הם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת,
הם חוזרים לשממה,
ואנחנו – קודחים באֵרות לתקומה;
מבעירי בְּעֵרוֹת
הם שבים למידבר,
ואנחנו – לַפֶּרח, לִבְנוֹת, לַמָּחָר.

הם שורפים יערות
ואנחנו נוטעים;
הם גּוֹדְעִים צַמָּרוֹת
ואנחנו בוראים.
כיושבי מערות,
שׁוֹדְדֵי הדרכים,
עובדֵי מדורות
בארצי משתלחים,
שולחים אל העץ סכין מְלוּבָּן,
עורפים צמרות בלֵב מְאוּבָּן,
פוצעים את נופָהּ להופכה מְלֵחָה,
וצורבים בגופה – אדמה חרוּכה,
כמו הַלֹּא-אֵם ההיא,
בִּרְצוֹתָה נקמה,
"גם לַך, גם לי, לא תְּהִי –
תיגָזֵר על הארץ שממה."
הם שורפים יערות, הם סוֹתְרים הבנין,
ואנחנו פותחים ערוּצֵי מַעְיָן;
ובֵין מַיִם חיים לבֵין אֶפֶר חָשׁוּך –
זהו כל הסיכסוך.