תומכי חוק ההסדרה והפועלים נגד העתקת עמונה, נושאים בשיח הציבורי את המסר לפיו בג"ץ הוא אוייב ההתיישבות ביו"ש. עובדה – הוא פסק נגד עמונה.
זהו שקר גס. בג"ץ אינו נגד ההתיישבות ביו"ש. איני יודע מה עמדתו האישית של כל שופט בנדון, ומהמעט שאני יודע על עמדותיהם, יש ביניהם בעלי דעות לכאן ולכאן, אך אלו דעות פרטיות שמעולם לא השפיעו על פסיקות בג"ץ בנדון.
כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, שבא לידי ביטוי רק בימים האחרונים בהחלטה לעכב את מינוי הרבצ"ר. בלי קשר לדעתי על המינוי – איני חושב שזהו נושא שבג"ץ צריך להתערב בו. ראוי היה שבית המשפט ידחה על הסף את העתירות בנושא.
אולם בנושא ההתיישבות ביו"ש בית המשפט מעולם לא נהג באקטיביזם. במשך כמעט 50 שנה מנסים שוב ושוב מתנגדי ההתיישבות לשלול את חוקיותה באמצעות בג"ץ, ולגרום לו להגדירה כבלתי חוקית. כל הניסיונות הללו עלו בתוהו. בית המשפט העליון מעולם לא קיבל עתירה כזאת, מעולם לא קיבל את העמדה הזאת. בית המשפט מעולם לא התערב במדיניות ההתיישבות של ישראל – נושא שהיה ונשאר בסמכותן של ממשלות ישראל.
כאשר "הארץ" תוקף את בית המשפט העליון ומגדיר אותו כ"משת"פ של הכיבוש" וכ"מכשיר ההתנחלויות" – לשיטתו הוא צודק, לבטח יותר מאלה שטוענים שבית המשפט העליון הוא נגד ההתיישבות. רוצים הוכחה? לא הוכחה אחת בידי, גם לא שתיים. יש 700,000 הוכחות לטענתי. 700,000 ישראלים החיים מעבר ל"קו הירוק", הם ההוכחה הניצחת שבית המשפט העליון מעולם לא פסק שההתיישבות בלתי חוקית. לא בכדי הכללתי במספר זה גם את התושבים היהודים בשכונות הירושלמיות שמעבר ל"קו הירוק", אף שירושלים היא שטח ריבוני של ישראל, כיוון שהטוענים נגד חוקיות ההתיישבות טוענים גם נגד חוקיות הסיפוח.
אם כן, במה בית המשפט העליון התערב? בהתיישבות על קרקע פרטית. כלומר, בית המשפט אינו מתערב במדיניות ההתיישבות, כי היא באחריות הממשלה. אולם בית המשפט מגן על הפרט וזכויותיו מפני פגיעת הרשות. בית המשפט מגן על הפרט, שנגרם לו עוול בידי הרשות. בדיוק לשם כך הוא קיים. התיישבות על קרקע פרטית של אדם, היא בלתי חוקית ומנוגדת לצדק, ובדין – בית המשפט פסק נגדה.
מקרה הדגל של התערבות בית המשפט להגנת קניינם הפרטי של בעלי קרקעות ביו"ש, היה בג"ץ אלון מורה, משנת 1979. בפסיקה זאת, בית המשפט הורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'יב, כיוון שהוא ישב על אדמות פרטיות. ראש הממשלה הבהיר שהממשלה תכבד את הכרעת הדין, וכך היה. היישוב עבר למיקומו הנוכחי בהר כביר.
מי היו הנפשות הפועלות בפרשה זאת?
ראש ההרכב היה מ"מ נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי (לימים נשיא בית המשפט העליון). מבין המשפטנים הבכירים בישראל, לנדוי היה ראש וראשון למתנגדי האקטיביזם השיפוטי ולשוללי דרכו של הנשיא ברק. מתנגדי האקטיביזם (ואני ביניהם) מעלים על נס את ימיו של לנדוי, כימים שבהם בית המשפט העליון היה בשיא עוצמתו ויוקרתו הציבורית, דווקא כיוון שנהג בריסון ונמנע מאקטיביזם והתערבות בנושאים פוליטיים.
יתר על כן, לאחר צאתו של לנדוי לגמלאות, הוא חשף את עמדותיו הפוליטיות. התברר שהוא היה איש ארץ ישראל השלמה, תומך בהתיישבות בכל רחבי הארץ, התנגד לנסיגות. הוא יצא נגד כל החלטה שפגעה באחיזתה של מדינת ישראל בחלק כלשהו של ארץ ישראל.
ודווקא הוא, האנטי אקטיביסט ואיש ארץ ישראל השלמה, כתב את פסק הדין שחייב את העתקת אלון מורה ממקומו. למה? כי היישוב הוקם על קרקע פרטית.
ראש הממשלה היה מנחם בגין. אותו בגין, שפתח את יהודה ושומרון להתיישבות יהודית רחבה, שמיד אחרי היבחרו ביקר בקדום (הנקודה הזמנית של גרעין אלון מורה) והבטיח: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה" ושלאחר החלטת הממשלה להקים את אלון מורה אמר: "כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה, וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית, שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן – אשיב: אלון מורה." כאשר התקבלה ההחלטה הכריז בגין: "יש שופטים בישראל" (בזיכרון הקולקטיבי השתרש הביטוי כ"יש שופטים בירושלים").
