"כאן טריטוריה של מדינת מיין!"
[סיפור לגיליון ערב ראש השנה של "תרבות וספרות", 1998]
לא בקלות הגעתי לחדרו של ג'ורג' אדאמס במלון "כתף הינום". לאדם בגילי ההליכה כבר קשה, הנשימה נעשית כבדה והפרקים כואבים, שלא לדבר על קשיי השמיעה והראייה. אבל אני התעקשתי לצעוד אליו כל הדרך מהתחנה המרכזית בירושלים, ברגל.
באתי מתל-אביב בעקבות מכתב שבו פנה אליי בתור "מומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה." מכתבו נשלח ממדינת מיין, באנגלית כמובן, עוד לפני בואו לביקור בארץ. "אתה צאצא של אחת המשפחות שהשתתפו בייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878," כתב, "כידוע לך, הצלחת ההתיישבות החקלאית של בני כת הטמפלרים במושבה רפאים בירושלים ובמושבה שרונה ליד יפו נתנה דוגמא לאבות-אבותיך והפיחה בהם תקווה. הם נעזרו בידע המודרני של המתיישבים הגרמניים, של חבורה חרוצה זו של איכרים ממדינת וירטמברג, שעלו לארץ-ישראל מטעמים דתיים והקימו מושבות גם בגליל ובחיפה. השאלה שלי היא: אולי ידוע לך אם גם למושבה האמריקאית ביפו, שכידוע התבטלה כאחת-עשרה שנים לפני שנוסדה המושבה שלך, היתה השפעה על ייסוד המושבה שלך?"
והנה אני יושב בחדרו של ג'ורג' אדאמס, הצופה על גיא בן-הינום, ואנחנו משוחחים, אם אפשר לכנות בשם שיחה את פגישתנו. האיש גדול מאוד ועב-בשר. פניו אדמוניים ובצקיים, כשל שתיין. קודקודו קרח אבל קצוות שיער ארוכות, בצבע עכור לבן-ג'ינג'י, משתפלות סביב קרחתו ועל כתפיו. אמנם הוא צעיר ממני אך ניראה לי מבוגר מאוד. משומש מאוד, אם אפשר לדבר כך על בן-אדם. קצת גרוטאה.
הוא עשה לי כבוד גדול בהיכנסי, כפי שיודעים לכבד בארצו צאצא של הראשונים, וטפח על כתפי טפיחה שכמעט פירקה את עצמותיי הפריכות. ריח כבד של בירה עמד בחדר ונדף מפיו. הבר הקטן שבארון-העץ היה גדוש פחיות בירה צוננות שניקנו בחוץ, על הרצפה התגוללו פחיות ריקות. אדאמס התנצל על כך שהוא מקבל אותי בחדרו ולא בלובי למטה וגם לא ביפו, מקום טבעי יותר לפגישתנו. הוא הצביע בידו השעירה בלבן-ג'ינג'י לעבר הנוף הנשקף מהחלון ואמר, "עוד מעט תדע את הסיבה!"
היתה בידי תשובה לשאלתו. כן. היתה השפעה, אם כי עקיפה. כבר ב1867-, שנה בלבד לאחר ייסוד המושבה האמריקאית ביפו, התעניין בה הרב צבי הירש קלישר, שהיה הדמות המכרעת שהשפיעה על ראשוני המייסדים של המושבה שלנו להימנות על "חברת יישוב ארץ-ישראל" ולעלות מהונגריה לארץ-ישראל. מאיר המבורגר, ששימש ביפו בין השאר כסופרו של עיתון "המגיד", תיאר בכתבותיו את המושבה האמריקאית בתור דוגמה אשר היהודים יכולים לחקותה. וכאשר החלו מתפרסמות באירופה שמועות על קשיי המושבה, מצא לנחוץ להכחישן באחת מכתבותיו: "וגיסי שלח את המכתב אל רבי צבי קלישר, שהוא גבאי 'החברה ליישוב ארץ ישראל', כדי שיראו הכל ויבינו שזהו זמן של חסד, הזמן לחונן את חורבות ארצנו הקדושה." באותה שנה פנתה גם קהילת פוניבז' להמבורגר, ושאלותיהם המפורטות והמעשיות על ההתיישבות האמריקאית מורות במפורש על רצון ללכת בעקבותיה, אם הנסיון יצליח.
