ראיון עם יהודה הראל
ה-14 בדצמבר 1981, היום ההיסטורי שבו קיבלה הכנסת את חוק הגולן, תפס את יהודה הראל, האיש שחולל את המהלך שהביא לחקיקת החוק, בלתי מוכן. באותם ימים, יהודה היה המשווק של מפעל טוף מרום גולן, וביום הזה הוא היה בנסיעת שיווק בגליל המערבי. טלפונים ניידים עוד לא היו אז, והוא לא ידע דבר. לפתע, הוא שמע בחדשות על נאומו של בגין בכנסת ועל כך שהחוק יוגש היום להצבעה בשלוש קריאות.
"הייתי בתדהמה," מספר יהודה. "הסתובבתי ונסעתי במהירות מטורפת לירושלים."
המהירות המטורפת עלתה לו בדו"ח ובקנס, אך להצבעה ההיסטורית הוא לא הספיק להגיע. הוא הגיע לכנסת כחצי שעה אחרי ההצבעה בקריאה שלישית וקבלת החוק, והלך עם חבריו להנהגת הגולן לחגוג במסעדה בירושלים.
יהודה הראל, חבר קיבוץ מרום גולן, הוא מראשוני המתיישבים בגולן. הוא עלה למחנה הסורי עלייקה שבגולן בספטמבר 1967, שבועות אחדים אחרי שהחלוצים הראשונים עלו למקום, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן.
יהודה היה במשך עשרות שנים המנהיג הבלתי מוכתר והבלתי מעורער של מתיישבי הגולן, הגם שלרוב לא נשא בשום תואר או תפקיד רשמי. וגם היום, בגיל 82, ללא כל תפקיד ותואר, הוא אחת הדמויות המרכזיות, המובילות והמשפיעות בהנהגת הגולן. יהודה הראל הוא גם האיש שיזם והנהיג את המהלך הציבורי שהביא בסופו של דבר לקבלת החוק.
הכול החל באפריל 1979, כשבועיים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים. "הסיפור מתחיל בביקור של שר החוץ משה דיין בבקעת הירדן, ובפגישה שלו עם התושבים," מתאר יהודה. "התושבים הביעו באוזניו חשש לעתידם, שמא הם נדונים לעקירה, כמו תושבי סיני. דיין השיב להם שאין להם מה לחשוש. בקעת הירדן אינה סיני. בניגוד לסיני, יהודה ושומרון ובקעת הירדן מעולם לא היו שטח ריבוני מוכר של מדינה אחרת. לחיזוק ההסבר שנועד להרגיע אותם, הוא הסביר שהגולן הוא כמו סיני, כיוון שהגולן היה בריבונות סורית, ובהסכם שלום עם סוריה, המודל יהיה ההסכם עם מצרים."
דברי דיין שודרו בכלי התקשורת, קיבלו תהודה גדולה ועוררו סערה. יהודה הראל היה אז הדמות המרכזית בוועד יישובי הגולן, שעסק בעיקר בפיתוח ההתיישבות. "אריק שרון צלצל אליי מיד. הוא רוצה לבוא לגולן וללתת הכרזה נגדית. אמרתי לו שאני לא מסכים שיבוא, אלא אם יודיע על הקמת יישובים חדשים. הוא היה שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות. סחבתי את הביקור של שרון כמה ימים עד שהבטיח להצהיר. ואכן, הוא בא, גינה את דיין והודיע על הקמת יישוב. היישוב הוא אלוני הבשן, היישוב המזרחי ביותר במדינת ישראל."
