על הרומן "מסעותיי עם דודתי" מאת גרהם גרין
תרגם חנוך ברטוב, עם עובד, 2015 (1971), 290 עמ'
שנים התייסרתי על כך שלא הצלחתי להתפנות לקרוא ספר הנחשב לקלאסיקה כמו "מסעותיי עם דודתי", ספר שהיה לרב-מכר היסטרי, שהופק ממנו סרט עם מגי סמית', ועלילתו הועלתה על בימות התיאטרון. ובכן, גם תורו הגיע – קצת באיחור (הספר ראה אור במקור האנגלי ב-1969, והתרגום לעברית של חנוך ברטוב ראה אור ב-1971; איחור קל מצידי של 45 שנה!), אבל אני מודה כבר בראשית דבריי כאן שלא רוויתי ממנו נחת.
"מסעותיי עם דודתי" אמור להיות רומן פיקרסקי, בו הגיבור, הנרי פולינג, מצטרף לנסיעותיה של דודתו, העלמה אוגוסטה ברטראם, בת השבעים וחמש, המתנסה באהבהבים מזדמנים ובעסקאות לא כשרות. אביא כאן בקצרה את שלד העלילה: הנרי פולינג הוא טיפוס אנגלי משמים, רווק המתקרב לגיל חמישים, גימלאי צעיר שכיהן כמנהל בנק שנסגר. חייו בסאות'ווד המשמימה סבים סביב פרחי הדליות שהוא מגדל, סביב מנות האוכל שהוא מזמין בקייטרינג בשם "העוף", סביב המיסות בכנסייה סיינט ג'ון, והאינטראקציה הקרה שמתקיימת בינו ובין שכניו ולקוחותיו המשמימים מעברו כבנקאי. מהפיכה קורית בחייו עם הלוויית אימו, אנג'ליקה, כשהוא פוגש לראשונה את דודתו העלמה אוגוסטה ברטראם, אחותה הקטנה של אימו, שהיא בת 75 ב"הווה" של העלילה. הקשר עם דודתו הפלילית מסבך אותו עם המשטרה, כי מסתבר שהמאהב-המשרת השחור מסיארה ליאון, זכריה, שהדודה מתעקשת לכנות אותו וורדסוורת', בלי שום סיבה נראית לעין (אגב, הספר מזכיר סופרים ומשוררים רבים, בעיקר את ולתר סקוט ואלפרד טניסון), מרוקן את הכד מאפר אימו, ושם במקומו חשיש.
בעצם הנרי משתתף רק בנסיעה ארוכה אחת עם דודתו – לאיסטנבול – ואילו את הנסיעה הארוכה השנייה – לפרגוואי – הוא נוסע בגלל דודתו, ולא עימה. אחת הנסיעות הקצרות היא לבולון שבצרפת, שם נקבר אביו של הנרי, ריצ'רד פולינג, שהיה קבלן בניין, ונפטר בבולון כשהנרי היה רק בן עשר. ליד קבר האב הם פוגשים את העלמה הזקנה דורותי פטרסון, שבחיקה נפטר אביו, הגם שלפי דבריה לא היה ביניהם שום מגע פיזי, ובשל שתי מילים שאמר לפני מותו הפתאומי – "דולי יקרה" – היא נשארה לו נאמנה כל חייה, וכל שנה היא מכבדת את זכרו עם זר ענק של פרחים על קברו. במסע הזה הדודה מפגינה עוינות (לא מובנת להנרי) כלפי העלמה פטרסון.
במסע הארוך לאיסטנבול (במטוס עד פאריז וב"אוריינט אקספרס" עד איסטנבול) נחשפות כמה עסקאות פליליות של הדודה, היא מצליחה להבריח מזוודה מלאה בלירות סטרלינג, כשבבריטניה היה פיקוח חמור על הוצאת מטבע לחו"ל, היא מצליחה להסתיר ממפקד משטרה באיסטנבול מטיל זהב ששוקל כעשרים קילוגרם (מוצנע בתוך נר ענק שדלק כל זמן החיפושים של קצין המשטרה, קולונל חכים). במסע הזה מתוודע הנרי לכל אהבותיה של הדודה: קורן שנטש אותה, אשיל דמברוז, שמילא את ימיה באושר, למרות שנודע לה שחוץ מאשתו, היתה לו עוד פילגש אחת בסניף של המלון בו גרה הדודה בפאריז. ייתכן שגם הדוד ג'ו (אחיו של ריצ'רד, אביו של הנרי) היה מאהב שלה – היא קנתה עבורו ארמון, שבו 52 חדרים כדי להעניק לו תחושה כי כאשר הוא עובר בחוליו הסופני מחדר לחדר – כאילו הוא מתייר מארץ לארץ. הדוד הזה מוריש לה את כל הונו.
