די היה בהחלטת בית המשפט העליון, כדי שתושבי עמונה יכבדו את הפסיקה ויעברו לאתר חלופי. די היה בכך שהממשלה והכנסת החליטו לממש את פסיקת בג"ץ, כדי שהם יקבלו את הדין.
ללא קבלת מרות המוסדות הדמוקרטיים, אי אפשר לקיים מדינה דמוקרטית. צפצוף על החוק אינו מאפשר קיומה של מדינת חוק. וכנאמר במקורותינו: אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.
אך גם אם נראה בסירובם של תושבי עמונה לקבל את הדין כמימוש זכות הזעקה וזכות המחאה – הם חצו מספר קווים אדומים.
יש מצבים שבהם המדינה יכולה להכיל גם התנגדות אזרחית שחורגת מגבולות החוק. היא יכולה לעשות זאת כאשר ההתנגדות היא תחת שליטה, וקטנים הסיכויים להידרדרות לאנרכיה.
הדבר אפשרי כאשר מול הממשלה עומדת הנהגה חזקה ואחראית, שלה – קהל ממושמע, שאפשר לסמוך על חוש האחריות שלה למנוע שבירת כלים טוטלית.
איגוד מקצועי חזק אינו רק אינטרס של העובדים, בזכות יכולתו להיאבק למענם בהצלחה, אלא גם של המדינה והמעסיקים, כי הוא מהווה כתובת שעמה ניתן להגיע להסכמות, לפשרות ולסוף המאבק המקצועי.
הוא הדין במאבקים על רקע פוליטי. כאשר למוחים ולמתנגדים הנהגה חזקה, שמילה שלה היא מילה והיא יודעת להטיל מרות – סיכויי ההצלחה של המאבק גדולים יותר, וכך גם היכולת להגן על המדינה מפני הידרדרות לאנרכיה.
שיקול הדעת והאחריות הלאומית של הנהגת מועצת יש"ע בעקירת יישובי חבל קטיף, והעובדה שקהל המוחים ברובו המכריע סר למרותה, מנעה הידרדרות למלחמת אחים.
מה שמאפיין את מאבק עמונה, הוא שבירת הכלים עד סכנת הידרדרות לאנרכיה.
לא זו בלבד שתושבי עמונה מציבים עצמם מעל החוק, מעל בית המשפט, מעל הממלכתיות, מעל המוסדות הנבחרים – הם גם מסרבים לקבל סמכות של הנהגת נגד כלשהי, ודוחים כל אפשרות לפשרה, ללא כל אחריות להשלכות התנהגותם.
הנציגות הפוליטית של תושבי עמונה, היא "הבית היהודי". "הבית היהודי" שנאבק למענם ככל האפשר, הגיע לנקודה שבה הבין שהפור נפל ויש להשלים עם המציאות ולשמור על המסגרת הממלכתית. אפילו ח"כ סמוטריץ', הח"כ הימני הקיצוני ביותר בכנסת, הבין זאת. אין אפילו ח"כ אחד מתוך ה-120 שחושב שנכון להמשיך ולהתנגד. אולם תושבי עמונה מעמידים את עצמם מול 100% מנבחרי העם, מכל קצוות הקשת.
מועצת יש"ע אינה תומכת בהתנגדותם. רבנים מרכזיים קוראים להם לוותר ולהתפשר. היישוב עופרה, העורף ההתיישבותי שלהם, קורא להם לרדת לקרקע המציאות. אך הם אינם מקבלים כל מרות, כל סמכות. הם ילכו עד הסוף, ללא פשרה, נגד הציבור הישראלי, נגד הממלכתיות הישראלית, בדרך שעלולה לדרדר את ישראל לאנרכיה.
הם אינם מסתפקים במאבק סמלי של התושבים, אלא הם קוראים להמונים לסכל את ההחלטה. הם יודעים שרבים מן הבאים הם נערי ימין קיצוני חסרי גבולות, שלא יבחלו באלימות, ולמרות זאת הם קוראים להם להתבצר איתם: ייקוב הדין, או ליתר דיוק – תיקוב הפרת הדין, את ההר.
קבוצה קטנה וקיצונית מתעקשת לגרור מדינה שלמה אל עברי פי אנרכיה. זו סכנה לאומית.