תגובה זו של יהודה הראל אופיינית. כחניכו של יצחק טבנקין וכאיש תנועת הקיבוץ המאוחד, הוא היה איש הציונות המעשית, שראה במעשה ההתיישבותי את חזות הכול. ההתיישבות היא המטרה והיא האמצעי. הריבונות נועדה לאפשר את ההתיישבות וההתיישבות היא המבטיחה את הריבונות. הביטחון נועד להבטיח את קיום ההתיישבות וההתיישבות יוצרת ביטחון ומעצבת את גבול הביטחון.
פחות אופיינית לתפיסתו, היא היוזמה של חוק הגולן. הראשון שהציע לספח את הגולן לריבונות ישראל היה יגאל אלון, כבר ב-1968. את תושבי הגולן הרעיון הזה כלל לא עניין. סוגיות של ריבונות, חוק, מהלכים מדיניים, עשיה פוליטית, נראו בעיניהם שוליים. רק הפעולה ההתיישבותית היא שתקבע. היכן שתעבור המחרשה – שם יהיה הגבול. מי שהוביל את המגמה הזאת היה יהודה הראל. ודווקא הוא הבין, לאחר ההחלטה על עקירת יישובי סיני, שכנראה אין די בציונות מעשית, ויש צורך לגבות אותה במהלכי ציונות מדינית.
"כינסתי ישיבת חירום של ועד יישובי הגולן בקצרין. לצד הצהרה לתקשורת שגינתה בחריפות את דיין ודרשה את פיטוריו המידיים, שאלנו את עצמנו, מה עושים כדי להבטיח שעתיד הגולן יהיה שונה מעתיד סיני.
"הצעתי שלוש הצעות שאני גאה בהן, כי יצא מהן חוק הגולן. אמרתי שעלינו לצאת למאבק. מאבק אי אפשר לעשות ללא מטרה מוגדרת. הצעתי שהמטרה המוגדרת תהיה החלת הריבונות הישראלית על הגולן.
"ההצעה השניה היתה לצקת תוכן מעשי במאבק על החוק, באמצעות קביעת יעד מוחשי, שניתן לבחון ולהבין כמה אנו מתקרבים אליו. ולכן הצעתי להחתים עצומה של מיליון חתימות. כך נתקרב לאט לאט למיספר."
מי שמכיר את כתביו של יהודה בשנים הראשונות של ההתיישבות בגולן, יודע שלא זו בלבד שסוגיית החוק והריבונות לא היתה חשובה בעיניו, הוא גם כתב בלעג על עצומות. הוא ראה בהן פעולה קלה ולא מחייבת, היפוכה של העשייה המשמעותית – התיישבות. ודווקא הוא הציע את הריבונות כיעד. כעת הוא הבין, שלצד קביעת העובדות בשטח, יש צורך גם בפעולה פוליטית וציבורית, והעצומה היא הפעולה המתאימה.
ההצעה השלישית של יהודה, היתה בתחום הארגוני-פרסונלי. "הסברתי שצריך מנהל פרויקט למהלך הזה, והבהרתי שאיני מתאים לכך. אין לי כישורי ניהול וארגון והצעתי לתפקיד הזה את שמעון שבס, חבר קיבוץ אפיק וגזבר הקיבוץ. יש לציין שלא ממש הכרתי את שבס. הוא אף היה עד אז במידה רבה אופוזיציה לוועד יישובי הגולן. בהברקה של רגע, באינטואיציה, חשתי שזאת ההצעה הנכונה."
שלוש ההצעות של יהודה – מאבק על החוק, עצומת המיליון ובחירתו של שבס, שלא השתתף בישיבה ולא ידע כלל על קיומה, התקבלו. עוד באותו הלילה שבס השיב בחיוב להצעה, ונבחר לתפקיד יו"ר הוועד.
"מאותו רגע ועד קבלת החוק, עבדנו שנינו יחד."

