מזה מיליארדי שנים. ההיגד המקראי בתעודה זאת, שכביכול, השמש היא המאור הגדול לממשלת היום, והירח הוא המאור הקטן לממשלת הלילה – הוא חסר שחר לחלוטין, כי השמש היא מרכזה של מערכת כוכבים אדירת ממדים, שכולה יחד איננה אלא חלק זעיר מתוך גלקסיה, ואף זאת היא אחת מתוך אלפי מיליוני גלקסיות אחרות בקוסמוס, שהמרחקים ביניהם נמדדים במיליוני שנות אור; ואשר לירח, הוא איננו "המאור הקטן", אלא לוויין חסר אור עצמאי לחלוטין. מה שנכתב בבראשית א-ג, נכתב מתוך בורות גדולה באשר לדרך התהוותו של העולם ומבנהו. את הבורות הזאת לא ניתן לגנות, כי באותם ימים לא היו הכלים המדעיים שישנם בימינו, אך אלה אמורים להיות סודות אלוה, ומהאל אתה מצפה שיידע לפחות את הידע שיש לאדם בן ימינו, ולא יטען טענות שאפילו תלמיד בית ספר יסודי יכול להפריך.
המקרא מציג את עצמו כמי שמביא לעולם את הבשורה "הנכונה" בדבר קיומו של אל אחד ויחיד, בשורה שאמורה להפריך את אושיות האמונה האלילית. מסר זה נוסח בצורה המוצלחת ביותר על ידי מי שמכונה בשם "ישעיה השני", אשר חי ופעל כנראה, בימי שיבת ציון: "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו, ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומלבדי אין אלוהים" (ישעיה מ"ד 6; ראו גם מ"ה 5-6). יש עוד מקומות רבים במקרא, האומרים בצורה פחות מוצלחת את אותו המסר; אך לעומתם, יש שפע של כתובים, שמתכוונים לומר דברים דומים, והם אומרים, למעשה, דברים הפוכים: בעשרת הדברות כתוב – "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" (שמות כ' 2, דברים ה' 7). מפסוק מפתח זה משתמע שקיימים אלוהים אחרים, אך הם אסורים עליך! והרי פסוק זה אמור להיות ציטוט מדויק של דברי האל עצמו! – איך ייתכן שהאל הגדול והחכם נכשל בלוז של הדרישה האמונית שלו?!
ב"שמע ישראל", עוד פסוק המהווה אבן שתייה של האמונה הישראלית, שלחשו אותו ברטט רגע לפני מותם מקדשי השם מימי רבי עקיבא ואילך, יש כישלון דומה: "שמע ישראל, ה' אלוהינו – ה' אחד" (דברים ו' 4) – משתמע מכאן, שלישראל יש באמת אל אחד, אך משתמע שלעמים אחרים יש אלים נוספים. בשירת הים כתוב: "מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה נאדר בקודש" (שמות ט"ו 11) – שוב, אין דומה לאל שלנו, אבל פחות טובים יש. בעבודת יום הכיפורים מוקדש שעיר אחד לה', ושעיר אחד לעזאזל (ויקרא ט"ז 8), כלומר, עזאזל מקבל מעמד מקביל לזה של האל.
יש עוד עשרות מקומות במקרא, בהם מובעת האמונה התמימה שקיימים אלים אחרים מלבד ה', וחלקם מובאים כציטוט מדברי האל עצמו. יוצא שה' נכשל קשות בלשונו ושומט את הבסיס לאמונה שהוא דורש ממאמיניו.
מסר מונותיאיסטי אחר של המקרא הוא שהאל בלתי נראה, לכן אסור להקים לו פסל ואסור לצייר תמונה: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג 20); "וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול" (דברים ד' 12).
לעומת ההיגד ההחלטי הזה ודומיו, יש עשרות מקומות האומרים בדיוק את ההיפך: "ויעל משה ואהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר, ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד 8-11); האל "מצוטט" כאומר על משה: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט…" (במדבר י"ב 8).
אבל לא רק משה ובני דורו זוכים להתגלות האל, אלא גם נבחרי אלוה אחרים, כגון יעקב, מנוח, מיכה בן ימלה, עמוס, ישעיה, יחזקאל, דניאל. המקרא לא החליט אם מותר לראות את האל, או אסור; אם אפשר לראותו, או אי אפשר. אילו מחברי התעודות היו יותר צנועים, והיו מדברים על סברות – לא היה מקום לטרוניה, אבל הם מדברים על "ודאות" הנובעת מהכרות קרובה עם האל, ואף מעיזים לצטט אותו, וכל הקורא דברים אלה בלי משוא פנים, איננו יכול אלא לגחך על היומרה חסרת הבסיס שבהם.