2. צרור הערות 18.12.16

* הארבעה עשר בדצמבר – ביום רביעי שעבר, מלאו 35 שנה לאחד האירועים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר בתולדות המדינה, לאחת היוזמות המדיניות החשובות, החכמות, מרחיקות הלכת והנועזות שהוביל מנהיג ישראלי כלשהו – חוק הגולן. כדי לחסוך מאתנו לחץ מדיני מאסיבי, הוביל ראש הממשלה מנחם בגין חקיקת בזק – בו ביום הוא הביא את החוק להחלטת ממשלה והעביר אותו בשלוש קריאות בכנסת.
חוק הגולן החיל את ריבונות ישראל על הגולן. החל מיום זה, שבו החוק, המשפט והמנהל הישראלי הוחלו על הגולן, אין כל הבדל בין הגולן לת"א, לירושלים, לחיפה ולכל מקום אחר בשטחה הריבוני של מדינת ישראל. חוק הגולן הוא תרומתו הגדולה ביותר של בגין כראש הממשלה למדינת ישראל, אולי חוץ מהפצצת הכור העיראקי.
מאז, ובזכות אותו חוק, הועמקה חקיקת ההמשך, כאשר הוחלט שוויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב תחילה רוב של 61 ח"כים לפחות, ולאחר מכן משאל עם. משאל העם חוקק, לאחר תהליך שארך 15 שנים, כחוק יסוד.
ביום שבו אנו חוגגים 35 שנים לחוק הגולן, מוכיח לנו רב הטבחים מדמשק מהי האלטרנטיבה לריבונות ישראל.

* ומי לא בא? – מרכז מורשת מנחם בגין, בשיתוף עם מכון שמיר למחקר, ערכו אירוע חגיגי לציון 35 שנים לחוק הגולן. בחלקו הראשון של הערב, הנחיתי מושב שבו ראיינתי שני אישים שהיו מעורבים באירוע ההיסטורי. יהודה הראל, יוזם הרעיון ומי שהנהיג את המאבק הציבורי למען חוק הגולן ומשה ניסים, אז שר המשפטים, יד ימינו ושותף הסוד של בגין בהובלת היוזמה ובניסוח החוק.
הדובר המרכזי באירוע היה שר התחבורה ישראל כץ, שהציע להחיל את ריבונות ישראל על עוטף ירושלים.
באירוע אמור היה להשתתף דולן אבו סלח, ראש המועצה המקומית מג'דל שאמס. למרבה הצער, ברגע שיצא הפרסום לאירוע, הופעל עליו מכבש לחצים והוא ביטל את השתתפותו. מה שמעיד על כך שבתהליך הישראליזציה של הדרוזים, נושא שחל בו שינוי מרשים לטובה בשנים האחרונות, יש לנו עוד כברת דרך לעשות.