ממשלת ישראל בראשות בגין קיבלה בעקבות פסק הדין, עוד ב-1979, החלטה היסטורית שקבעה את אופי ההתיישבות ביהודה ושומרון: לא תהיה התיישבות על אדמות פרטיות, אלא רק על אדמות מדינה. יש ביהודה ושומרון מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן להקים בהם יישובים רבים ורחבים, בהתאם למדיניות הממשלות. אין כל סיבה וכל הצדקה להתיישב על קרקע פרטית. זאת המדיניות הראויה, לא רק כיוון שהיא המדיניות החוקית, אלא כי זה הצדק הטבעי. העם היהודי הנחיל לעולם את התנ"ך, כדי להעביר את המסר שחטא כרם נבות היזרעאלי הוא חטא חמור, ששם קץ לשושלת מלוכה והביא לחורבן וגלות. וכאשר הנביא יחזקאל יושב על גדות הנהר בבבל ומתווה את חזון שיבת ציון הוא אומר: "וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם, לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם. מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ."
אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינן חלות על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית – ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.
מנגד, יש בקרב המתיישבים טענה צודקת. התיישבנו כאן בברכת הממשלה ובעידודה. לא ידענו שמדובר בקרקע פרטית. פעלנו בתום לב, ולא ייתכן שאחרי עשרות שנים פתאום תצוץ טענה שהקרקע היא פרטית, ונאלץ להיעקר מבתינו.
עוד אחזור לטענה זו, אך אתייחס קודם לטענה אחרת, על פיה עמונה היא תקדים לכל ההתיישבות ביו"ש, ואם עמונה תיעקר, על פי אותו תקדים ייעקרו כל היישובים. טענה זו אינה אלא קשקוש דמגוגי אחד גדול, וכפי שכתב ב"מקור ראשון" פנחס ולרשטיין, מי שהיה יו"ר מועצת יש"ע: "לפי מיטב הבנתי וידיעתי, אין שחר להודעה שהודבקה מטעם מנהיגי עמונה על מאות יחידות דיור באזור, כאילו מצבן המשפטי זהה למצב עמונה. הזדעזעתי לקרוא אותה."
זאת לדעת – גם על פי ההערכות המופלגות ומרחיקות הלכת ביותר, מיספר הבתים שהינם על קרקע פרטית או שיש עליה טענה פרטית, הם פחות ממחצית האחוז (!) מכלל ההתיישבות. וגם בין המעט שבמעט הזה – הרוב הגדול אינם מקרים כמקרה עמונה. בעמונה מדובר ביישוב שזמן קצר לאחר הקמתו כבר היה ידוע שהוא על קרקע פרטית. אין להשוותו לתביעה שצצה אחרי עשרות שנים מבעל קרקע עלום שם. במקרים מן הסוג השני, כפי שהיה רק לאחרונה בבית אל, בית המשפט דחה תביעות בעלות בטענת שיהוי. לא כן בעמונה.
יתר על כן, בעמונה מדובר בבתים שלגביהם יש פסק דין חלוט וסופי של בית המשפט, שנתן בנדיבות עוד ועוד הארכות כדי למצוא פתרון. צפצוף על החלטתו של בית המשפט הוא פשוט בלתי אפשרי ובלתי נסבל במדינת חוק.
לתושבי עמונה הוצעה הצעה יותר מנדיבה – העתקה לאדמות מדינה בשבות רחל, 12 ק"מ מצפון למיקומה הנוכחי. בשבות רחל יהיה זה יישוב חוקי, עם יכולת לבנות ולהתפתח ולהיות יישוב גדול לדורות. מבחינה אידיאולוגית, אין כל הבדל בינו לבין עמונה. התיישבות ביהודה ושומרון? מדובר ביהודה ושומרון. התיישבות מחוץ לגושים? הוא מחוץ לגושים. התיישבות על גב ההר? זהו גב ההר. איזו סיבה יש להפר את החוק, להפר את הצדק הטבעי, להפר את החלטות בית המשפט, ולהישאר בנקודה שאין בה כל יכולת להתפתח? רק בשל העיקרון שתיקוב הפרת-הדין את ההר?
משמעותו של חוק ההסדרה, הוא מתן גושפנקא לגזל קרקעות פרטיות. חוק כזה סותר את החוק הישראלי ואת החוק הבינלאומי. הוא יפגע קשות במעמדה המדיני והמשפטי של ישראל, ובפרט של ההתיישבות ביהודה ושומרון. ובסופו של דבר, סביר להניח שהוא ייפסל בבג"ץ. ואולי זאת המטרה של הפוליטיקאים הדוחפים אותו. לברוח מאחריות, לברוח ממנהיגות, לחייב את בג"ץ להוציא בעבורם את הערמונים מן האש ולהטיל את האשמה על בג"ץ השנוא.
האם ניתן להגיע לפתרונות אחרים? במקרים בהם היה רצון טוב של המתיישבים, מועצת יש"ע והממשלה, נמצאו פתרונות חוקיים. פתרון אפשרי הוא קניית קרקעות. אדמות רוג'ייב, שאותן נאלץ אלון מורה לעזוב בעקבות בג"ץ אלון מורה, נרכשו מבעליהם בכסף מלא, כדת וכדין, והיום קיים שם היישוב איתמר.
חקיקת חוק ההסדרה, כמו גם ההתעקשות על עמונה, הם פגיעה בצדק ובחוק, במעמדה המדיני של ישראל ובעיקר במצבם ועתידם של היישובים ביו"ש. והחמור מכול, הוא החוצפה ועזות המצח של המאיימים להתנגד בכוח לביצוע החוק והחלטות בית המשפט.
בכל המאמר, לא התייחסתי כלל לשאלה המדינית – היכן להתיישב, היכן לא להתיישב. זו סוגיה משמעותית בדיון הציבורי, בדיון הפוליטי, ובסופו של דבר ממשלות ישראל מוסמכות לקבוע מדיניות התיישבות, על פי השקפת עולמן. אני יכול לתמוך בהחלטות או להתנגד להן, כמו כל אזרח.
אולם במדינת חוק, הממשלה אינה רשאית לעשות כל העולה על רוחה. את מדיניות ההתיישבות של הממשלה, יש לעשות על פי חוק ובהתאם לצדק הטבעי.
ולכן, מן הראוי להקפיד הקפדה חמורה על החלטת ממשלת בגין, כמדיניות חד משמעית שאין לסטות ממנה ימין ושמאל – התיישבות תקום אך ורק על אדמות מדינה.

