על ספרה של מירב הלפרין "על גופתי המתה"

ידיעות אחרונות 2016, 215 עמ'

"על גופתי המתה" הוא ספר מצחיק ומבדר מאוד דווקא משום שהעלילה, המתרחשת בפחות מ-48 שעות, מתארת לחצים קשים וחרדות, כי הרי ההומור הוא מפלטו, וגם נשקו, של המתייסר במצוקות.

הרקע של הספר הוא מבצע צוק איתן מקיץ 2014. הדוברת (שאת שמה היא אינה מגלה לאורך כל הספר), היא אישה גרושה, ואם לבת בטלנית בשם מיכאלה (כינויה בסגי נהור – "חרוצון" –יש לה חבר פיליפיני), ועומר, טנקיסט הנלחם בעזה.

בעצת אימה ("המטורללת") של הדוברת, היא מחליטה לשקר שהאב (האקס הנמושה – עמנואל) נמצא על ערש דווי, ולכן יש לשחרר מיד את עומר, כדי שהאב יראה אותו, כביכול, לפני מותו. בדרך זאת השניים מקווים שהבן יינצל מגורל מר (פציעה, מוות בטנק, חטיפה). מכאן ואילך מתוארת פרשה מטורפת של נסיעות לשדרות, לקיבוץ בארי, לבית חולים סורוקה בבאר-שבע – בתוך תוהו ובוהו של אזעקות, בומים של כיפת ברזל ונפילות של פגזים וטילים.

התחושה היא שהזוג (הגרוש) מצוי במערבולת של דמנציה המקיפה כל מה שקורה להם, ומה שקורה במדינה: המקור לדימוי הדמנציה הוא בית האבות, בו מתגוררת ציפה, אימה של הדוברת – היא וחבריה לחבורת הזמר הקשישה (שהתבקשה להופיע בפני חיילים ואזרחים בשדרות כדי לרומם את רוחם) מספקים שורה ארוכה של מעמדים קומיים: ציפה זורחת משמחה על כך שחברתה מתה (!), כי מוות זה מאפשר לה להופיע על במה במקומה. היא גם מודיעה בכריזה של בית האבות כי הדסה צימרמן (אימו של אביב, האקס שני של הדוברת), נדרשת דחוף לבית העלמין. היא מגיעה לארוחת בוקר בתחתונים וחזייה. חנוך ורדינון הקשיש ההומו והסנילי, לבוש כמו ליצן, ודני עובדיה החירש, וכל רפליקה שמגיעה אליו (אם מגיעה) מהפכת את המשמעות, "קאסוטו", הקשיש הסנילי שמצטט תדיר את התנ"ך ומולבש בשמלה כדי שיתקשה להתפשט בציבור, כפי שהוא נוהג לעשות. לאחד הקשישים יש אובססיה להגיע לפירנצה, ולשם כך הוא בורח כל פעם מבית האבות. אחר משוכנע שהמלחמה עכשיו היא נגד הבריטים. ויש גם קלפטומן בבית האבות, שגונב את הטלפונים של האורחים.

הדמנציה עוברת לשדרות – חבורת הזקנים עם הזמרת הגזענית, לילי מתוק, מלהיבה את הקהל לשנאה כלפי הערבים בעזה, והערבים בכלל, והמראה מזכיר לדוברת את הקהל הרומי שהתלהב מגלדיאטורים שהרגו אלה את אלה בזירה.

דמנציה יש גם בצה"ל: במשרד קצין העיר בשדרות יש קולקציה של בטלנים, בורים ומטומטמים. הקצין (בעל שם של אישה – בן-בסט נעמי) מדבר בשפה "צבאית" שאיש איננו מבין. הצבא משחרר לחופשה את החייל הלא נכון, מנחם את הזוג המוזר שלנו על מוות שלא היה, מאשימים בעריקות חייל "מורעל" שדווקא נלחם בעזה, שולחים צו גיוס לזקנה בת 90, משום שיש לה שם זהה לזה של בחורה בת שמונה-עשרה וכו'.

כל הקומבינציות האפשריות מצויות במשפחות המתוארות בספר: הדוברת היתה נשואה לעמנואל 17 שנה, ולא סבלה אותו. הוא בגד בה עם דינה, שזרקה אותו. עכשיו הוא בזוגיות עם מירי, גרושה פלוס שניים. בתוך כל הבלגן של האזעקות עמנואל שוכב עם גרושתו, וחושב ברצינות לחזור אליה.

היתה גם ג'ינג'ית אחת שסחטה את עמנואל מינית, ודרשה ממנו להתגרש ולגור עמה. לדוברת היה בן זוג בשם אביב, בנה של הדסה צימרמן "הצ'ילבה" של ציפה, אימא של הדוברת. הדוברת שונאת את הילדים המפלצתיים שלו, שבתורם – שונאים אותה. אביב עוזב את הדוברת וחוזר לגרושתו, מירי. כדי לנקום בו הדוברת מביימת "בגידה" עם מייקל המתמחה הנצחי שלה (היא עורכת דין), שאולץ להיכנס לאמבטיית קצף ולחכות כך בחדר האמבטיה של אביב כשהיא עצמה לבושה רק במגבת – כדי להקניאו, אלא שבמקום אביב, חוזרים הביתה דווקא הילדים "המפלצתיים" שלו.

המפיקה של חבורת הזמר הגריאטרית מבקשת להביא ילד לעולם עם הומו, שכבר יש לו ילדים מאישה אחרת. הרופא האורתופד, שמחזר במרץ אחרי הדוברת (והיא נענית לו ברצון) מסתבר שכשהיה נשוי, הוא הכניס להריון אחות מבית החולים סורוקה בבאר-שבע. לטליה, החברה הנערצת של הדוברת, יש שלושה ילדים משלושה גברים שונים.