* שקר כפול – במאבק למען חוק הגולן, גויס שמעון שבס, אז חבר קיבוץ אפיק, לתפקיד יו"ר ועד יישובי הגולן, ויחד עם יהודה הראל הוא הוביל את המהלך המוצלח. לאחר מכן הוא עזב את הגולן ובממשלת רבין השנייה כיהן כמנכ"ל משרדו. הוא המשיך בתפקידו במסירות ונאמנות לרבין, גם כאשר רבין הסכים לנסיגה מהגולן.
בראיון לגל"צ, לציון 35 שנה לחוק הגולן, טען שבס שלא חל כל שינוי בדרכו. לטענתו, במאבק על החוק הקפדנו לדבר על ריבונות ישראל "בגולן" ולא "על הגולן", זה היה נוסח החלטת ועד יישובי הגולן, זה היה נוסח החוק שהצענו וזה היה נוסח העצומה ההמונית שעליה החלטנו. ולטענתו, זאת בדיוק היתה עמדתו של רבין – נסיגה "בגולן", לא "מהגולן".
זהו שקר כפול.
ראשית, באשר לעמדת ועד יישובי הגולן. בהחלטת הוועד שבה החל המאבק על החוק נאמר: "...תובעים היישובים להחיל מיד את החוק הישראלי על הגולן." אני מדגיש: "על הגולן." בהצעת החוק שגיבשו שדולת הגולן בכנסת וועד יישובי הגולן נאמר: "השטח של ארץ ישראל, המתואר בתוספת לחוק זה, נקבע בזה כשטח שבו חלים המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה." התוספת היא מפה, של הגולן כולו, עד המילימטר האחרון.
אגב, החוק שהעביר בגין היה בנוסח כמעט זהה. נוסח העצומה ההמונית, שנוסח בפגישה של ראשי הוועד עם יגאל אלון (שאגב, היה הראשון שהציע כבר שלושה ימים לאחר מלחמת ששת הימים לספח את הגולן, וחזר על הצעתו במכתב לאשכול ב-1968) היה: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל – ריבונות ישראל ערובה לשלום ולביטחון." שוב – "הגולן". בה"א הידיעה.
השקר השני של שבס נוגע למדיניות רבין. נכון, בשלבים הראשונים של המו"מ רבין הקפיד לומר שהנסיגה תהיה "בַּגולן. לא מֵהַגולן". בהדגשת ה"בַּ" וה"מֵהַ". אולם בהמשך המו"מ הוא התקפל, והעביר את ה"פיקדון" המפורסם למזכיר המדינה כריסטופר, על פיו, אם חאפז אסד ישיב בחיוב למספר פרמטרים שהוא הציע, ישראל תהיה נכונה לסגת מכל הגולן.
מינוס כפול מינוס הם פלוס, אבל טועה שבס אם הוא חושב ששקר ושקר יהפכו לאמת.

* פגישה עם שבס – מיד לאחר הקמת ממשלת רבין, השתתפתי בפגישה של ראשי ועד יישובי הגולן עם שבס. שבס הבהיר שאין כל איום על עתיד הגולן, והוסיף: "אני יכול לתת לכם סימן. כל עוד לא התפטרתי מתפקידי, בטוח שאין כל שינוי בעמדת רבין על הגולן."
עמדת רבין על הגולן היתה עדין: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל."

* חגיגה – במסגרת חגיגות 35 שנה לחוק הגולן – הגולן שופע גשמי ברכה ונחליו שוצפים קוצפים משמחה.

* בני חושך בבני חושך – בשאר אסד הוא רודן אכזר וצמא דם, רב טבחים. אך בל נתבלבל. המלחמה בסוריה אינה בין דיקטטור לבין שוחרי חופש הנאבקים למען הדמוקרטיה. המורדים, ברובם, אינם טובים ממנו. עיקר המלחמה היא בין הקנאות האיסלמיסטית השיעית לבין הקנאות האיסלמיסטית הסונית. בין חיזבאללה לדאעש.

* ניצח בקרב – מאמץ מרוכז, אכזרי וחסר פשרות של אסד, רוסיה, איראן וחיזבאללה, הביא לאסד את ניצחונו הגדול ביותר עד כה, בשנות מלחמת האזרחים – כיבושה של חלב. אך המלחמה עוד רחוקה מלהסתיים וניצחונו של אסד עוד רחוק.
ביום שבו כבש אסד את חלב, הוא איבד את תדמור לידי דאעש. האירוע הזה ממחיש הן את התמשכות המלחמה והן את זהות הצדדים במלחמה הארורה הזאת.

