עם שלושה שמות חדשים

קטעים מתוך הסואיטה "אהבה לשלושה תפוזים" אופ' 33ב מאת המלחין הרוסי סרגי פרוקופייב (1891-1953) היו הפתיחה לקונצרט שהוקדש כולו ליצירותיו במוצ"ש האחרון, בניצוחו המצויין של קארן דורגריאן הארמני.

המוסיקה של פרוקופייב מטלטלת אותך ואינה מניחה לך רגע של מנוחה, ואילו המרש, שהוא החלק הרביעי והאחרון בסואיטה, משאיר גם טעם של לחן עממי פופולארי והוא גם המושמע ביותר מבין פרקי הסואיטה.

זו הופעתו הראשונה של המנצח דורגריאן עם הפילהרמונית, ודומה שעמד בה בכבוד.

הופעה ראשונה היתה גם לפסנתרן הצעיר בזוד אבדוראימוב האוזבקיסטני, שניגן בצורה נהדרת את הקונצ'רטו מס' 3 בדו מג'ור לפסנתר ולתזמורת אופ' 26 של פרוקופייב, שהיה בעצמו פסנתרן וניגן את הקונצ'רטו בביצועו הראשון בשנת 1921, ובתוכנייה נכתב:

"הקונצ'רטו השלישי הוא קונצ'רטו קשה מבחינת המיומנות וכושר העמידה הנדרשים מן הסולן, אי לכך היה לאחד מהקונצ'רטות הווירטואוזיים המאתגרים והמופלאים ביותר. ... הקונצ'רטו [בביצועו של פרוקופייב, בשיקאגו] התקבל בהתלהבות רבה ועד היום הוא נחשב לאחת מיצירת המופת של המאה העשרים."

ישבתי הפעם בשורה 4, כיסא 34 בגוש ד, ויכולתי לראות כל הזמן מקרוב את אצבעותיו של הפסנתרן כשהן רוקדות על הקלידים, מראה מדהים, פשוט קשה להאמין שהיכולת האנושית מגיעה להישגים כאלה.

התזמורת היתה אף היא מצויינת ומשולבת היטב עם הפסנתר, והניצוח של דורגריאן, הצנוע והמדוייק, השלים את החווייה המוסיקלית הזו.

אחרי ההפסקה נוגנה הקנטטה אופ' 78 אלכסנדר נייבסקי, אף היא מאת פרוקופייב, ובביצועה השתתפו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני והמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. שלא כרגיל בהופעה של מקהלות ישראליות, הפעם היה להן צליל נקי, אחיד ורב עוצמה, שהשתלב היטב עם תרועת התזמורת, ובפרק הלפני-אחרון נכנסה לאיטה לבמה המצו-סופראן הרוסייה יקטרינה סרגייבה, שגם לה זו הופעתה הראשונה עם הפילהרמונית, ושרה בקולה הצלול והעז את "שדה המתים" הפותח במילים "אצעד על פני שדה עטור שלג, / אטוס על פני שדה של מוות, / אתור שם אחרי גיבורי-חיל, / אהובי, אנשי גבורה ואומץ..."

אכן, ערב בלתי-נשכח.