להפתעתי אדאמס כלל לא נשמע מעוניין בתשובתי אלא ישב לרוחב המיטה והתעקש לספר לי מההתחלה את פרשת ההתיישבות של הקבוצה ממיין, כשהוא משתדל להשקות גם אותי בבירה שלו. הוא בחש מדי פעם בערימת המסמכים והתעודות, שהיו כתובים חלקם אנגלית וחלקם ערבית או תורכית באותיות ערביות, עם הסמל העות'מני בכותרת העמוד ובחתימה למטה. הערימה גדשה את שולחן-העץ הקטן שאותו משך לרגליו, לצד מיטתו. מדי פעם שילב בדבריו, לצורך ושלא לצורך, את המשפט: "אנחנו, צאצאי המתיישבים הראשונים!" וקולו היה רועם, כמטייל בודד ביער המנסה ליצור קשר עם אנשים מרוחקים.
"בשעה שתיים אחר-הצהריים, ביום העשרים בספטמבר 1866, השליכה ספינת המפרשים האמריקאית 'נלי צ'ייפין' עוגן מול יפו, ארבעים ושניים יום לאחר שהפליגה מהעיירה ג'ונספורט שבמדינת מיין. על סיפונה נמצאה חבורה נלהבת של יותר ממאה וחמישים גברים, נשים וילדים, משפחות פרוטסטאנטיות אמריקאיות, רובן ממדינת מיין, בהנהגת אבי-סבי, הכומר ג'ורג' אדאמס שהיה, עליי להודות – אישיות שנוייה-במחלוקת, שחקן שכספירי לשעבר, מטיף דתי, נתון לתקופות של שכרות קשה, נשוי לאישה קשת-אופי שמיררה את חייו, ושעליה אמרו שהיתה מלכתחילה העונש שלו על מנהיגותו הכושלת.
"מלחמת האזרחים בארצות-הברית, שהסתיימה זה מכבר, השפיעה אז על התנועה של ההליכה מערבה, של ההתיישבות החלוצית. במיין עצמה המצב היה פחות מזהיר. כבר לא היה צורך בצמר הכבשים, שייצרה מדינה זו כדי לספק את הביקוש למדי-צבא בתקופת המלחמה. מיין היתה גם מפורסמת בחרושת בתי-העץ המוכנים שלה, שנדדה עתה עם ההליכה מערבה. אדאמס רק שינה את הכיוון כאשר טבע את המושג: מזרחה!
"באותה תקופה החלו להיכנס לשימוש אוניות הקיטור, שדחקו בהדרגה את ספינות המפרש, הקטנות יותר, העשויות עץ. נמליה הקטנים של מיין איבדו מערכם, ונקודת הכובד עברה לנמלים של בוסטון וניו-יורק. מגמה זו היקשתה גם היא על המצב הכלכלי במיין.
"מטרת בני העדה היתה להתיישב בארץ-ישראל. כשנה קודם לכן ביקר אדאמס בארץ יחד עם חברו אייב מקנזי. הם באו בדברים עם הרמן לוונטאל, מומר יהודי-גרמני, שהיה בנקאי וסוחר חשוב ביפו ונעשה בינתיים סגן הקונסול של ארצות-הברית בעיר – וביקשו שירכוש עבורם חלקת אדמה להתיישבות. זו הגבעה שכיום ניצבת עליה כנסיית עמנואל, וסביבה שרידים של בתי-העץ המקוריים. תחילה הקימו האמריקאים מחנה אוהלים על החוף. המחנה הוקם בגלל היעדר רשות לעלות על אדמותיהם בגבעה, עקב אי השלמת הקנייה, התנגדות השלטון העות'מני, ונסיונו של אדאמס להעלים מחבריו בעיות אלו.
"אנשי מיין היו יורדי-ים מעולים. מבחינה מקצועית לא היה המסע לארץ בעייה עבורם. גם הספינה, העשוייה עץ, נבנתה לפי צורכיהם. רק הכיוון של המסע היה יוצא-דופן. הספינה עצמה טבעה לאחר שנים אחדות, בארצות-הברית.
"קבוצתו של אדאמס הביאה עימה באונייה ציוד רב, כולל בתי-עץ מוכנים, מפורקים, שהורכבו כמדורי-מגורים לשמש את הנוסעים בעת ההפלגה, ואחר-כך הוקמו-מחדש על הגבעה כבתיה של המושבה האמריקאית. הם הביאו אבזרי בניין כה רבים, שהגרמנים, שלימים קנו מהם את המושבה והמשיכו לבנותה, עוד השתמשו במשך שנים בצירי חלונות-העץ שהביאו עימם המייסדים הראשונים. צירים אלה עשויים כמו שתי האותיות: HL במחובר, ופירושן: HOLY LORD.