* משלמי המחיר – הטבח בסוריה איום ונורא. הוא כבר גבה חיי 600,000 בני אדם. מיליונים אבדו את בתיהם. סופה של הטרגדיה הזאת אינו נראה באופק. המלחמה היא מלחמת בני חושך בבני חושך, אולם מי שמשלמים את עיקר המחיר אינם אנשי חיזבאללה ולא אנשי דאעש, לא אנשי אסד ולא המורדים בו. רוב הנטבחים הם אזרחים שלווים, בלתי מעורבים, נשים, ילדים, זקנים. ואין במלחמה הזאת טיפת חמלה, אין בה כל כללים, חוקי מלחמה, קווים אדומים.

* זכויות האדם – עד לאחרונה, בעוד הטבח בסוריה נמשך, ממשלו של אסד היה חבר מן המניין בוועדת האו"ם לזכויות האדם, שרבות מחברותיה הן רודנויות, ומשימתה הכמעט בלעדית היא לגנות את הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון, שלה הצבא המוסרי ביותר בהיסטוריה האנושית, על מימוש זכות ההגנה העצמית שלה וחובתה להגן על אזרחיה מפני טרור.

* מכונת התעמולה האנטי ישראלית – במשך שנות מלחמת האזרחים בסוריה, ישראל טיפלה ומטפלת באלפים רבים של פצועים, פצועים ממדינת אוייב. בתי החולים בצפון עמוסים בפצועים מסוריה. ישראל מצניעה מאוד את הפעולה, משיקולים שונים (לצערי). זמן רב היה איפול מוחלט על הסיוע, והיום הוא מוצג במשורה.
וכך מוצגת הפעולה ההומניטרית הזאת בידי מכונת התעמולה האנטי ישראלית הפנאטית, גדעון לוי: "קומץ פצועים שנבחרים על פי השתייכותם הארגונית, מטופלים לעיני מצלמות התעמולה ומוחזרים מיד אחר כך לתופת."
ומה הוא מציע לעשות? "לפתוח את השער לפליטים. כן, רבבות סורים, גם מאות אלפים."
אין לי שמץ של אמון באכפתיות של האיש הרע הזה לסורים. רצונו הוא להציף את ישראל בסורים, בדומה לתמיכתו ב"זכות" השיבה, כדי שתחדל להיות מדינה יהודית.

* סיפוח לצד ויתור – הצעתו של השר כץ להרחבת גבולות ירושלים והחלת הריבונות על מעלה אדומים, גוש עציון וביתר עילית הגיונית, ועקרונית אני תומך בה. מדובר באזורים בקונצנזוס לאומי רחב, שבכל מקרה יישארו בידי ישראל, ומכל בחינה לאומית הם חיוניים, ואין בהם סכנה דמוגרפית.
עם זאת, אני סבור שאין לבצע צעדים מסוג זה, שלא במסגרת כוללת יותר של החלטה, בהסכמה רחבה, על גבולות הקבע של ישראל, כלומר גם מה האזורים שישראל מוותרת עליהם, כיוון שהם מסכנים את צביונה היהודי דמוקרטי. בעיניי, בד בבד עם סיפוח האזורים הללו, ראוי לבטל את הריבונות על חלק מן הכפרים הערביים הרבים, שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, הנזק בשליטה עליהם רב מתועלתהּ, והם מהווים איום דמוגרפי על ישראל.
להערכתי, סיכויי תוכניתו של כץ להתממש בעתיד הנראה לעין קלושים.

* הכרעת רוב – ואם בהצבעה בעמונה הרוב היה מחליט לאמץ את הפשרה – האם המיעוט היה מכבד את ההחלטה? למה מה קרה?

* בוגדים – צריך להיות ברור: אדם שיעז להרים יד על חייל צה"ל או על איש כוחות הביטחון, אינו אלא בוגד.