איך היתה העבודה המשותפת שלך ושל שבס?

"בדיעבד, ההצעה הספונטנית לגייס לתפקיד את שבס, הייתה הברקה גאונית. לא שיערתי אז עד כמה. היכולת הניהולית, הארגונית, הפוליטית והתקשורתית שהוא גילה הייתה מדהימה. גם הצלחת הצירוף של שנינו היתה מדהימה. היתה בינינו כימיה נהדרת. עבדנו יחד מצוין.
אני הייתי הרעיונאי והוא איש הביצוע. ימים שלמים ושבועות ארוכים עבדנו יחד, מבוקר עד לילה, בשיתוף פעולה מלא.
העשייה היתה כרוכה בהרבה תרגילים פוליטיים, בטקטיקה, ושבס היה אלוף בזה. לא היה לו כל קושי לשקר, כשצריך, כדי לקדם את העניין. אבל אני מודה שזרמתי איתו והייתי שותף לכך."
השלב הראשון היה לנסח את העצומה, ולעשות זאת כך שתבטא קונצנזוס ורבים יחתמו עליה. לצורך הניסוח נעזרו יהודה וחבריו בניסיונו ובתבונתו של יגאל אלון. יהודה ושני חברים נוספים ישבו עם יגאל אלון במשך ערב שלם, במרפסת חדרו בגינוסר, עד שגובש הנוסח. יש לציין, שבדומה לבגין גם יגאל אלון התנגד למילה סיפוח. המילה שנבחרה הייתה: ריבונות. המשפט המרכזי בעצומה, שאותו ניסח אלון, היה: "ריבונות ישראל על הגולן – ערובה לשלום וביטחון." יש לציין שאלון, הראשון שהציע להחיל את ריבונות ישראל על הגולן, החותם הראשון על העצומה ומי שהיה שותף מרכזי לכל הפעולה ההתיישבותית בגולן, לא זכה לראות את התגשמות חזונו. הוא נפטר, במפתיע, שנה וחצי קודם לכן.
עוד נחזור לעצומה. היא היתה לב העניין, אך היא לא היתה חזות הכל. במקביל נעשתה פעולה פוליטית נרחבת, מול ראש הממשלה, שרי הממשלה, חברי הכנסת, המפלגות ותנועות ההתיישבות. אחת הפעולות הראשונות הייתה רתימת התק"ם – התנועה הקיבוצית המאוחדת, למאבק. "המהלך הזה היה בתקופה של הקמת התק"ם – האיחוד של תנועת הקיבוץ המאוחד עם תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. אני זוכר ישיבה במקביל של שבס במזכירות האיחוד ושלי במזכירות הקיבוץ המאוחד. שתי המזכירויות החליטו ברוב דעות לתמוך בעצומה. הצלחנו להעביר את ההחלטה בשתי המזכירויות. הצלחתי להעביר זאת במועצה האחרונה של הקיבוץ המאוחד בנען. השר לשעבר גלילי, שניהל את המועצה, תמך ביוזמה, דחף לקבלתה וההצעה התקבלה. מועצת הקיבוץ המאוחד הצביעה בעד החלטה בנוסח שהיה כתוב על העצומה.
"עם הקמת התק"ם, הנושא הגיע לישיבה הראשונה של מועצת התנועה בנצר סירני. במרכז הדיון במועצה היו שני נאומים מרכזיים: אחד שלי ואחד של עמוס עוז, אז חבר קבוצת חולדה. אני נאמתי בעד החוק והוא – נגד. היה זה מאבק ראש בראש בין היונים והניצים בתנועה, ואנחנו ניצחנו. זכינו ברוב של כשני שלישים. זה היה ניצחון דרמטי."
לצד החתמת ההמונים, נעשתה פעולה להחתמת הח"כים והשרים, כדי לגבש רוב בכנסת למען החוק. לשם כך הוקמה בכנסת שדולת הגולן, בראשות ח"כ אברהם כץ עוז מהמערך, חבר קיבוץ נחל עוז.
"בכל שבוע היינו בכנסת. יו"ר הכנסת היה מנחם סבידור. מה שהיה לו חשוב בכנסת, היה בעיקר נימוסים והליכות. בין השאר הוא גזר גזירה, שאסור לגברים להיכנס לכנסת בסנדלים. לא ידעתי על כך, ובפעם הראשונה שהגענו, הסדרנים נתנו לשבס להיכנס, אך סירבו לאפשר לי להיכנס, כי נעלתי סנדלים. שאלתי את הסדרן אם אפשר להיכנס עם סנדלים וגרבים. הוא השיב בחיוב. מאיפה אשיג גרביים? שבס חלץ את נעליו, העביר לי את הגרביים שלו, הוא הלך עם נעליים ללא גרביים, ואני עם סנדלים והגרביים של שבס."
יהודה ושבס, לעתים גם ראש המועצה האזורית גולן איתן ליס וראש המועצה המקומית קצרין סמי בר לב ולעתים גם חברים נוספים, עברו ח"כ אחרי ח"כ, שוחחו, הסבירו, לחצו ושכנעו. תחילה, הנושא היה זר למרבית הח"כים. אולם המהלך הזה הניב 70 חתימות של חברי כנסת, ואף של מיספר שרים, למרות שלרוב אין זה מקובל ששרים יחתמו על עצומות.
הסיפור הבא, מראשית הקמפיין, עשוי להמחיש את צורת עבודתם.
"שבס ואני נפגשנו עם זבולון המר, שר החינוך, לשכנע אותו לתמוך, אולי אפילו לחתום על העצומה. אמרנו לו שגלילי בעד החלת החוק. והרי גלילי, שכבר לא היה ח"כ אך עדין היה מנהיג רב השפעה, היה חבר המערך, האופוזיציה שמשמאל לממשלה. האם הוא יוכל להתנגד להצעה שאיש המערך תומך בה? זה מה ששיכנע אותו לתמוך בחוק. הבעייה היא שלפני כן לא החלפנו מילה עם גלילי. כשיצאנו מלשכת השר, אמרתי לשבס: 'מה יהיה? הוא יתקשר לגלילי.' תשובתו של שבס היתה: 'אנחנו חייבים לנסוע מיד לגלילי. עכשיו. אבל איננו יודעים מה דעתו של גלילי. איך נשכנע אותו?' אמרתי: 'אין בעייה. נגיד לו שאפילו המר תומך.'
"זו כבר היתה שעת ערב. היינו בירושלים וגלילי בביתו שבנען. שבס התקשר לגלילי וקבענו איתו פגישה דחופה במזנון של תחנת הדלק של רמלה. בפגישה ביקשנו ממנו להודיע על תמיכתו בחוק. סיפרנו לו שהגענו לכאן ישירות מירושלים, מפגישה עם השר המר, שהודיע על תמיכתו בחוק. גלילי השתכנע וצירף את תמיכתו הפומבית."
יהודה שופע מאות סיפורים מסוג זה, המתארים את דרך החתחתים שקדמה לקבלת החוק.