2. מכתב גלוי למזכ"ל התק"צ
הנדון – השתתפות "שוברים שתיקה" בכנס י"ב
לכבוד
ניר מאיר
מזכ"ל התק"צ
שלום רב!
קראתי שבתוכנית של כנס י"ב שיתקיים בחנוכה, שנועד להעצים את הנוער ולעודד אותו לשירות משמעותי בצה"ל ובשנות שורות, יתקיים מפגש עם "שוברים שתיקה".
אני רואה זאת כטעות חמורה, וככשל מוסרי, אפילו כתם מוסרי על התנועה. אני פונה אליך כאזרח מדינת ישראל, כחבר קיבוץ, כאבא ללוחם קרבי בצה"ל וכאבא לנער שישתתף בכנס הזה, למנוע את החרפה.
הבעייה אינה בעמדות הפוליטיות של הארגון הזה. אדרבא, אני בעד חשיפת הנוער לכל מגוון הדעות הפוליטיות בקשת הדעות הציונית – מחסידי ארץ ישראל השלמה עד השעל האחרון, ועד התומכים בנסיגה מכל השטחים עד השעל האחרון. הכול לגיטימי, וראוי לחשוף את הנוער לכל העמדות.
הבעיה עם "שוברים שתיקה" אינה עמדותיהם אלא מעשיהם. מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה וחרמות בכל רחבי העולם (מן הראוי שאנו, התנועה הקיבוצית, נירתם למשימה הלאומית של מאבק בתופעה, ולצערי איננו עושים זאת). "שוברים שתיקה" הם מרכיב מרכזי במהלך הזה. מדובר בארגון הפועל בכל רחבי העולם נגד מדינת ישראל, בשירות הדה-לגיטימציה הזאת. הוא עובר בכל רחבי אירופה וארה"ב מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מקמפוס לקמפוס, עם תערוכות נודדות של עלילות דם על צה"ל; הם מציגים את צה"ל כצבא של פושעי מלחמה, מציגים את זכות ההגנה העצמית של ישראל כפשע מלחמה; בכל מקום הם מסיתים נגד מדינת ישראל. במלחמת "צוק איתן", שעה שיישובינו בעוטף עזה ובכל דרום הארץ הותקפו בירי טילים, בנינו חירפו את נפשם בהגנה עליהם, "שוברים שתיקה" פעלו נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל, היו חוד החנית של מערכת ההסברה האנטי ישראלית והוציאו את דיבת ישראל רעה ברחבי העולם.
האם זה הארגון שעימו אמורים בנינו להיפגש ערב גיוסם לצה"ל? הרי אם מוחו של בן קיבוץ אחד יישטף בידי הארגון הזה, זה יהיה כישלון חינוכי של התנועה.
חשוב לדון עם הנוער לקראת הגיוס בדילמות של מוסר לחימה ולחנך על ערכי טוהר הנשק. לשם כך יש לנוער מחנכים. אין צורך לשם כך במעלילי עלילות דם על צה"ל. אפשר להזמין את פרופ' אסא כשר, המומחה מספר 1 בעולם לאתיקה צבאית, להרצות בפני הנוער על הנושא: להציג את הרצוי וגם לדבר על הפער בין המצוי לרצוי בתחום זה. אפשר להביא בפניהם קצינים ולוחמים שהשתתפו במלחמות האחרונות, לשוחח עמם על הנושא. מה פתאום את "שוברים שתיקה"?
אני סומך על בנינו שרובם ככולם לא ילכו שבי אחרי המסיתים, אך אני סבור שאל לנו, התנועה הקיבוצית, לתת לגיטימציה לארגון הזה.
אני מציע שנאמץ את העיקרון הבא: על החברה הישראלית לעצב נורמה, המציבה בפני ארגונים ואנשים את הברירה – האם הם רוצים להיות חלק מן השיח הישראלי, או הם רוצים לפעול נגד ישראל ברחבי העולם. אי אפשר לפסוח על שתי הסעיפים. מי שפועל נגד ישראל, אינו יכול להיות חלק מן השיח שלנו. הם לא יכולים ליהנות משני העולמות. החברה הישראלית צריכה לומר להם: עד כאן. זאת לא צריכה להיות אמירה של ה"ימין". זאת צריכה להיות בראש ובראשונה אמירה של ה"שמאל" הציוני, הפטריוטי, השפוי. אותם ארגונים ואנשים, פסלו את עצמם מלהיות חלק מן השיח הישראלי.
אם החברה הישראלית תאמץ את הנורמה הזאת, ארגונים ואנשים אחרים בעתיד, יחשבו פעמיים בטרם יפעלו נגד המדינה. מי שפועל להחרים את ישראל, צריך להיות מוחרם בישראל.

