בעקבות יום העיון במכללת "אחווה" – 3.3.2008

בשנת תשי"ג (1952-1953) הייתה לי הזכות ללמוד בקבוצת גבע אצל המורה מיכל גור-אריה (אימה של המשוררת דליה רביקוביץ'). לימדו אותי עוד מורים מרשימים כמו יהודית שמחוני (אימו של האלוף אסף שמחוני שנהרג בתאונת מטוס), נחמן רז (לימים – חבר כנסת ויו"ר ועדת החינוך של הכנסת) ועוד; אבל הרושם הכי חזק השאירה עליי מיכל, שהיתה באמת מורה יוצאת דופן. אני זוכר את הבעות פניה, את שערה האפור הגלי, את עיניה החכמות, את החצאית הנצחית שלה בצבע כחול "הפועל", חצאית בעלת כיסים גדולים, אליהם היתה מכניסה את ידיה כשעל פניה הבעה של תמיהה, כאילו באמת היא פוגשת לראשונה את הנושא עליו אנחנו דנים עימה בכיתה. אני זוכר כל מה שלימדה: את "קידוש השם" של שלום אש – בספרות, "פרקי אבות" בתושב"ע, חשמונאים בהיסטוריה. אני זוכר את עיצוב המחברות שלנ , עיצוב עליו היא הקפידה – אני זוכר כיצד ביקשה מאיתנו לשרטט מסגרת סביב הידיעה "המצערת" שהחשמונאים גיירו את האדומים בכפייה. אני זוכר את שיטת הלימוד שלה שהיתה מושתתת בעיקר על שאלות התלמידים, ולא על שאלות המורה. אני זוכר את הדרך המיוחדת בה טיפלה בתלמידים שובבים*), ואת היכולת שלה להבין לרוחנו התלמידים – גם בלי מילים.

מיכל ויהודית החליטו להקפיץ אותי כיתה, וכיוון שבגבע לא היו מספיק תלמידים לכיתה גבוהה יותר – עברתי ללמוד ביישוב אחר, וכך נאלצתי להיפרד מעל מורתי הנערצת. לימים בחרתי גם אני במקצוע ההוראה (לא מעט בזכותה), והשתדלתי לחקות את דרך הוראתה. כפי שקורה לעיתים – התקדמתי והגעתי לדרגת מפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים. בתפקידי זה האמנתי שאני צריך לשמש גם כמדריך, ולא רק כ"מפקח", כלומר בעל תפקיד המבקר את תפקוד המורים בלבד, על כן הנהגתי פגישות עם מורים, בהן הייתי מציג שיעור לדוגמה בפני כיתה באחד מבתי הספר שבפיקוחי. פעם ביקר בשיעור כזה ד"ר אלישע שפי ז"ל שהיה מפקח מרכז על הוראת המקרא, והוא שאל אותי מה מקורה של השיטה אותה הדגמתי בשיעור. סיפרתי לו על החוב הגדול שלי כלפי מורתי בבית הספר העממי – מיכל גור-אריה. אמרתי לו שהייתי רוצה לפגוש בה ולהגיד לה עד כמה אני מעריץ אותה. אלישע מסר לי את הכתובת ואת מיספר הטלפון.

בדחילו ורחימו התקשרתי למיכל, וסיפרתי לה שהייתי תלמיד שלה, ושאני מבקש לבקרה, יחד עם רעייתי. במשך שנים רבות סיפרתי לרעייתי ניסים ונפלאות על מורתי הנערצת, ורציתי שתראה במי מדובר.

מיכל הסכימה, ואנחנו הגענו לדירתה, שבבית משותף בקריית אונו. הבאנו עימנו מתנה וקצת מהספרים שפרסמתי באותם ימים.

פגשנו אישה זקנה, שלא דמתה כמעט לחלוטין למיכל שהכרתי – אולי נשאר משהו בהבעה. היא לא זכרה אותי, והיתה די קרה אלינו. ישבנו אצלה קרוב לשעה, בה אני הייתי הדובר העיקרי, כשאני מעתיר עליה הלל ושבח. לא ראיתי שדבריי ריגשו אותה. במשך כל הזמן הזה לא עלה בדעתה של מיכל להגיש לנו כיבוד כלשהו. אני ממש התביישתי בפני רעייתי. התפללתי בלב שמיכל תציע לנו לפחות את התפוזים שהיו בתוך כלי גדול על השולחן.

כלום!

כשיצאנו, הייתי נבוך ומבויש, ורעייתי הטובה ניחמה אותי.

למותר לציין שאני מצטער על כך שלא נשארתי עם הרושם הראשוני ההוא, והתפתיתי לשוב ולראות את האגדה שעיצבה את חיי.

*) המבקש להתחקות אחרי השיטה שלה, שלימים אימצתי אותה בעצמי – יקרא נא בספרי "עם הפנים אל המורה", ירון גולן, 2002.