האם הגעתם למיליון חתימות?

"כשהצעתי את ההצעה, לא היה לי מושג, מה זה מיליון. היום אני יודע. היום אולי ניתן להגיע לכך בזכות האינטרנט. בתנאים של אז, זה היה מדע בדיוני. זה פשוט בלתי אפשרי. תושבים מהגולן, הגליל והעמק וחברי תנועות הנוער, עברו מבית לבית. זוג מחתימים, שיכול לפעול בשעות שבהם אנשים כבר חזרו מן העבודה, בין 17:00 ל-21:00, עובר מבית לבית, בכל מקום יושב כחצי שעה לשוחח עם האנשים. לא כולם משתכנעים. כמה זוגות מחתימים צריך? כמה זמן? זה לא מעשי. אין דבר כזה מיליון חותמים. אבל נורא קל להגיד מיליון. זה נראה ריאלי. לכן זה התקבל. מרגע זה התחיל הסיפור. כמובן שלא הגענו למיליון, אבל הייתה זו החתמה המונית, הישג עצום."

איך הגעתם להישג הזה?

"עיקר הקרדיט על ההישג מגיע לשבס. הוא גייס מטה לארגון ההחתמה. לצד ועד יישובי הגולן הוא הקים את ועד יישובי הצפון, שקידם את הנושא והשתתף בהחתמה. עשינו תרגילים מופלאים. למשל, הבאנו יותר מ-50 ח"כים במסוקים צבאיים, בהוראת רפול, הרמטכ"ל.
"זה היה קמפיין יוצא מן הכלל, שכולו עוצב במוחות הקודחים של שבס ושלי ובביצועו של שבס. סיסמת המאבק היתה: 'אסור לאבד את הצפון.' עשינו פעולות מדהימות. למשל, 'יום כינרת'. יום החתמה בכינרת, בשבת, בשיא הקיץ, כשהכנרת מלאה באלפי מבקרים. הנוער של הגולן ושל קיבוצי עמק הירדן פשט על כל חופי הכינרת, והחתים אלפים רבים. כמה? מי סופר? הוצאתי הודעת לתקשורת שהחתמנו באותו יום 60 אלף חתימות, וכבר הגענו לכך וכך מאות אלפים. וכך גם יום תל אביב, יום הקריות, יום ירושלים וכד'.

"המספרים, יש להודות, היו פיקטיביים. אבל זה לא היה סתם בלוף. באמת היו 50 חוליות שהחתימו המונים, והתקשורת צילמה את זה. זאת באמת הייתה הצלחה גדולה. אבל המיספר היה פיקטיבי. וכך, באופן הזה פעלנו בכל הארץ, יצרנו אווירה של תמיכה, החתמנו המונים, ומכרנו לתקשורת מספרים."

את העצומה הגשתם לראש הממשלה מנחם בגין. הייתה זו פגישתכם הראשונה אתו?

"נפגשנו איתו פעמים אחדות. פגישה אחת זכורה לי במיוחד. שבס ואני נפגשנו עם ראש הממשלה, שצירף לפגישה את היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר. בגין האזין לנו בקשב רב, אך סירב להתחייב, והשאיר את הנושא פתוח ואת עמדתו עמומה. במהלך הפגישה הוא שאל את זמיר אם ההחלטה שהתקבלה ב-48', שעל פיה שר הפנים יכול להחיל את החוק הישראלי בכל שטח משטחי א"י שנמצא בידי צה"ל, תקפה לגבי הגולן. זמיר הסביר לו שלא בהכרח. הוא טען שניתן לפרש את החוק כתקף רק על שטחי ארץ ישראל המנדטורית, שלא כללה את הגולן. לכן, בניגוד לירושלים, הגולן לא סופח באמצעות אותו חוק. הגולן הוא השטח היחיד מאז קום המדינה, שסיפוחו התקבל בהחלטת הכנסת בחוק מיוחד."
העצומה הוגשה לבגין בטקס שנערך במשכן הכנסת. היתה דילמה. איך מגישים עצומה? אפשר למסור לבגין את הארגזים עם כל החתימות?
"הפתרון היה מגילה. נוסח החוק, מעוצב בידי גרפיקאית, נכתב על מגילה בצורת קלף ועליה המספר 'המדויק' של החותמים, עליו החלטנו – למעלה מ-750,000 איש. סיכמנו שאם מישהו ישאל איפה החתימות, נאמר את האמת: בכספת בנשקיה של אפיק. אבל אף אחד לא שאל. בגין הכריז שאף ממשלה בישראל לא תוכל להתעלם מן העצומה הזאת. האירוע קיבל סיקור מוצלח בתקשורת". ואכן, הממשלה לא התעלמה מרצון העם."