מחברי התעודות המקראיות התכוונו אולי לצייר את האל כנעלה על האלילים, אך בסופו של דבר, הוא צויר במאפיינים אנושיים כמרבית אלילי העמים. ראינו בפרשת בראשית שהאל החליט בינו ובין עצמו (או נועץ בפמליה של מעלה...) לעשות אדם הדומה לו: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א' 26), אבל יש במקרא מאות מקומות, בהם מסתבר שמחברי התעודות ציירו את האל בדמות אדם: הוא רואה, שומע, מריח את ריח הניחוח של הקורבן, מדבר, יש לו פנים ואחור, ידיים, אצבעות, כפות רגליים, הוא הולך, פוסח, מתייצב, עושה מלאכה, נח, שובת, נופש, מתעורר, קם, כותב וחורת, נשבע, אוהב, שונא, מואס, קוצף, ניחם, זוכר, מתעצב אל ליבו, משתומם, מתאפק, נוקם ונוטר, הוא מדומה לגיבור, לאיש מלחמה.
במקומות רבים מתואר האל כמי שמונע על ידי החשש לירידת קרנו בעיני האדם, וההתערבות שלו בהיסטוריה נובעת לא משום קו אלוהי, אלא משום החשש מה יגידו בני האדם: "כי עתה שלחתי את ידי... ואולם בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי, ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמות ט' 14-16); "ויאמר ה' אל גדעון: רב העם אשר אתך מתתי את מדיין בידם, פן יתפאר עליי ישראל לאמור, ידי הושיעה לי" (שופטים ז' 2); "כה אמר ה': יען אשר אמרו ארם – אלוהי הרים ה', ולא אלוהי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה'" (מלכים א' כ' 28 ועוד מקומות רבים). כאן לא מדובר רק ב"הגשמת האל", אלא אף בייחוס מן התכונות המגונות ביותר של האדם לאל.
האל מתואר בתנ"ך כמי שמקנא קנאה מזוויעה ל"אישתו" (ישראל), או ל"נשותיו" (יהודה וישראל). היחסים ביניהם עוברים תמורות כאלו העוברות על זוגות של בני אדם: אהבה, אירושים, משוש חתן וכלה, ברית נישואין, בעילה, לידה, מאיסה, נטישה, כריתות ואהבה מחודשת. במרכז ההתרחשות עומדת בגידתה של "האישה" על ידי נהייתה לאלים אחרים או למעצמות זרות. תיאור הקנאה הבוערת בלב האל על בגידה זאת מזכירה אלמנטים פאתולוגיים ממש, הרי דוגמה:
"...שתי נשים בנות אם אחת היו, ותזנינה במצרים בנעוריהן זנו, שמה מועכו שדיהן, ושם עושו דדי בתוליהן... ושמותן – שומרון אהלה, וירושלים אהליבה. ותיזן אהלה תחתיי ותעגוב על מאהביה, אל אשור קרובים... ותיתן תזנותה עליהם... וככל אשר עגבה בכל גילוליה נטמאה... כי אותה שכבו בנעוריה, והמה עישו דדי בתוליה וישפכו תזנותם עליה. לכן נתתיה ביד מאהביה, ביד בני אשור... המה גילו ערוותה... ותרא אחותה אהליבה... אל בני אשור עגבה... ויבואו אליה בני בבל למשכב דודים, ויטמאו אותה בתזנותם... ותעגבה על פילגשיהם אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם... לכן אהליבה, כה אמר ה', הנני מעיר את מאהבייך... ולקחו כל יגיעך ועזבוך ערום ועריה, ונגלה ערוות זנונייך וזימתך ותזנותייך..." (יחזקאל כ"ג 2-29; ראו גם יחזקאל ט"ז).
מדהים עד כמה היו הנשמות שחיברו את התעודות המזעזעות האלו מסוכסכות, ועד כמה הן הוכו בעיוורון שלא הבינו אילו תכונות נוראות הן מייחסות לאל. מסתבר שעל פי התעודות הרבות מספור, שרק אחת מהן הבאתי כאן, דת ה' קמה ונופלת על הקנאה האלוהית. אין דת ה' אלא במלחמה מתמדת באלילים ובעובדיהם.
בפתיח לעשרת הדברות נאמר: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי... לא תשתחווה להם ולא תעבדם, כי אנוכי אל קנא, פוקד עוון אבות על בנים, ועל שילשים ועל ריבעים לשונאיי..." (שמות כ' 3-5, דברים ה' 7-9), ובהמשך דורש אלוהים לזרוע מוות וחורבן על העולם האלילי, ועל ישראל המתפתה לעולם זה: "לא תחיה כל נשמה! כי החרם תחרימם – החתי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי – כאשר ציווך ה' אלוהיך; למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם" (דברים כ' 16-18). התורה מחייבת להמית את העובד עבודה זרה (שמות כ"ב 19, דברים י"ז 2-7), את העיר הנידחת לעבודה זרה (שם, י"ג 13-19), את המסית לעבודה זרה, אפילו הוא בנך, אחיך או אשת חיקך (שם, י"ג 2-12).