אהבתה הכי גדולה היא לנוכל האיטלקי, ויסקונטי, שבעקבותיו היא הופיעה על במות בצפון איטליה, וכנראה גם שימשה בבית בושת. האיש שרימה קרדינלים וראשי מדינות, שיתף פעולה עם הנאצים, והצליח להימלט בעור שיניו בנסיגת הגרמנים צפונה, כשהוא מחופש לקרדינל, כשאשת גנרל גרמני מבקשת ממנו מחילה בווידוי (על 3 ניאופים!), כמקובל אצל הקתולים. כמו פושעים נאציים רבים גם ויסקונטי בורח לדרום אמריקה, אלא ששם הוא מצוי בצרה גדולה, והדודה, באהבתה הגדולה אליו, מגיעה להציל אותו בכספה הרב. הוא הופך שם למבריח ויסקי וסיגריות, והעתיד שלו ושל הדודה אוגוסטה נראה מבטיח. בספינה מבואנוס איירס לאסונסיון בירת פרגוואי (כל הוצאות הנסיעה במחלקה הראשונה – על חשבון הדודה) פוגש הנרי את ג'יימס או-טול, המכונה טולי, ומסתבר שהוא אביה של לוסינדה, שנסעה בתא על ידם ב"אוריינט אקספרס". היא אז הציגה את עצמה בכינוי טולי, כמו אביה, ודיברה עם הנרי בפתיחות מלאה על הווסת שמתאחרת לה לאחר ששכבה עם וודסוורת', ושכחה לבלוע כדור נגד הריון. היא מספרת איך שכבה עם עוד בחור מתוך תקווה שהמשכב הזה יאיין את תוצאות המשכב הראשון (!). מסתבר שאו'-טול, המציג עצמו כחוקר חברתי (בין השאר, הוא עושה סטטיסטיקה – כמה דקות מפסיד אדם ביום בהשתנה...) הוא בעצם סוכן CIA, המבקש להתחקות אחרי הדודה והנרי שיובילו אותו לוויסקונטי המבוקש על יד האינטרפול, לא כמשתף פעולה עם הנאצים (כאלה היו רבים בדרום אמריקה), אלא כמי שגנב יצירות אמנות ממוזיאונים. ויסקונטי מעניק לו רישום של ליאונרדו דה וינצ'י (שהיה חבוי בגב תמונה על נמל פריטאון, ממנו הגיע וורדסוורת') ב10,000 $ וכך הוא גם זוכה להגנה מזרועות החוק, אלא שהרישום היקר מסתבר כזיוף. באסונסיון כמעט נדון הנרי למאסר ארוך על כך שמחט את חוטמו בצעיף אדום, סמל מפלגת הקולורדו, מפלגתו של הגנרל העריץ, שליט פרגוואי (אלפרדו סטרוסנר ששלט בשנים 1989-1954).
וורדסוורת', שהיה משרת ומאהב של הדודה (היא העריצה את האשכים שלו...), מתגלה בכל מיני סיטואציות: הוא בורח מהמשטרה לפאריז, ושם פוגש את הנרי ומבקש להציע לו נשים למשכב. הוא פוגש את הנרי בספינה לאסונסיון, ומוליך אותו אל הבית שהדודה קנתה עבור ויסקונטי. למרות כל האהבהבים הצדדיים שלו, הוא אוהב את הדודה (בת 75!), מכנה אותה "תינוקת שלי", ומשלם בחייו כשהיא מבקשת להיפטר ממנו כי היא עתה אוהבת את ויסקונטי, הגבר הבלתי מושג.
בסוף הספר מסתבר לקורא כי הנרי נגמל מאופיו הבריטי המשמים, והפך לאדם ספונטני ופלילי כמו הדודה ואהובה ויסקונטי. הוא, שמעולם לא החליט דבר ביחס לנשים (העלמה קין רמזה לו שהייתה מאושרת להיות בת זוגו, אבל הוא משהה את תשובתו), אף עומד להתחתן עם נערה בת 16, שיכלה להיות נכדתו.
הסוד של הרומן הוא מי היתה אימו האמיתית של הנרי. הדודה מכנה את אחותה אנג'ליקה (שהרומן מתחיל בהלווייתה ושריפתה לאפר) בשם "אם חורגת", תמונה של הדודה בצעירותה באחד מספרי ולתר סקוט האהובים על אביו ("רוב רוי"), העוינות כלפי העלמה פטרסון ועוד רמיזות שונות בתוך הרומן – מביאות לידי מסקנה שהדודה היתה בעצם אימו של הנרי, ובכינוי זה הוא פונה אליה בסוף הספר.