עד כמה, להערכתך, השפיעו המאבק והעצומה על קבלת ההחלטה?

"החלת החוק היתה הישג גדול. בלי הפעולה שלנו, בגין לא היה מעלה את החוק. אנו יזמנו את הרעיון והעמדנו אותו במשך שנתיים וחצי במרכז ההתעניינות הציבורית, התקשורתית והפוליטית. הטרפנו את הכנסת ואת המערכות הפוליטיות. 'בגינולוגים' טובים ממני יפרשו למה הוא הגיע להחלטה. לדעתי, הוא רצה אקט מסוג זה בשל הנסיגה מסיני, כדי לאזן את אפקט הנסיגה מסיני. הוא בחר ברעיון הזה דווקא, כי הוא כבר היה זמין, על השולחן ובשל מבחינה ציבורית ופוליטית."
מאז 14 בדצמבר 1981 הגולן הוא חלק ממדינת ישראל, בדיוק כמו ירושלים, תל אביב וחיפה, כמו הנגב והגליל. כאשר בית המשפט העליון אישר את ההתנתקות, נאמר בפסק הדין בפירוש, שאילו היה מדובר בגולן, שהוא שטח ריבוני של מדינת ישראל, הוא היה שוקל אחרת את החלטתו.
אחת התוצאות המבורכות של חוק הגולן, היא חוק משאל עם, המחייב משאל עם כתנאי לנסיגה משטח שעליו חלים החוק, המשפט והמנהל של ישראל, כלומר הריבונות הישראלית. ההישג הזה נזקף כולו לזכותו של יהודה הראל. הוא יזם את הרעיון בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. בהיותו ח"כ מטעם "הדרך השלישית", הוא העביר את החוק, ב-1999. אולם אותו חוק חייב קבלת חוק משלים, המסדיר משאל עם בישראל, וכל עוד חוק זה לא חוקק, חוק משאל העם היה אות מתה. כל הממשלות הבאות מסמסו את קבלת החוק.
במשך 15 שנים, אחרי שסיים את כהונתו בכנסת, במסגרת תפקידו כראש היחידה האסטרטגית של הגולן, יהודה לא הרפה, דחף ולחץ, יזם והפעיל ח"כים, עד שב-2014 התקבל חוק יסוד משאל עם.
ההתיישבות והריבונות, הציונות המדינית והמעשית, המאבקים הציבוריים וגם עזרה מצד שושלת אסד, הביאו לידי כך שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.
ליהודה הראל יש חלק מרכזי בהישג ההיסטורי הזה.

גילוי נאות – בימים אלה אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל.

2. צרור הערות 14.12.16
* מפחדים מאתיקה – כאשר מונה קיסינג'ר ליועץ הנשיא לביטחון לאומי, שאלו אותו איך הוא, כאיש אקדמיה, יוכל להתמודד עם מלתעות הפוליטיקה. קיסינג'ר השיב, שמי ששרד את הפוליטיקה באקדמיה – לא יהיה לו כל קושי להתמודד בכל מערכת פוליטית שהיא.
קיסינג'ר התכוון אמנם לפוליטיקה במובן של מאבקי כוחות באקדמיה, אך רק מיתמם יכחיש את הבעייתיות שבערבוב בין עמדות פוליטיות לבין הנחלת הידע האקדמי.
שר החינוך בנט נקט ביוזמה נאותה. הוא פנה לפרופסור אסא כשר, מומחה בעל שם עולמי לאתיקה, שהוזמן ומוזמן לנסח קודים אתיים לגופים רבים בארץ ובעולם, להציע הצעה לקביעת כללים אתיים לסוגיית הפוליטיקה באקדמיה. לזכותו של בנט יאמר, שהוא בחר לתפקיד אדם רחוק מהשקפותיו הפוליטיות.
פרופ' כשר עוד טרם החל בעבודתו, וכבר החלה מערכת תעמולה נגד עצם הרעיון, ששׂומו שמים, יהיו כללי אתיקה גם באקדמיה. הרי האקדמיה היא מעל לכל אתיקה. מיד מדובר בפגיעה בדמוקרטיה, בהתנקשות בחופש האקדמי, כותרת ראשית בגיליון ערב שבת של "הארץ", מאמר מערכת של "הארץ", מאות מרצים חתמו מראש על הצהרה שיתעלמו מן ההמלצות, שטרם נוסחו. מיד החלה הסתה נגד שר החינוך, שהוא מנסה לסתום פיות, להשתלט, בולשביזם, פשיזם וכל הבלה-בלהאיזם.
שאלה: האם מותר לקבוע כלל אתי, שיגן על סטודנט מפני מצב שבו כדי לקבל ציון טוב עליו לכתוב כאנוס את עמדותיו הפוליטיות של המרצה, כאילו היתה זו אמת מדעית? האם מותר לקבוע כללים שיגנו על סטודנטים מהצורך להתקרנף כדי לא להיכשל?
מותר לבחון את העניין? מתאים לקבוע כללי אתיקה בנדון?
ממה הם מפחדים? הם מפחדים מאתיקה.