המקרא מלא בתיאורים מזעזעים של העונשים הנוראים שהאל מטיל על בני ישראל משום קנאתו הנוראה לשמו ולכבודו. ולא מדובר רק בייחוס תכונה מגונה לאל, מדובר גם בפגם נורא של האמונה, שאין בה שמץ של סובלנות כלפי אמונות אחרות, והיא מושתתת על חסר, לאמור, האל נמצא חסר אם בני ישראל אינם מאמינים בו בדיוק כפי שהוא ציווה, עד כדי כך שהדבר מעביר אותו על דעתו. האל, שאמור להיות מושלם, יוצא מכליו אם כנעני אחד נשאר בחיים, או אם ישראלי זובח על במה במקום בבית המקדש!
האל מתואר במקרא כמי שיודע את קורות העיתים מראש והוא מגלה אותן לבחירים שבין מאמיניו. הדוגמאות הן רבות מספור, ואזכיר כאן אחדות: האל מגלה לאברם את העתיד בברית בין הבתרים, האל מודיע למשה כל אשר יארע עם פרעה במצרים, במדבר, וכן את עתידו שלו ושל אחיו, וגם מה שיארע לעם אחרי מותו; בלעם יודע לתאר לבלק את אשר יקרה לעם ישראל באחרית הימים, נביא אלמוני ושמואל הנער יודעים מראש מה יהיה עתידו של בית עלי.
אלו כמובן רק דוגמאות אחדות – המקרא מלא בעשרות נבואות לעתיד של נבחרי אלוה ונביאים. אפשר לומר שאחת "הראיות" לקיום האל היא העובדה ש"אנשי אלוהים" מסוגלים לנבא את העתיד בעקבות שיח ושיג שיש להם עם העולמות העליונים. אך אליה וקוץ בה: אם האל יודע מראשית אחרית, והוא מגלה את סודו לבחיריו, הרי שנשמט הבסיס העיקרי של האמונה – הבחירה החופשית. אם הכול ידוע מראש, הרי גם הכול נקבע מראש, ואם כן, אין לאדם בחירה חופשית, ובעקבות כך – ניטל הטעם בקיום מצוות, שהרי לא משנה מה יעשה האדם – עתידו כבר נקבע. והנה, הכשל הלוגי הזה מיוחס במקרא לאל עצמו!
ציינתי בתחילת המאמר שהאל מתואר במקרא כמי שיש לו פחות ידע מאשר לילד היום בבית הספר היסודי, אבל חמור מזה – למרות שהוא מתואר כמי שיודע מראשית אחרית, הוא איננו יודע שיהיה אופק היסטורי, בו לא תהיה עבדות, ובו האישה לא תהיה קניינו של הגבר – בעשרת הדברות, האמורים להיות חוקים אלוהיים נצחיים, כתוב: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות כ' 14). מהפסוק "הנצחי" הזה אנו למדים שהבית, האישה, העבד, השור והחמור הם רכושו של הגבר, ואין אפילו רסיס של רמז שאי אז בעתיד מצב עניינים זה ישתנה.
אני לא מדבר רק על הצד המוסרי (כיצד האל מסכים לחרפה הזאת שאדם הוא רכוש!), אלא על היומרה שהאל יודע דברים מראש, ודבר כל כך פעוט כגון שחרור העבדים ושחרור האישה לא עלה כלל על דעתו!
מהסקירה הקצרה הזאת שהבאתי כאן (מי שרוצה להרחיב, מוזמן לעיין בספריי – "התנ"ך – כף החובה, "אדיפוס ואבשלום", "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של י' ליבוביץ", "שיחות עם חוזר בתשובה" וכן הספרים שחוברו יחד עם צופיה ודן מלר "מפרי עץ הדעת" ו"ויקרא את שמם אדם"– בשניהם כותרת משנית: "פרשות השבוע בפעמת הזמן") – נקל להתרשם שהתעודות התחברו על יד אנשים, אשר התיימרו לדבר בשם האל וציירו אותו בהיטל נמוך ביותר, עד כי הציור מעורר רחמים ממש. ברור מהתעודות, ללא צל של ספק, כי ההתיימרות לדבר בשם האל היא חסרת בסיס לחלוטין, והיות שהתעודות האלו הן הראשונות והחשובות ביותר בנדון – לא נותר לבר-דעת אלא לשלול את הבשורה חסרת השחר שלהן, וזאת העצה שלי לחוזר בתשובה המתלבט עדיין באשר למציאות האל.