ובכן, לא רוויתי נחת מהרומן הזה בעיקר משום התחושה שהסופר רצה לספר סיפורים פיקנטיים, אך לשם כך ויתר על תבנית ריאלית, שהרי העלילה איננה אבסורדית או סוריאליסטית, אלא מתכוונת להעניק לקורא פיסת מציאות. אינני יודע אם זה היה בכוונה, אבל בכל הרומן הרשלנות מנקרת את העיניים: הדודה נולדה ב 1895, והיא ב"הווה" בת 75, כלומר, העלילה מתקיימת בשנת 1970. אבל אם הנרי נולד ב 1913 (הוא כותב פרטים אלה על הקיר בתא המאסר באסונסיון), הרי שהוא צריך להיות בן 57, ולא בן 45 או בן 50. לכל אורך הרומן אין אף קצה רמזו של ליבידו לגבי איש משמים זה, כאילו נוצר ללא יצר מין, וכל מה שמעניין אותו הוא פרחי הדליות, המיסה בכנסיית סיינט ג'ון, והארוחה מקייטרינג "העוף".
הדודה שופכת כסף, והקורא מתקשה מאוד להבין מניין השפע הבלתי נדלה הזה. היא אמנם ירשה הון מהדוד ג'ו, אבל ויסקונטי מרושש אותה עם העסקים הפליליים שלו עד כי היא נאלצת להופיע על במות, ואולי אף בבתי בושת. איך פתאום יש לה מזוודה מלאה בשטרות כסף?, איך פתאום יש לה מטיל זהב, וכיצד היא מצליחה להעביר את הקורפוס דליקטי הזה דרך כל הגבולות בהם היא עוברת? מניין לה כסף לשכור קומה שלימה במלון יוקרתי בפאריז, לטוס רק במחלקה ראשונה, לשלם הון עתק כדי לפדות בשוחד את מר ויסקונטי מאימת בית הסוהר? מניין הכסף לקנות בפרגוואי בית בן 4 קומות וריהוט יוקרתי, ולהזמין את שמנה וסולתה של אסונסיון לנשף גרנדיוזי? פרטים אלה מתאימים יותר לאגדה, ולא לרומן ריאליסטי. ועיקר העיקרים: אם היא אמנם אימו הביולוגית של הנרי, שילדה לאביו, מדוע ניתקה את יחסיה עם אחותה – זאת שהוא החשיב אותה לאימו המסורה? ואם הדודה היא אימו – איך זה שבמשך חמישים שנה היא לא התעניינה בשלומו, ולא יצרה עימו קשר? הסופר היה אמור להציע הסבר כלשהו, לא?
הספר מחזיק את הקורא במתח: הדודה רצתה לספר להנרי על איש ששמו פוטיפר, והנרי לא היה מוכן להקשיב, וכשהוא כן רצה לשמוע – הדודה לא רצתה לספר. וכך לא נודע סיפורו של האיש עד כמעט סוף הרומן, וכשזה מתגלה, מסתבר שההר הוליד עכבר: מר פוטיפר היה מומחה לרמות את מס הכנסה, ורצה להמשיך את חייו אחרי מותו על ידי כך שקולו ימשיך לענות במשיבון האוטומטי לאלה הפונים אליו בטלפון – זה הכול!
ויסקונטי מציין שאת הרישום המזויף של ליאונרדו דה וינצ'י הכין איש מוכשר, אבל אנאלפבית. יחד עם זאת מצוין במקום אחר שהאנאלפבית חתם על הזיוף בראשי תיבות. טולי, היא לוסינדה, בתו של או'-טול, מסתובבת בעולם, ואביה בכלל איננו יודע איפה היא, אבל שולח לה (איך?) כל חודש כסף. טולי מדברת כמו נערה המונית על וסת ועל משכבים מזדמנים, ויחד עם זאת, מגלה בקיאות גדולה בספרות האנגלית.
יש בספר הרבה סיפורים שהקורא לא מבין מה הקשר שלהם ללוז העלילה: ויסקונטי מפתח תיאוריה שלמה על העכברים, נוסע צ'כי מספר איך נכשל בשיווק קשיות פלסטיק, פקיד המכס מספר איך הוא אוכל 8 קילוגרם בשר ביום, הדודה מספרת על הפרויקט של מר קורן – כנסייה של כלבים ועוד.
רומן צריך לקלוח, והקורא צריך להיות מרותק עד כדי כך שלא ישים לב למעידות אפשריות של הסופר. הרומן הזה לא נתן לי תחושה כזאת. התחושה היא שגרהם גרין ביקש להשתעשע, וממש לא עניינה אותו השלמות הספרותית.