* מקארתיזם – נו, ובינתיים כבר קראתי שאסא כשר אינו ראוי לתואר פילוסוף...

* הסתה לרצח – כל מי שמוצא צידוקים מצידוקים שונים ל"יצירת האמנות" של נתניהו עם חבל תלייה, מגן על כרזת הסתה הקוראת בעליל לרצוח את ראש הממשלה.

* פוסט אמת – על מנת לגונן על כרזת ההסתה לרצח ראש הממשלה, הוצא שוב מן הנפטלין הסיפור השקרי על נתניהו וההפגנה ברעננה, לפני רצח רבין. יותר ויותר אנשים כבר יודעים ומבינים שהטענה כאילו נתניהו צעד בהפגנה עם ארון קבורה של רבין היא שקר – היה זה ארון שעליו נכתב: "רבין ממית את הציונות," בדיוק כמו במאות הפגנות, מימין ומשמאל, לפני כן ואחרי כן. כעת מוצגת "ראייה" חדשה – מישהו צעד שם עם חבל תליה. האם מישהו צעד שם עם תמונה של רבין וחבל תליה, כמו הכרזה ב"בצלאל"? הרי ברור שחבל התלייה נועד לסמל מסר לפי אנו חשים כמו נידונים למוות, כמי שחבל מתהדק על צווארנו. הרי אחת הקריאות המובילות באותו מאבק היתה: "לא רוצה להיות הבא בתור." אין דמיון בין המקרים.
כשלעצמי, איני חובב ארונות קבורה וחבלי תליה בהפגנות. זהו סגנון מתלהם, סר טעם וחסר יצירתיות, אך אין זו הסתה.
אולם מי שטוען שאותה הפגנה הייתה הסתה – חזקה עליו שיראה, בקל וחומר בן בנו של קל וחומר, את הכרזה המפורשת ב"בצלאל" כהסתה. אך לא. ההוצאה מן הבוידם של אותו סילוף ישן, נועדה לגונן על ההסתה בעליל, בכרזה ב"בצלאל". ללמדך, שההסתה, כמו הפורנוגרפיה, היא עניין של גיאוגרפיה.
איני תומך בנתניהו ובוודאי שאיני מחסידיו. נהפוך הוא, יש לי עליו ביקורת חריפה, ואיני מסתיר אותה. אך איני מוכן לקבל את השיטה, על פיה המטרה מקדשת את כל האמצעים, וכדי לבטא את ההתנגדות לנתניהו יש להמשיך ולהפיץ את עלילת הדם הנוראה הקושרת אותו להסתה שקדמה לרצח רבין, גם אם אנו בעידן ה"פוסט אמת".

* תרגיל בפוטושופ – אני רק שאלה. נניח שסטודנט ב"בצלאל", במסגרת "תרגיל בפוטושופ", סתם לשם התרגיל היה מעצב כרזה עם הכתובת "מוות לערבים" ותמונתו של התינוק מדומא. האם כל אלה שקופצים היום להגן על "חופש היצירה", "החופש האומנותי" ו"החופש האקדמי", של הסטודנטית שעיצבה כ"תרגיל בפוטושופ" כרזת הסתה לרצח ראש הממשלה, היו ממהרים גם אז להגן על "יצירת האמנות"?

* מזרח תיכון חדש 1 – מה הסיבה לפיגועי התופת באיסטנבול ובקהיר? אקיבוש.

* מהות הסכסוך – החזון העומד מאחורי הטבח בכנסייה בקהיר, הוא מזרח תיכון נקי ממי שאינם מוסלמים. וזו בדיוק מהות הסכסוך הישראלי-ערבי.

* מזרח תיכון חדש 2 – וזה לא היה כל כך מזמן, שממשלות ישראליות ניסו למסור לרב הטבחים מדמשק את הגולן.