* דמוקרטיית לינץ' – על פי הגישה הטוענת שהדמוקרטיה היא אך ורק הכרעת הרוב, ללא שלטון חוק, ללא בית משפט, ללא זכויות המיעוט, ללא זכויות הפרט – הרי שהתגלמות הדמוקרטיה היא לינץ'. במעשה לינץ', יש רוב מוחלט של עשרות אנשים מול מיעוט קטנטן של איש אחד, והמעשה מבטא בעליל את דעת הרוב.

* אנדרסטייטמנט – צבי בראל מ"הארץ" הכתיר מאמר על נתניהו: "האיש המסוכן בעולם." לא פחות. אני ממש מודאג באשר למצבם המנטלי של חברי דבוקת שוקן.

* לא נשכח – לא נשכח לאובמה את הסכם הגרעין האיראני. אך בל נשכח לו גם את מטוסי האדיר ואת "כיפת ברזל". גם בהסכם הגרעין, עם כל חומרתו וסכנתו, כוונתו היתה טובה. הסיוע לישראל מעיד על ידידות האמת שלו.

* בזבזנים עד מאוד – אני מלא הערכה לראש אכ"א האלוף טופולונסקי על החלטתו להתפטר, בעקבות גניבת מחשב צה"ל מביתו. ועם זאת, חוששני שהיינו בזבזנים עד מאוד. על פי מה שנאמר עליו בימים האחרונים, מדובר בקצין איכותי ביותר, מוכשר ביותר, מצליח מאוד, שאת כל חייו הבוגרים הקדיש לביטחון המדינה, ושצה"ל והמדינה השקיעו בהכשרתו משאבים רבים. האם מעידה מן הסוג שמעד, שאינה במישור המוסרי, אינה במישור השחיתות, אינה במישור השקר – היא סיבה המצדיקה מצה"ל לוותר על שירותיו? האם אדם, גם בתפקיד כזה, אינו עלול למעוד? טוב עשה שנטל אחריות מלאה, לא טייח, לא סיפר סיפורים, לא לקח עורכי דין, לא הפעיל מקורבים ויחצנים. טוב שהציע את התפטרותו. מן הראוי היה לדחות את ההצעה, ולהסתפק בנזיפה.

אהוד: אתה צודק במאה אחוז אבל הצביעות חוגגת. זכור איך זרקו בשעתו לכלבים את יואב גלנט, לאחר שכבר החליטו למנותו לרמטכ"ל. היום הוא שר, אדם רציני ואמין מאוד שעשוי גם להיות יום אחד ראש ממשלה. יש לקוות שגם טופולינסקי יילך בעקבותיו.

* קוד לבוש – כאשר דליה איציק כיהנה כיו"ר הכנסת (אגב, יושבת ראש ולא "יושבת ראשת") היא קבעה קוד לבוש דרקוני, על פיו אסורה כניסה לכנסת בג'ינס, כולל האורחים. היה זה קוד לבוש מנוכר ומתנשא, זר לתרבות הלבוש הישראלית ומרחיק את הכנסת מן העם. על ההחלטה הזו נמתחה ביקורת ציבורית, אך איש לא חלק על עצם הצורך בקוד לבוש.
החלטתו הראשונה של ריבלין כיו"ר הכנסת, מיד לאחר השבעתו, הייתה ביטול החלטתה של דליה איציק באשר לג'ינס. אך גם בתקופתו היה קוד לבוש.
אני מזכיר זאת, כמובן, בהקשר של הסערה האחרונה באשר לקוד הלבוש בכנסת. גם בעיניי, קוד האוסר לבישת חצאית המגיעה עד מעל הברך הוא קיצוני ולא ראוי. יש מקום לביקורת על כך. אולם קוד לבוש – חייב שיהיה. הבעייה היא, שמחלוקת על קוד לבוש, הפכה לחגיגה אופיינית של הקצנה והתלהמות: "רודנות", "חשכת ימי הביניים", "כפייה דתית", "איראן", "זכותה של האישה על גופה", "מי שזה מעורר את ייצרו – שיילך לטיפול" וכו' (יכול להיות שרק במקרה לא שמעתי שזה "מזכיר את גרמניה לפני 70-80 ו-90 שנה?")
הלו, תרגיעו. הרי בדיוק בשם אותם טיעונים אפשר לתקוף כל קוד לבוש. האם מישהו חושב שראוי להגיע לכנסת, למשל, בביקיני? בתחתונים? בגופייה? איפה עובר הגבול? צריך להגיע להסכמה על הגבול. בהידברות, בשיח ראוי ומכבד. לא בהתלהמות ובלי הפרנויה המלאכותית הזאת.