3. צרור הערות 27.11.16
* מחר צריך לירות המסד – ככל שנוקף הזמן, מתברר שחלק ניכר מן השריפות הן תוצאת הצתות על רקע לאומני. מזג האוויר הקשה, המועד לדליקות, הוציא את המחבלים להשחית, להרוס, להצית. אין זו תופעה חדשה. היא מלווה אותנו מראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי חָרֶב. וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ. וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ; הִיא אִמּוֹ.
כבמשפט שלמה – במאבק על ארץ ישראל, יש צד אחד המשחית אותה, המצית אותה וצד אחר הבונה אותה, מפתח ומטפח אותה. הארץ שייכת למי שמטפח את הארץ כארץ נושבת וחיה.
לאחר מאורעות תרפ"ט, כתב המשורר עמנואל הרוסי שיר ערש לבנו אבנר, "שכב בני". באחד הבתים הוא שורר:
"בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן... / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן. // לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ / תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ, / אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ / מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ. / מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד, / בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד, / תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו."
האם שיר הערש הזה הוא אופטימי או פסימי? לכאורה, מה פסימי יותר מלהרדים את הילד עם השריפה בגורן והעשן העולה מן הקיבוץ השכן? עם האש שתאכל את החציר והקש?
בעיניי, אין שיר אופטימי מהשיר הזה. אופטימיות אמיתית אינה עצימת עיניים והתעלמות מן המציאות. האופטימיות האמיתית היא עיניים המישירות את מבטן אל המציאות, קשה ככל שתהיה, ואמונה ביכולת להתמודד איתה בהצלחה, להתגבר על הקשיים, לנצח.
אין כמו השיר הזה, כדי להמחיש את הרוח הציונית שבזכותה קומץ חלוצים הצליחו לבנות ארץ, להתגבר על קשיים אדירים, לנצח אויבים מרים ולהקים את המדינה. מי שאחרי מאורעות דמים איומים כל כך, היו להם כוחות הנפש לשיר לילדיהם שירים כאלה, ולחנך אותם להישיר מבט אל המציאות, לא להתייאש – גברו על כל מכשול, ניצחו כל אוייב.
חלפו 87 שנים. כמעט הכול השתנה מאז, בארץ ובעולם. הטכנולוגיה הקפיצה אותנו בשנות אור. אבל דבר אחד לא השתנה – כאז, כן עתה, הערבים אינם מקבלים את זכות קיומה של מדינה יהודית. ומן הראוי, שהרוח האופטימית שפעמה בנו אז, האמונה בצדקת הדרך והנחישות, תאפיין אותנו גם היום. מחר צריך לירות המסד.