* בניגוד לתפיסת מדיניות החוץ של ישראל – שרת החוץ השבדית מרגוט וולסטרום היא מנוולת אנטי ישראלית ותומכת בטרור נגד ישראל. בשיא מתקפת הטרור הרצחנית האחרונה נגד אזרחי ישראל היא האשימה את ישראל בכך שניטרול מחבלים רוצחים לשם סיכול הפיגועים והצלת חיי אדם הוא "הוצאה להורג ללא משפט." היא האשימה את ישראל באחריות לפיגועי דאעש. ממש מנוולת.
ואף על פי כן, למרות הסלידה המוצדקת ממנה, אני רואה כשגיאה את החרמת ביקורה בישראל בידי הממשלה ומשרד החוץ.
במדינאות אין מקום לברוגז ולא לחרמות. המדיניות הישראלית מיום הקמת המדינה היתה לנסות להדק ככל הניתן את יחסי ישראל עם כל מדינות העולם, להיכנס לכל סדק ולהיות בכל זירה כדי להשפיע. זאת גם מדיניות הממשלה הנוכחית.
הרודן הטורקי ארדואן הוא מסית אנטישמי ואנטי ישראלי גרוע אלף מונים יותר מווסטרום. הוא אינו מסתפק בדיבורים אלא נוקט גם במעשים תוקפניים – הוא הפטרון של חמאס, הוא עמד מאחורי פיגוע "מרמרה". והנה, ישראל בצדק חתרה וחותרת להידוק היחסים עם טורקיה ואינה מחרימה אותו (בעיניי, נתניהו נהג בעודף להיטות, ועשה דברים שלא ייעשו – התנצלות ישראלית על תוקפנות נגד ישראל ותשלום פיצויים למשפחות המחבלים).
נתניהו מהדק ובצדק את היחסים עם פוטין, בעל הברית של ציר אסד-חיזבאללה-איראן ומי שמדינתו הצביעה בעד ההחלטה השערורייתית של אונסק"ו השוללת את זיקת העם היהודי להר הבית ולכותל המערבי. גם סין תמכה בהחלטה הזאת, וגם עימה נתניהו פועל, בצדק, להידוק היחסים.
באותה מידה, על ישראל לפעול להידוק היחסים עם שבדיה ולשינוי בעמדתה. נתניהו יודע זאת. הוא יודע שזה הדבר הנכון לעשותו. החרמתה של שרת החוץ השבדית לא נבעה משיקולים של מדיניות חוץ, אלא משיקולים פופוליסטיים של מדיניות פנים. היעד שלו בצעד הזה היה "לייקים".

* הימין החדש – פעם הימין הישראלי התאפיין בחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, ברגישות החברתית של בגין, במנהיגות החברתית של דוד לוי ועד לאחרונה בהובלת החקיקה החברתית בידי המפד"ל. מה נשאר מכל זה? ימננות צינית, אטומה ומרושעת.
ביום שבו התפרסם דו"ח העוני של "לתת" – חגיגה בסנוקר. כל הרשתות רעשו בחגיגה צינית על המחקר. אפשר לחלוק על הגדרת העוני על פי הדו"ח, אך אין ספק שהוא מצביע על בעייה חברתית קשה ביותר, שחובתנו להילחם בה. בכל חגיגת הירידות על הדו"ח, לא מצאתי ולו התייחסות קלושה, המתייחסת ברצינות לבעיה האמיתית – העוני והפערים העמוקים בחברה הישראלית.

* פצצה מתקתקת – מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, אותו ניהלתי במכללה האקדמית תל-חי, כבר אינו קיים, כי באין קמח אין תורה. אך אוד מוצל מאש הוא אחת מתוכניות הדגל של המרכז, תכנית "מעגלים". מדובר בבית מדרש שנוטלים בו חלק אנשים צמאי דעת ומחויבים, אנשים מעורים בחברה ובסביבה, באזור הגליל העליון והגולן. "מעגלים" פועל כעת במימון חבריו, בגיוס משאבים עצמאי ובתמיכת האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך, והמפגשים נערכים במתנ"ס מבואות חרמון.
הנושא השנתי שלנו השנה הוא קנאות. השבוע הרציתי על "מעשה פנחס כפצצת זמן מתקתקת." ניתחתי את פרשת פנחס וזמרי כפי שהיא מופיעה בתורה וכיצד חז"ל והרמב"ם ניסו באקרובטיקה משפטית הלכתית למנוע את הפיכת המעשה למודל לחיקוי. הצגתי כיצד קנאים בני ימינו, כמו יהודה עציון, ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר ושליסל רואים עצמם כהולכים בדרכו של פנחס.

