בימים אלה, בהם מתארגנות לרגל חג החנוכה נסיעות מיוחדות לקברה של המרטירית היהודייה סוּלִיכָּה חָג'וּאֵל בעיר פֶז שבמרוקו, מוקדש שיר צנוע זה לכל יוצאי מרוקו, שאירוּע היסטורי אמיתי זה מתולדות אבותיהם צריך היה להיהפך לנכס-צאן-בּרזל בּמערכת החינוּך וּבתקשורת שלנוּ לוּא היינוּ עֵרִים יותר למורשת תפוּצות עמֵנו.

אֶצְלֵנוּ בְּפֶז, בַּמֵּאָה הַי"ט, הָיְתָה בַּת אַחַת, לַאלָה סוּלִיכָּה
שֶלֹּא נִתְרַצְּתָה לְהָמִיר אֶת דָּתָהּ, דַּת מֹשֶה בֶּן-עַמְרָם, לָאִיסְלָאם,
וּכְמוֹ שֶעָבְרָה בִּרְחוֹבָהּ שֶל עִירָהּ בְּיָפְיָהּ הַמַּטְרִיף הִיא הִדְלִיקָה
לִבּוֹ שֶל נִכְבָּד מוּסְלְמִי מִטַּנְזֶ'ר שֶנִּדְחָה עַל יָדָה – וְנִכְלַם.

מַה לֹּא עָשָׂה שָם אוֹתוֹ פָּאסָאזֶ'ר מִטַּנְזֶ'ר לְשַחֵר אֶת פָּנֶיהָ,
פְּנֵי הַנָאוָה הַזֹּאת, בִּינְת אֶל יָאהוּד, שֶשָּבְרָה אֶת לִבּוֹ לִרְסִיסִים?
שָלַח לָהּ שְׂמָלוֹת מַרְהִיבוֹת כְּעוֹרָהּ וְאִגְּרוֹת לוֹהֲטוֹת כְּעֵינֶיהָ
וּזְהַב מָרָקֶש וּבָשְׂמֵי קַזַבְּלַנְקָה לִיפִי צְחוֹר גֵּוָהּ הַמַּקְסִים.

לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,
מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.
אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ
אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,
לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה
בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.

וְלַאלָה סוּלִיכָּה שָמְעָה וְהִסְמִיקָה אַךְ לֹא נֶעֶנְתָּה לַטַּנְגֶּ'רִי,
"שְׂמָלוֹת מַחְלִיפִים אֲבָל לֹא דַת אָבוֹת," לָחֲשָה בְּקוֹל רַךְ וְרָעוּד.
רָאָה הַטַּנְגֶּ'רִי כִּי זֹאת, בַּת הַמֶּרִי, גֵּאָה וְהוֹלֶכֶת בַּקֶּרִי,
הוֹצִיא דִבָּתָהּ כִּי הֵמִירָה דָתָהּ לָאִיסְלָאם אַךְ חָזְרָה לַיָּאהוּד.

כָּל זֶה כָּזָב הָיָה אַךְ לַכָּזָב אֵין רַגְלַיִם אַךְ יָד דַּוְקָא יֵש לוֹ,
יַד הַקִּנְאָה מְלַבַּת-הַשִּׂנְאָה הַנִּלְוֵית אֶל הַיֹּפִי כְּצֵּל.
פָּנָה הַשֹּוּלְטָן, מוּלַאי עַבְּד אֶל-רַחְמָאן, אֶל רַבָּהּ שֶל הָעִיר וְלִחֵש לוֹ:
"תַצְהִיר הָעַלְמָה כִּי קִבְּלָה עַל עַצְמָהּ אֶת דַּת אַלְלַהּ – וְכָךְ תִּנָּצֵל."

לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,
מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.
אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ
אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,
לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה
בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.

אַךְ לַאלָה סוּלִיכָּה שֶכְּלָל לֹא הִרְחִיקָה מִדַּת אֲבוֹתֶיהָ אַף פַּעַם
סֵרְבָה לוֹמַר שֶקֶר וְלוּא גַם תּוּצָא לַהוֹרֵג בְּרֹב-עָם בַּכִּכָּר
וְאַף כְּשֶגָּזַר חֹק-הַדָּת הָאַכְזָר שֶנִּחַת עַל רֹאשָהּ כִּנְחוֹת רַעַם
כִּי יֵש לְעָנְשָהּ וְלִכְרוֹת אֶת רֹאשָהּ לֹא נֵאוֹתָה לִכְפּוֹר בָּעִקָּר.

מַה לֹּא עָשֹוּ יְהוּדֶיהָ שֶל פֶז לְהַצִּיל אֶת נַפְשָהּ שֶל סוּלִיכָּה
לוּא גַם בִּמְחִיר הוֹדָיָה בִּבְדָיָה וּבְשֶקֶר שֶכְּלָל לֹא הָיָה?
אַךְ גַּם כְּשֶחֵרֵף מַבָּטָהּ הַשֹּוֹרֵף אֶת סַכִּין הָעוֹרֵף עוֹד הִסְפִּיקָה
יַלְדָּה נְדִירַת אֹמֶץ-לֵב זֹאת לִשְׁבֹּר לֵב רַבִּים בְּיָפְיָהּ וְאָפְיָהּ.

לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,
מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת דְּמוּתֵךְ בְּלִבָּם שֶל כֻּלָּם.
אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ
כִּי אֶפְשָר לַהֲרוֹג נַעֲרָה אֲבָל לֹא אֶת זִכְרָהּ שֶיִּשְׂרוֹד לְעוֹלָם.