* אנשי חזון ומעש – מהו החלום הגדול הפועם בלבם של המחבלים המציתים? להצית את כולנו. להצית את הכול.

* נהגו באחריות – ביקורת מופנית כלפי הממשלה, המשטרה והתקשורת, על כך שרק ביום השלישי לגל ההצתות והשריפות הם אמרו את המילים המפורשות: טרור לאומני. לטענת המבקרים, השיהוי נבע מטיוח, כסת"ח ופוליטיקלי קורקט.
איני שותף לביקורת. נהפוך הוא, בעיניי הגורמים הללו נהגו באחריות, במקצועיות, באמינות ובשיקול דעת, בכך שלא נחפזו להסיק מסקנות ולהפנות אצבע מאשימה בטרם העובדות היו ברורות.

* הצד המואר של העשן – במקביל לטרור המציתים, אנו נתקלים בגילויים רבים של שותפות וסולידריות מצד ערבים ישראליים רבים, יישובים ערביים, מנהיגים ערביים ורשויות ערביות – עם אזרחי ישראל היהודים המותקפים בטרור השריפות. לא רק סולידריות במילים, אלא גם במעשים, בפתיחת הבתים לאירוח ועוד.
כפי שאין לטייח את עובדת טרור המציתים, כך אין להתעלם מן הסולידריות הזאת. כפי שיש להילחם בחומרה ובתוקף בטרור המציתים, כך יש לשבח ולהעלות על נס את הגילויים החיוביים הללו. יש להיזהר מהכללות.

* סיבה למסיבה – קראתי פוסט של מישהו שכתב שגל השרפות גורם לו לאופטימיות, כי זה סוף הדו-קיום עם הערבים, למשל בחיפה. כן, יש גם טיפוסים מן הזן הזה.

* הכללה – כל המכלילים אותו דבר.

* בדיחה (לא כל כך מצחיקה) – האם השרפות הן תוצאה של הצתה או של רשלנות?
לא זה ולא זה. הן עונש משמיים על הכוונה לפנות את עמונה.
את דבר השטות הזה חירטט הרב אליקים לבנון.
ואם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

* אין גבול להסתה – בתגובה להאשמות איומות על "הסתה" כביכול של נתניהו נגד הערבים, כתבתי פוסט בפייסבוק שנועד להוכיח עד איזה שפל המנוולים הללו מסוגלים לרדת. הקצנתי עד לכדי אבסורד; כתבתי שהם עוד יאשימו את נתניהו שהוא שלח את אנשיו להצית כדי להסית כפי שעשה "קודמו" ברייכסטג.
כתבתי, ולא העליתי על דעתי שהמציאות עולה על כל דמיון. אכן, אין גבול לשנאה ולהסתה, ויש מי שכתב דברים ברוח זאת. האיש הוא הפרופסור המנוול, פצצת השנאה המהלכת, עמירם גולדבלום, ממקימי "שלום עכשיו", מראשי "הקרן החדשה". אדם נתעב.
אני מביא את דבריו של הטינופת במלואם, כי חשוב לראות ולהבין מהי הסתה, במובן המסוכן ביותר של המושג:
"אינתיפאדת ההסתות של נתניהו משתוללת ברחבי הארץ. קשה שלא לראות קשר בין דברי ההסתה של נתניהו בעקבות השריפות – לבין שערוריית הצוללות – השערורייה שנראית החמורה ביותר מאז קום המדינה.
"המרוויח העיקרי מהשריפות ברחבי הארץ הוא בנימין נתניהו, שרק לפני יומיים הוחלט להעביר את סיפור הצוללות שלו לחקירת משטרה, וראו זה פלא – מיד החלו ההצתות. האם ייתכן שיש קשר בין הדברים – כעומק השריפות רדידות החקירה? האם תומכי נתניהו ברחבי הארץ עלולים להיות מעורבים? האם המשטרה תבדוק את האפשרות של הצתה לאומנית... מידי יהודים, כדי להטיל רפש בערבים?"
הכרתי את הוריו של גולדבלום. אביו, חתן פרס ישראל למדעי החיים, פרופ' נתן גולדבלום ז"ל, היה חבר במזכירות תנועת "הדרך השלישית", והיה בעל הדעות ה"ימניות" יחסית במזכירות. אימו תמר גולדבלום, היתה חברה במועצת "הדרך השלישית". אנשים ענווים, ישרי דרך, מסבירי פנים וציונים אמיתיים, שאמונתם היוקדת בצדקת הדרך הציונית לא נסדקה כהוא זה עד יומם האחרון. ליבי ליבי לאנשים היקרים הללו, שהצליחו בכל מעשי ידיהם, אך נכשלו בחינוך בנם; שבביתם צמחה מוטציה מטורפת כזאת.
גולדבלום ניסח את דברי הנבלה שלו כשאלות, עם סימני שאלה. לכאורה, אי אפשר לטעון שהוא הסית, הוא רק "העלה ספקות". זה מזכיר לי, ששלושה ימים אחרי רצח רבין, אדם מסוים ביקש להיפגש איתי, והציג לי נייר עם שאלות על הרצח. בנייר הזה הופיעו כבר כל שקרי תאוריית הקונספירציה, מנוסחים כשאלות.
"אתה באמת מאמין בזה?!" שאלתי בתדהמה, ובן שיחי השיב בחיוך: "אני רק מציג שאלות".
זאת השיטה. לעורר ספק. ולכך התכוונו חכמי הקבלה שהבחינו בגימטריה: ספק = עמלק.