* ניצחון מדיני גדול – השבוע מלאו 25 שנים לאחד ההישגים המדיניים, הדיפלומטיים, הגדולים ביותר בתולדות המדינה. ב-16 בדצמבר 1991 החליטה עצרת האו"ם ברוב עצום לבטל את ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות.
גינוי הציונות כגזענות (1975) היתה ההחלטה הגזענית, האנטישמית והמבישה ביותר בתולדות הארגון, האמון על החלטות גזעניות, אנטישמיות ומבישות מדי שנה בשנה.
ביטול ההחלטה היה הישג גדול, פרי מאמץ משותף של ישראל וארה"ב. היה זה אחד ההישגים המדיניים הגדולים של ממשלת שמיר – ממשלה עתירת הישגים מדיניים, שחילצה את ישראל מעשרות שנות בידוד מדיני וכוננה יחסים דיפלומטיים עם למעלה משלושים מדינות ובראשן בריה"מ, סין והודו.
ראש הממשלה שמיר, שר החוץ דוד לוי והשגריר באו"ם יורם ארידור הובילו את המהלך המדיני חובק העולם, יחד עם ארה"ב. שתי המדינות הפעילו מאמץ ממוקד על כל ממשלה וממשלה והביאו לניצחון הגדול.
ביטול החלטה של עצרת האו"ם הוא דבר חסר תקדים, והוא הושג במהלך הגדול הזה. 111 מדינות הצביעו בעד ההחלטה. בין התומכות, היתה ברית המועצות, המעצמה שהובילה, יחד עם הערבים, את ההחלטה האנטישמית 16 שנים קודם לכן. תשעה ימים לאחר ההחלטה בריה"מ התפרקה. היה זה סמלי, שאקט הסיום של קיומה, היה ביטול של אחד הסמלים של אימפריית הרשע הסובייטית. 25 מדינות בלבד התנגדו להצעה – מדינות ערב, קובה וצפון קוריאה. 13 מדינות נמנעו ו-11, כולל מצרים, בחרו להיעדר מן ההצבעה.

* החשבון והנפש – לפני כשנתיים קיבלתי שיחת טלפון מרגשת ביותר. "אני מדבר עם אורי הייטנר? שלום, מדבר חנוך ברטוב." קשה לי לתאר את ההתרגשות. חנוך ברטוב? אחד הסופרים האהובים עליי, משחר נעוריי, שגדלתי על ספריו ועל מאמריו, חתן פרס ישראל. במה זכיתי?
ימים אחדים קודם לכן פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר, תחת הכותרת "תסמונת אישל". היה זה לאחר ששולה זקן, האישה שבמשך עשרות שנים מחקה את אישיותה והקדישה את כל חייה למען המנהיג שהעריצה, אהוד אולמרט, וברגע קשה אחת מצאה את עצמה מושלכת ומופקרת בידי האיש הזה, שניצל אותה בציניות מקפיאת דם, החליטה להפסיק לשתוק למענו. במאמר דיברתי על התופעה של אותם "אנשים של" מנהיגים, שעליהם כתב חנוך ברטוב את ספרו "זה אישל מדבר", שהוא מונולוג של אדם כזה, "איש של", "אישל".
חנוך ברטוב הודה לי על המאמר ואמר שזאת הפעם הראשונה מאז שהספר נכתב, לפני כ-25 שנה, שמישהו כותב עליו מתוך הבנה עמוקה של המסר שלו.
שוחחנו דקות אחדות "על המצב." חנוך ברטוב ביכה את הידרדרות המנהיגות הישראלית אל מחוזות השחיתות, הציניות והנהנתנות.
הייתי בכיתה ט', כמדומני, כשקראתי את ספרו של חנוך ברטוב "שש כנפיים לאחד". קראתי, ומיד המשכתי ל"של מי אתה ילד", ול"פצעי בגרות", ובהמשך ל"דדו" (הביוגרפיה שכתב על רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים דוד אלעזר), "החשבון והנפש", "באמצע הרומן" ואחרים. וכילד שגדל על עיתון "מעריב", קראתי בשקיקה גם את מאמריו הפובליציסטיים במדור הדעות ובמדור הספרותי של העיתון.
חנוך ברטוב היה אחד הטובים והחשובים בסופרי ישראל.
אתמול הוא הלך לעולמו בגיל 90.
יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: כפר ויתקין – מותם הטרגי של עמרי ועילאי ניר, האב ובנו שנהרגו בנחל צאלים, העלה לתודעה הציבורית את היישוב שלהם, שבו חיו ובו נקברו, ושאסונם היה במסגרת טיול שלו – כפר ויתקין.
ימים אחדים קודם לכן, נפטר רן פקר, מבכירי הטייסים והמפקדים של חיל האוויר, שאף הוא בן כפר ויתקין. רן פקר הובא למנוחות בבית העלמין בכפר ויתקין.
כפר ויתקין הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, ליד נתניה. היישוב עלה לקרקע ב-1930 והוא מנציח את זכרו של המחנך יוסף ויתקין, מראשוני תנועת העבודה. ב-1903 הוא פירסם קול קורא לצעירי ישראל בגולה, שנחשב לאחד מאבני היסוד של תפיסת העלייה השנייה, וכאחד הגורמים שהניעו את העלייה הזאת.