"ג'ורג' אדאמס שמע בנעוריו קול משמיים שגילה לו כי ייעודו לבסס מחדש את ציון ולקרוא לזרעו של יעקב לשוב אל ארץ אבותיו. מטרתו היתה להביא אמריקאים נוספים להתיישב בארץ-ישראל כדי לעזור לגאולת עם ישראל, אך הוא לא ביסס את מפעלו, לא ברעיון ולא במעשה, על פעילות מיסיונרית בקרב היהודים.
"הסיבות לכשלון המושבה היו אישיותו של אדאמס, שהסתכסך עם רבים במושבה ומחוצה לה, וכן קשיי החיים, בייחוד מקרי המוות הרבים עקב דיזנטריה שאירעו בשנה הראשונה. בבית הקברות הפרוטסטנאנטי הקטן שביפו נמצאת עד היום המצבה לשלושת בני משפחת לייטון, שמתו בשנה הראשונה. עד אוקטובר 1866 נקברו שם תשעה מתיישבים, שישה מהם ילדים.
"יש להוסיף לכך את הסכסוכים הכספיים בין אדאמס לבין הרמן לוונטאל, סגן הקונסול האמריקאי ביפו. לוונטאל, היהודי-המומר, נפגע מכך שהקבוצה האמריקאית לא עסקה בפעילות מיסיונרית, ואפילו גינתה אותה, ובכך בעקיפין כאילו גינתה גם את מעשהו. סכסוכים היו לאדאמס גם עם בובושה, הקונסול האמריקאי בירושלים, שאף הוא לא היה אמריקאי במקורו, אלא בלגי. בובושה עסק גם הוא במיסיונריות, והיה מיקרה שלקח בכוח נערה מביתו של רב בירושלים וניצר אותה, ורבו השמועות על מה שאירע בין השניים. הסכסוכים נסבו גם על חלקת אדמה רחבת-ידיים שסגן-הקונסול הירושלמי רכש עבור אדאמס בגיא בן-הינום, אבל היה צורך בעבודת בילוש של עשרות שנים כדי לגלות את התעודה המקורית! עד לארכיון המג'לה שבאיסטאנבול הגעתי!"
והוא שלף תעודה עות'מנית עתיקה ונופף בה מולי. האמריקאית בפיו היתה אמנם מצויינת אבל משום-מה היתה לי הרגשה שגם כאשר הוא דובר אמת הוא אינו חדל לשקר.
"אילו היתה באה אחרי המתיישבים הראשונים קבוצה נוספת, ייתכן שהיו מצליחים. מה ששבר אותם היו בעיקר אישיותו והתנהגותו של אדאמס. עוד בהיותם במיין החתימה אותם אשתו של אדאמס על אמנה שלא ישתו משקאות אלכוהוליים. הם עמדו בכך. אך לא אדאמס עצמו. הוא פתח חנות ומילא אותה בכמויות גדולות של ברנדי, בירה, עראק ויין, וניסה לשכנעם שימזגו אלכוהול במי-השתייה שלהם כדי למנוע הידבקות במחלות. כאשר לא שמעו לו, החל לשתות את המלאי שלו ושקע בשכרות. אתה מתאר לעצמך את המשבר? כאשר המנהיג מידרדר עד כדי כך? הוא הוחרם. באחת המריבות מרח מתיישב אחד את אשתו של אדאמס בזפת. 'אולי עכשיו תחדל לצוות על כולם שיתנו לה כבוד!' אמר המזפת.
"אייב מקנזי, שותפו של אדאמס, שיחד עימו היה בביקור הראשון בארץ, נישאר במיין. הוא תיכנן לשלוח ספינה שנייה עם קבוצה נוספת, וכן ספינה קטנה, שתופעל בידי המתיישבים לתחבורה בין אלכסנדריה לביירות. אבל אז חזר אחיו של מקנזי מהארץ למיין, ועימו הידיעות הטריות על השערוריות של אדאמס, וכל המפעל נקטע. אדאמס לא היה מסוגל לשאת את הביקורת שנמתחה עליו במכתבי המתיישבים ובעיתונים. מאחר שנישאר כל אותו זמן אזרח אמריקאי, הוא עזב את ארץ-ישראל וחזר לארצות-הברית יחד עם אשתו השנואה. הם קבורים בפילדלפיה.