* כך נוצר אספסוף – במהלך השבת נתקלתי בלא מעט אנשים שמאמצים את תאוריית הקונספירציה החולנית, על פיה נתניהו ואנשיו הציתו את הארץ. מאמצים בחדווה, יש לציין. כך, בשידור חי, נוכחתי בקלות הבלתי נסבלת שבה אזרחים הופכים לאספסוף מוסת. אנשים שהשנאה מביאה אותם למצב נפשי שהם מסוגלים להאמין לכל עלילה, מופרכת ומטורפת ככל שתהיה, הם אספסוף. וזה כל כך מזכיר לי את התפתחות תאוריית הקונספירציה, המטורפת לא פחות, על רצח רבין.

* בדיקה מקדימה – החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בבדיקת החשדות בפרשת הצוללות מחויבת המציאות, ואין מנוס ממנה. הרי ישראל היא מדינת חוק.
כעת יחל, כרגיל, מסע נגד המושג "בדיקה". כרגיל, תעלה הטענה שהבדיקה פוגעת בשוויון בפני החוק, כיוון שכאשר יש חשד נגד אזרח מן השורה, נפתחת חקירה ללא בדיקה מקדימה.
אני דווקא תומך ברעיון הבדיקה המקדימה בחשדות כלפי אישי ציבור.
נקודת המוצא שלי היא השוויון בפני החוק. אני שולל את השיטה הצרפתית, שיש לה תומכים בישראל, על פיה הנשיא (או אצלנו ראש הממשלה) חסין מחקירות משטרה בכל תקופת נשיאותו. בעיניי, גישה כזאת פותחת פתח לשחיתות, ופוגעת קשות בשוויון בפני החוק.
יתר על כן, בעיניי עקרון הדוגמה האישית חשוב לא פחות מהשוויון בפני החוק. אני מצפה מההנהגה הלאומית, ובמיוחד – ככל שהיא בכירה יותר, להוות מופת לחברה, בהתנהגותה המוסרית ובכיבוד החוק. ולכן, ככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך יש להחמיר איתו יותר. לכן אני סבור שיש לשלול את זכות השתיקה מאישי ציבור, ושאין מקום לעסקאות טיעון עם אישי ציבור. כאשר מדובר באישי ציבור ומנהיגים, אני בעד שפיטה כבית שמאי, כפי שנהג בצדק השופט דוד רוזן במשפט "הולילנד".
מצד שני, ודווקא מן הסיבות הללו, יש לנהוג בזהירות רבה בחקירת אישי ציבור. יש להיזהר מפני נפילה למלכודות של מתנגדים פוליטיים המנסים להפליל את יריביהם. ויש לזכור את המחיר הציבורי והלאומי של חקירת ראש ממשלה מכהן; יש להיזהר מחקירות מיותרות.
את הבעייה הזאת נועד מוסד הבדיקה המקדימה לפתור. אין למהר בפתיחת חקירה, יש לבדוק היטב היטב אם יש באמת ראיות המצדיקות חקירה פלילית. אם הבדיקה מעלה שיש ראיות כאלו, אסור שתהיינה כל הנחות לאיש הציבור. אולם יש להקדים ולבדוק היטב את המידע בטרם מחליטים על חקירה.
אחת הטענות של מתנגדי הבדיקה המקדימה, היא שאין היא מעוגנת בחוק. חזקה על היועצים המשפטיים לממשלה, הנוכחי וקודמיו, שהם מכירים את החוק לא פחות ממבקריהם. אילו היה ממש בטענה הזאת, מזמן היו מוגשות עתירות לבג"ץ נגד הבדיקה. אך אם יש צורך בכך – מן הראוי שהכנסת תעגן זאת בחוק.

* איך זה עובד באמת? – כשאנו רואים כותרת: "ביטן לנתניהו: 'כחלון חורג מאחריות'," עלינו להבין איך זה עובד באמת. נתניהו הודיע לביטן שעליו להוציא הודעה לתקשורת בנוסח: "ביטן לנתניהו" וגו'.