* מכנה משותף נמוך – מה המשותף למוספים הספרותיים של "הארץ", "ידיעות אחרונות", ו"ישראל היום"? – באף אחד בהם לא נכתבה מילה על חתן פרס ישראל לספרות חנוך ברטוב, שהלך השבוע לעולמו (במוספים האחרים לא בדקתי).

* עיתונאות אמינה – נחום ברנע, שבמוסף הספרותי של עיתונו לא נכתבה מילה על חנוך ברטוב, תקף את השרה מירי רגב, שבעוד היא הספידה בכלי התקשורת את אהובה עוזרי, היא "בחרה לשמור על זכות השתיקה" ולא ספדה לחנוך ברטוב.
אולם מירי רגב דווקא ספדה לחנוך ברטוב. ציטוט של משפט אחד מהודעתה: "היום אנחנו מרכינים ראש עם לכתו, איש ספר ודעת שהרעיף על כולנו מאוצרותיו, ועל כל המילים המופלאות שיצאו תחת עטו משיבים במילה אחת – תודה." הודעה זו התפרסמה יומיים לפני הכתבה של ברנע.
נחום ברנע, חתן פרס ישראל לעיתונות, יודע לעשות את העבודה העיתונאית הפשוטה – לבדוק האם מירי רגב פרסמה הודעת אבל. הוא בחר לא לעשות זאת, והעדיף להשתלח בלי בדיקה. והוא לא סתם השתלח, אלא עימת את שתיקתה שלא היתה, עם הספדה לאהובה עוזרי. למה? מה המניע שלו? הוא רצה להציג את השרה כמי שמתעלמת ממותו של הסופר כי הוא "אשכנזי".
עיתונאות אמינה ואחראית.

* ביד הלשון: התרגיל המבריק – אחד המושגים הבולטים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל הוא "התרגיל המבריק". ב-19 בדצמבר 1976, לפני 40 שנה בדיוק, הודיע יצחק רבין על פיטוריהם של שניים משרי המפד"ל, שנמנעו בהצבעת אי אמון בממשלה של החזית הדתית התורתית (היום – יהדות התורה), בטענת חילול שבת בסיום טקס קבלת מטוסי אפ-15 לישראל. למחרת הפיטורין הגיש רבין את התפטרותו לנשיא, וכך ממשלתו הפכה לממשלת מעבר ללא השרים שפוטרו.
התרגיל של רבין זכה לכינוי "התרגיל המבריק", כיוון שכך הוא נקרא בפי מקורביו ושותפי סודו של רבין, אולם בבחירות הליכוד עלה לשלטון, והמושג הפך למשל ולשנינה, כתרגיל שנראה מבריק אך השיג תוצאות הפוכות.
כל ההתנהלות של רבין נבעה מהאקסיומה שבכל מקרה, המערך יישאר בשלטון, כיוון שכל אפשרות אחרת נראתה דמיונית. אולם עצם פיטורי שרים שנמנעו בהצבעת אי אמון היתה מתבקשת, כיוון שעקרון האחריות המשותפת של שרי הממשלה הוא הכרח למשילות סבירה.