"דע לך, אנשי מיין מתקשים לחיות מחוץ לארצם. הם נעשים חולי געגועים. זו אולי אחת הסיבות העיקריות לאי-אחיזתם בארץ – הגעגועים. בטרם חזרו לארצם, לקחו עימם שקיות ובהן אדמת יפו שאותה עיבדו."
ג'ורג' אדאמס קם ממיטתו, הוא היה באמת גוש-אדם ענק, וניגש אל החלון כשהוא גורר אותי עימו ותוקע את התעודה בידי. כאשר השקפנו החוצה לעבר גיא בן-הינום קרא: "ג'ורג' אדמאס עמד כאן וקנה את כל האדמות מידי הפחה העות'מני של הפאשאליק, עיר הפלך, ירושלים. הוא אמר כי עד להיכן שמבטו מגיע – זה השטח שלו!"
לפתע ניתר לקצה המרוחק של החדר ושלף ממזוודה שניצבה בארון אלת-בייסבול שמעודי לא ראיתי כמוה לגודל, זו היתה כניראה מלאכת-עץ משובחת ממדינת מיין. ובעוד רגע פרץ עימה החוצה אל החלל הפנימי של המלון כשהוא מנופף בה ושובר כל מה שניקרה על דרכו, ואני מדדה אחריו.
"כאן טריטוריה של מדינת מיין!" צעק ופניו מסמיקים בהתקפת זעם המלווה בצלילים של שברי זכוכית, "המלון הזה ניבנה על אדמה השייכת לאבות-אבותיי!"
ככה התרוצץ ושבר כל מה שהיה בהישג אלתו בלובי הספון-עץ של "כתף הינום". בחוץ כבר נשמעה צפירה של מכונית-משטרה מתקרבת. הבנתי מה עלול להתרחש וחמקתי לי בחשאי לרחוב.
למזלי איש לא קישר ביני לבין ג'ורג' אדאמס. חזרתי ברגל כל הדרך לתחנה המרכזית ועליתי על האוטובוס היורד לתל-אביב עירי. מה לי ולמשוגעי ירושלים!
באוטובוס גיליתי שתעודת הקושאן של הטאבו העות'מני, המיוחסת לסגן-הקונסול בובושה, נותרה בידי. אני סבור שאמסור אותה, יחד עם שאר התעודות העתיקות של אבות-אבותיי, לאיזו אוניברסיטה נוצרית. אלה מוכנות לקבל תעודות הקשורות ליישוב ארץ-ישראל גם לפני שנת 1882.
סוף
[אהוד: את הסיפור שהבאתי כאן שילבתי לימים בשני הפרקים: "בחדרו של ג'ורג' אדאמס הצופה על גיא בן-הינום," ו"כאן טריטוריה של מדינת מיין!" – ברומאן משנת 2000 "שלוש אהבות". כל המבקש לקרוא את הרומאן בקובץ וורד עברי יכול לפנות אלינו במייל ונשלח לו מיד.
בגיליון של מוסף "גלריה" של "הארץ" מיום 12.12.16 התפרסמה כתבתו המעניינת של עופר אדרת "סיוט אמריקאי בלבנט" ובה מתוארות קורותיה של "המושבה האמריקאית" ביפו שנוסדה בשנת 1866, ואשר אחדים מצאצאי מתיישביה באו לביקור בארץ וסיירו כאן בהדרכתו של חוקר תולדות יפו, האדריכל שמואל גילר.
אדרת מספר בכתבתו על ריד הולמס, חוקר תולדות המושבה האמריקאית, שגם פירסם בשעתו ספר על תולדותיה שתורגם לעברית. כאמור, היכרתי בשעתו את ריד הולמס הנלבב ואף זכיתי לערוך עימו סיור בתחום "המושבה האמריקאית" ולארח בתום הסיור, בביתי, אותו ואת אשתו, יחד עם קרוב-משפחה שלי, אף הוא ממדינת מיין, דייב דוטן. לדברי עופר אדרת בכתבה, ריד הולמס נפטר לאחרונה, חודשים אחדים לפני שמלאו לו 100 שנה.
דומני שחוץ מהסופר בן-מושבתי גדעון תלפז (שלא מזמן חגגו ב"תרבות וספרות" של "הארץ" מלאת לו 80 שנה) – איש מסופרינו לא התייחס בסיפוריו לפרשה ההיסטורית המרתקת של "המושבה האמריקאית".
לנוחיות הקוראים שאינם מנויים על "הארץ" אני מצטט כאן את כתבתו של עופר אדרת, אמנם ללא התמונות המעניינות:]