* מולך הרייטינג – אחרי שכל ערכאות בתי המשפט, שטחנו עד דק כל אבק שמועה ותאוריה על רצח תאיר ראדה הכריעו באופן חד משמעי שרומן זדורוב הוא הרוצח, "ידיעות אחרונות" שבו ופירסמו את מסכת ה"שאלות", כביכול, המגוננות על הרוצח הנתעב. למה? כי כאשר עליהם לבחור בין אחריות לבין מולך הרייטינג, זאת בחירתם האוטומטית.

* מה איבדתם שם? – ראש ממשלת צרפת לשעבר פרנסואה פיון, המתמודד על נשיאות צרפת, הוא הסכר האחרון בפני השתלטות הדוצ'ה לה-פן על צרפת, חלילה. מסתבר שגם הוא אנטישמי לא קטן. יהודים, מה עוד יש לכם לחפש בצרפת?

* במורד האנטי ציוני – במוסף הספרותי של "הארץ" פרסם יצחק לאור מאמר ביקורת על ספר חלופת המכתבים בין פרויד לארנולד צווייג. צווייג, שסמוך לעליית היטלר לשלטון עלה לא"י, אך לא ממש השתלב בה, ירד אחרי השואה למזרח גרמניה.
ירד. זו ההגדרה שלי. כי אני ציוני. יהודי שחי בארץ ישראל ועובר לארץ אחרת – הוא יורד, בדיוק כפי שיהודי שחי בארץ אחרת ועובר לארץ ישראל – הוא עולה. למה? כי על פי התפיסה הציונית, ארץ ישראל, המולדת היהודית, נעלה, בעבור יהודי, מהגולה.
התפיסה הציונית אינה תפיסתו של תום שגב, שכתב את ההקדמה לספר. בלשונו, "הוא היגר למזרח גרמניה." מבחינתו, חיים יהודיים במולדת ובגולה שווים בערכם. מדובר בסך הכול במקום מגורים. יהודי העובר מארץ ישראל לגולה או מהגולה לארץ ישראל, הוא כמו יהודי המהגר מלונדון לפאריס. אין היררכיה ערכית. זו הגישה הפוסט ציונית.
לאור יוצא נגד ההגדרה הזו של שגב. "היגר? לא חזר למולדתו?" כלומר מבחינתו של לאור, יהודי העובר מארץ ישראל לגולה שבה הוא נולד, חוזר למולדת. למה? כי העם היהודי אינו אומה, ואין לו מולדת. מולדתו של היהודי היא המקום שממנו הוא בא, ומן הראוי שאליו יחזור. יש היררכיה. היררכיה הפוכה, עקומה. זו הגישה האנטי ציונית.

* נגד המלחמה – במאמר, מצוטט מכתב של צווייג לפרויד, מספטמבר 1935, שבו הוא מספר על השתתפותו ב"הפגנה גדולה נגד המלחמה, עם פועלים ממחנה השמאל." יפה. להתנגד למלחמה זה טוב. זה נאור. אלא שמדובר בהפגנה נגד המלחמה בהיטלר. כן, אז השמאל ראה במלחמה נגד היטלר מזימה אימפריאליסטית.
זו מהות העיוות המוסרי של הפציפיזם. ומי כמונו, מכירים מקרוב את העיוורון המוסרי הזה.

[אהוד: אני מניח שזו היתה הפגנה של הפק"פ. קשה להאמין שתנועת העבודה אירגנה הפגנה כזו].

