מתברר שהחלק היפה ביותר של הקונצרט היה כבר בהתחלה. אנדראש שיף ניגן בפסנתר וניצח על ביצוע הקונצ'רטו מס' 7 בסול מינור לפסנתר ולתזמורת של יוהן סבסטיאן באך (1685-1750), במשך כ-17 דקות מקסימות של יצירה נהדרת ופופולארית, ובסופה גם זיכה את הקהל בהדרן סוחף ומלא חיים, גם כן משל באך. אישיותו של שיף, כמנצח וכפסנתרן גם יחד, התבלטה לטובה כחרוץ, מוכשר, טוב לב ושמח לחלוק מכישרונו הגדול ומאהבתו למוסיקה עם קהלו, וכאילו הכול בא לו בקלות.

אחריו ביצעה התזמורת את הקונצ'רטו היפה ברה מג'ור לכינור ולתזמורת, אופ' 77, של יוהנס ברהמס (1833-1897) בניצוחו של אנדראש שיף ועם הכנר גיל שחם כסוליסט. היו רגעים טובים, כמו הקדנצה בסוף הפרק הראשון, שהיא כנראה של הכנר יוזף יואכים, ואולם בגדול היה משהו מאכזב בנגינתו של גיל שחם. התזמורת היתה נהדרת. המוסיקה נהדרת. ואילו הוא עדין מדי, שקט מדי, לעיתים נשמע אפילו עייף, ואפילו שכישרונו גדול, והיצירה דורשת עבודת נגינה לא קלה, וממושכת – הוא לא הלהיב כפי שכנר מהמדרגה הראשונה אמור להלהיב את קהלו למן האקורד הראשון.

גם ההדרן שנתן, משל באך, לא תיקן את הרושם.

בחלק השני נוגן הקונצ'רטו לתזמורת של בלה ברטוק (1881-1945), שאף כי בוצע במיומנות גבוהה מאוד, ובהרכב מלא של התזמורת – גרם למאזין שאינו אמון על יצירות ברטוק "להישאר בחוץ", ולהתקשות לזרום עם היצירה. הורגש שמנוגן משהו גדול, רב עוצמה, אבל זר לאוזן של מאזין בינוני כמוני. אני גם לא נוטה להאמין לאלה שטוענים כי נהנו לשמוע את היצירה, וחושש שהם מעמידים פנים.

זו היצירה האחרונה של ברטוק, שאותה כתב בגלות ניו-יורק ממולדתו הונגריה, כשהוא כבר חולה מאוד, זמן לא רב לפני מותו. פרשת חייו המתוארת בתוכנייה נוגעת ללב, המוסיקה שלו, לא.