הבאתי כאן רק טעימה מן הקומבינציות המשונות שהמודרנה והחיים המוטרפים בארץ יצרו.

מסתבר שהדמנציה שולטת גם מעבר לאוקיאנוס: הדוברת, שעובדת במשרד עורכי דין, מנהלת משא ומתן עם חברה אמריקאית בשם "אנרג'י טכנולוג'י". המנכ"ל של חברה זאת מתקשר אליה מארצות הברית תוך כדי הרדיפה שלה ושל בעלה לשעבר אחרי אפשרות לשחרר את בנם מהגיהינום של עזה. לאיש הזה אין מושג מי נגד מי במזרח התיכון – הוא חושב שהנשיא שלנו הוא חאפז אל-אסד, שאנחנו בעצם החמאס, אולי מצרים (רוצה לבקר בפירמידות), או כורדיסטאן.

החרדה האמיתית לגורל הבן גורמת לדוברת ולגרוש שלה להתפלסף (בעיקר על נושא גידול ילדים בארץ מוטרפת מלחמות כמו שלנו), לעשות "הסכמים" עם אלוהים, לנדור לו נדרים (למרות שבמפורש טוענת הדוברת שאין לסמוך עליו), לחפש "סימנים" בכל מיני אמונות טפלות.

אחת השאלות המנקרות במוחה של הדוברת סובבת סביב איכותה של ההורות – היא מודה שלא פעם בא לה לחנוק את הילדים שלה, או לנטוש אותם. הגרוש שלה מתפלץ לשמע הצהרות כאלו מפיה. היא ממש מתפלצת מילדיו של אביב, ומוצאת נחמה בדרך התנהלותה של טליה, חברתה הנערצת, הטוענת שככל שהאם חסרת אחריות כלפי ילדיה – הילדים גדלים לתפארת ומעריצים את האם המעדיפה את הקריירה על פניהם.

אני מודה שבכל ספר שהתחבר על ידי יוצרת, אני מחפש את האג'נדה הפמיניסטית, העוינת גברים, מעניקה להם תווית של טמטום, אטימות ואלימות. על הרוב אין צורך בפיענוח מסובך, כי האג'נדה הזאת צפה ועולה במפורש – כך אצל עמליה כהנא-כרמון, דורית רביניאן, יוכי ברנדס, ענת גוב, יהודית קציר ועוד. ובכן, מה קורה בספרנו בנדון? אני מודה שהתאכזבתי לטובה: הדוברת אמנם טוענת שאישה איננה מתאהבת בגבר, אלא בחלום, ובגלל החלום היא מסוגלת להתאהב אפילו ברדיאטור (עמ' 45). אבל היא מודה שבהשוואה לגברים שהיו עמה – היא הרבה יותר אלימה, כלפי בני שיחה היא מציגה את המבט "הרוצח", והיא מודה שהיא מחרחרת מריבות. באחת ההתכנסויות במרחב מוגן, וכשהיא צמאה, היא מתכננת כיצד תחטוף בקבוק מים מילדה תמימה בת תשע.

כדי להתרענן מתלאותיהם במסע המוטרף לשקר לצבא – הדוברת והגרוש שלה מתארחים בצימר "קן לאוהבים", ובאחת האזעקות, הגרוש מחפה עליה בגופו, וכתוצאה מזה הם מוצאים עצמם עושים אהבה. הדוברת דורשת מהגרוש שיתאר בקול רם ובמונחים צבאיים דווקא מה הוא עושה לה.

הנשים הישראליות ראויות בעיניה למדליה על מה שהן עוברות בארץ מוכת המלחמות הזאת, אבל היא שונאת את הביטוי "העצמה נשית" (עמ' 187). עמנואל ומייקל (המתמחה שלה) הם מוכי חרדה, אבל היא מודה שמחזות אימה עוברים במוחה (מה עלול לקרות לבן, מה יקרה אם יגלו את השקר). עמנואל מרבה לבכות, וזה מוציא אותה מדעתה על כך שהוא כמו "נקבה בוכייה", וכן, היא מתעבת גבר שפוחד מאשתו (עמ' 171).

ציפה, אימה של הדוברת, נחשבת ל"מטורללת", לכן "מותר" לה להגיד דברים שלאחרים אסור: היא אוהבת מין (בעלה נפטר משימוש מופרז בוויאגרה). לדעתה, כל הכיף הוא בהטרדות מיניות, ומי שהמציא את הטרנד הזה בעניין ההטרדות הן, לדעתה, נשים מכוערות. ואם לא די בכך, האם מטרידה מינית את הרופא (שמחזר דווקא אחרי הדוברת), ומצהירה כי חבל שהרופא איננו גינקולוג, כי אז הייתה מראה לו את הדבר הכי יפה במזרח התיכון... (עמ' 142).

מדוע קוראים לספר "על גופתי המתה"? – משום שהגרוש "עומד על רגליו האחוריות", ואינו מוכן לקחת למכוניתו את חמותו לשעבר "המטורללת" למסע להצלת הבן מהתופת בעזה. הוא מודיע לגרושתו: "על גופתי המתה!" – אבל, כצפוי, מגבר נמושה – הוא נכנע (עמ' 19).

עיקר העיקרים – הספר מצחיק ומבדר, ומי שבקיא בתחום בוודאי יודע שלא מדובר במלאכה קלה. השורה האחרונה: ממליץ מאוד.