* הפרוטוקולים של זקני מפא"י – לפני שבועות אחדים, התראיין אבי בוסקילה, מנכ"ל "שלום עכשיו" בטלוויזיה, ובמתק שפתיים ציני קרא למתנחלים "לחזור הביתה". "מדינת ישראל זקוקה לאנשים איכותיים ומסורים כמוכם" וכו'. דבריו הזכירו לי איך בשנות ה-70 וה-80, כשהחלה ההתיישבות ביו"ש, נהגו מתנגדיהם לומר להם: "בואו לנגב ולגליל."
וחשבתי לעצמי... נניח ש"המתנחלים" ישמעו את דבריו של בוסקילה, ויגידו: וואלה, למה לא? הוא דיבר אלינו כל כך יפה. הבה נחזור הביתה, למדינת ישראל.
מאות אלפי ישראלים יענו לקריאתו של בוסקילה, וכאנשים איכותיים ומסורים הם ילכו ליישב את הגליל והנגב. מה יקרה אז?
מה יעשו אלה שנלחמים נגד כל הקמת יישובון יהודי קטנטן בגליל או בנגב? מה יגידו אלה שהמילה הגסה ביותר בעיניהם היא "ייהוד הגליל", לא עלינו? מה יעשו אלה שמנהלים ג'יהאד משפטי נגד ההתיישבות בגליל ובנגב, באמצעות היטפלות לוועדות הקבלה, המוצגות כ"גזעניות"? מה יגידו אלה שנאבקים נגד עצם הרעיון של התיישבות יהודית, בטענה שאלה "יישובים ליהודים בלבד," כלומר "גזענים" שמזענים בלה בלה בלה.
מוסף "ספרים" של "הארץ" נפתח במאמר המתפרס על פני שני עמודים וחצי, ביקורת על ספרון של ניקולא יוזנוף-אורבך וארנון סופר: "בין ייהוד לאיבוד הגליל: המקרה של נצרת עלית בשנים 1956-2016". בספרון, מתארים השניים את התהליך שבו נצרת עילית, שנבנתה כיישוב יהודי בגליל, במסגרת מדיניות ממשלת בן גוריון ליישב את הגליל ביהודים כדי שהגליל לא יאבד למדינת ישראל, הולכת ומתרוקנת מתושביה היהודיים, ומתמלאת בתושבים ערביים.
במאמר הארוך הזה, יש מעט מידע על הכתוב בספר, והוא בעיקר מוצג כ"גזעני". למה "גזעני"? כי הוא נשמע כמו הפרוטוקולים של מפא"י של שנות החמישים. כלומר... גזעני. כל המאמר מדבר על כיבוש, סיפוח, התנחלות. בגליל, אם לא שמתם לב. כותרת המאמר היא: "קריית ארבע של הגליל."
את המאמר כתב אחד העורכים המרכזיים של "הארץ", מבכירי דבוקת שוקן, מי שהיה מפעילי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני "מצפן", אהוד עין גיל.
הבה נשער לעצמנו, איך תקבל תנועתו של אבי בוסקילה התנחלות של מאות אלפי יהודים בגליל הכבוש. הרי זה מעשה נורא. זה כמו הפרוטוקולים של מפא"י בשנות החמישים.

* חוק ההסדרה בראי פרשת השבוע – בפרשת "חיי שרה" אנו קוראים על קניית מערת המכפלה בחברון, בידי אברהם. אברהם קונה אותה "בכסף מלא" ומסרב לקבל אותה חינם, כהצעת עפרון, בעל הנכס והקרקע.
למה? האם לא סיפרו לאברהם על ההבטחה האלוהית ל... אברהם? אלא, שאברהם אדם הגון, והוא יודע שזכות לאומית אינה מקנה זכות לנשל את בני הארץ מאדמותיהם הפרטיות.

* הביוגרפיה המוקלטת של אריק איינשטיין – אי אפשר להגזים בתרומתו הגדולה של אריק איינשטיין למוסיקה הישראלית, במקומו המרכזי בהיסטוריה התרבותית של מדינת ישראל, בחותם העמוק שהוא הטביע בחברה הישראלית. לכן, אין לי ספק שעוד ייכתבו עליו מחקרים אקדמיים וביוגרפיות. אולם ספק אם מחקר כלשהו יוכל להיות משמעותי, כמו הביוגרפיה המוקלטת שלו, שאותה הביא יואב קוטנר בגל"צ, בחמישים פרקים שבהם הושמעו כל ההקלטות שלו לאורך כל השנים.
בשנה האחרונה, מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי, היתה הרצועה שבין 13:00-14:00 – שעת השידור של התוכנית. תוכנית שהיא מתנה לאוהבי המוסיקה הישראלית.
איך אעבור, החל בשבוע הבא, את השבת בלי התכנית הזאת?

* ביד הלשון: רוח קדים – אנו, אנשי הגולן, מורגלים בשרקיות, הרוחות המזרחיות היבשות והעזות, הפוקדות אותנו מידי שנה, בעיקר בסתיו ובאביב. בתודעה הכללית השרקיה נתפסת כרוח חמה, אך אצלנו, בצפון הגולן, זו רוח קרה. קרה ויבשה.
שרקיות עזות כמו בימים אלה, ואף עזות ממנה, חווינו לא פעם. אולם בכל 33 שנותיי בגולן מעולם לא נתקלתי בשרקיה עזה כל כך הנמשכת שבוע וחצי ללא הפסקה. גם ותיקים ממני אינם זוכרים תופעה כזו. בדרך כלל, מדובר בסופות של יומיים שלושה, גג – ארבעה.
אנו נוהגים להשתמש במילה הערבית, שרקיה. איך יש לשרקיה שם עברי, שם עברי יפה מאוד – רוח קדים. קדים – כי הרוח באה מקדם, ממזרח.
הביטוי רוח קדים הוא מן התנ"ך:
"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיהוָה נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה, הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה" (שמות י, יג).
"וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה, וַיִּתְעַלָּף" (יונה ד, ח).
"בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ" (תהילים מח, ח).