סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ד
פגישה ראשונה עם בן-גוריון במוסקבה, 1923

מעצריו של שרגא לאחר הנאום בפני פועלי בית-החרושת לסוכר בעיירה קרקובקה, ולאחר שריפת החנות הקואופראטיבית בסוסניצה – לא היו יחידים. דרכו ודרכה של דבורה היו רצופות חקירות ומעצרים. חולשת השלטון המרכזי, והאנארכיה ששררה בתחומים רבים עקב מלחמת-האזרחים, העמידו את שרגא, ופעילים ציונים וסוציאליסטים יהודים אחרים, במצב מיוחד-במינו. מצד אחד ניהל שרגא קואופראציות, חנויות צרכניות, במסגרת השלטון הסובייטי, ונעשה בעל-עמדה בתחום הצרכנות הקואופראטיבית בכל הגוברניה (מחוז) האוקראינית הגדולה, שהשתרעה בין הערים קייב וצ'רניגוב, למרות זאת מדי פעם היה נאסר, מסיבות שונות ומשונות, ואולם רק האחרונה והמכריעה שבהן – הציונות שלו ושל דבורה, הביאה אותם לבסוף להחלטה שהגיעה השעה לעלות לארץ-ישראל.

*
לאחר שהתחזקו הבולשביקים, זכו ליתרון צבאי, והצבא האדום התגבר על צבאות האנגלים, הצרפתים, הפולנים, ועל הצבאות המקומיים שניסו לקרוע את הארץ – עלתה בכל כובדה שאלת הכלכלה ההרוסה. מורת-הרוח בקרב מתנגדי המשטר: קוֹלָאקִים, מַאנְשְׁבִיקֶים, סוציאל-רבולוציונרים וריאקציונים – הביאה למרידות אגראריות ולגל של התקוממויות שאיים לחסל את פירות הנצחון הצבאי.
התקוממות העשוייה ללמד יותר מכל על המצב היתה מרד ימאי קרונשטאדט, עיר-הנמל ליד לנינגראד. ב-28 בפברואר 1921 התקומם צוות אוניית השיריון "פטרופאבלובסק" בקריאה: "מוות לבולשביקים! יחי הסובייטים!" – זו היתה אז סיסמתה של האופוזיציה. המורדים ניצלו שעת-כושר, עצרו את חברי הסובייט המקומי הבולשביקי, ותפסו את מבצר העיר. ב-17.3.1921 נכבש המבצר מחדש על-ידי הצבא האדום. ואולם המאורע היה חמור למדי ולנין הסיק ממנו את הלקח שהביא, באותם ימים ממש, להנהגת "מדיניות כלכלית חדשה" שנודעה בראשי-תיבותיה בשם – נא"פ.

האווירה בקרב השלטון הסובייטי לאחר מרד הימאים בקרונשטאדט היתה – קודם להרוג כל חשוד, אחר-כך לברר. "אמנם לא הייתי מלח ואף לא השתתפתי במרד," סיפר לימים שרגא. "אולם המשטר הקומוניסטי ביצע מעצרים רבים וגם אותי עצרו כחשוד במתן תמיכה מוסרית למרד הזה. במשך כשבוע הוחזקתי במעצר, מבלי שטרחו להסביר לי את סיבתו. לבסוף פירטו בפניי חוקריי את החשדות נגדי. בקושי רב הצלחתי לשכנעם, שאין לי כל שייכות למרד, ולאחר שבועיים נוספים שוחררתי."

באותן שנים, 1919-1920, עבר שרגא ברחבי רוסיה. כאשר נאם, כהרגלו באותם ימי-רעב קשים, באסיפה של חברי קואופראטיבים ופועלים, והביע בפניהם התנגדות למדיניות הכלכלית הסובייטית, הועמד בפני בית-דין צבאי, ומצבו לא היה קל, שכן משפט צבאי הוביל לא אחת אל הגרדום.
לדברי דבורה היה שרגא, כל אותן שנים, מעין-עריק מחובת השירות בצבא. לתעודת-ההתייצבות שקיבל, הוסיף, ליד המילים "כשיר לצבא", את המילה – "לא". רשות ממשלתית אחת לא ידעה אז ממעשיה של השנייה, לכן לא הפריע לו הדבר לקבל עבודה כפקיד סובייטי. בתחנת-הרכבת של מֶנָה ראתה דבורה את טרוצקי, כשרכבתו נעצרה, נואם מקרונו על הקמת הצבא האדום. ואולם שרגא נזהר מלהיות חייל. לאחר המהפכה היה עיקר עניינו גורל היהודים, ולכן השתדל שלא תוגבל ותסוכן מאוד פעילותו זו למען אחיו, תחת שלטון הקומוניזם.
בשלושת הימים הראשונים של המשפט נאלץ שרגא להגן על עצמו, ללא עורך-דין. אחר-כך נחלצו לעזרתו עורך-דין צעיר ועימו אחד ממנהיגי הסוציאל-רבולוציונרים, שהיה אף הוא עורך-דין במקצועו, והם הצליחו לשחררו. הפרשה נמשכה כשבוע. זמן קצר לאחר מכן התחתן עם דבורה.

*
מאוחר יותר, כאשר גרו שרגא ודבורה בסוסניצה, בשנים 1921-1923, נאסר שרגא בשל סיבה אחרת. בעיירה היה פייבל נוסוביצקי נוסף, בעל חנות לכלי-בית, וכאשר ברח, בשל שמיטת-חובות או אולי מחשש שמתאנים לו ולרכושו, באו השוטרים ואסרו את שרגא.

*
בסתיו 1923, כשהם נושאים על ידיהם את בנם משה, בן השנה, ביקרו שרגא ודבורה בביתן הארצישראלי בתערוכה החקלאית העולמית שנערכה במוסקבה. הם הבחינו שם ביהודי מבוגר מהם, נמוך-קומה, שהסתובב בקרב שלל חוברות וניירות מודפסים: "הפועל הצעיר", עלוני מחירונים, ודוגמאות של תוצרת חקלאית: יין, דבש, שמן, תירס, חימצה, דורה, פשתה, חיטה, שקדים ותפוחי-זהב. זה היה דוד בן-גוריון. יחד איתו נמצא מאיר רוטברג (מייסד "המשביר המרכזי"), ושניהם היו חברי המשלחת הארצישראלית לתערוכה. לא רבים מקרב יהודי רוסיה העזו לבוא לבקר בביתן, מפחד השלטונות.
בן-גוריון, נמרץ כדרכו, היה אז בן שלושים-ושש, התוודע אל השניים, ומפיו, ומפי רוטברג, שמעו הסבר מקיף על החקלאות הקואופראטיבית וההסתדרות, וקיבלו תמונה מוחשית על המתרחש בארץ-ישראל. הם שמחו להיווכח שדרכם ופעולותיהם ברוסיה תואמות את רוח הדברים של שליחי ארץ-ישראל אלה.

באותה הזדמנות הרים בן-גוריון את התינוק העגלגל, משה, שפיטפט רק קצת ברוסית ואמר:
"זה הילד יהיה גדול בארץ-ישראל!"

הפגישה הראשונה עם בן-גוריון היתה מכרעת עבור שרגא והשאירה עליו רושם עז. בצורה דומה התרשמו גם החברים האחרים שפגשו את בן-גוריון ברוסיה. דבורה מספרת: "עד אז, ברוסיה, לא היו דמויות כמו בן-גוריון להשפיע על שרגא. לא היו מנהיגים בשיעור-קומה כזה. שרגא היה שווה לשאר בהנהגה, ולא היתה בקירבם דמות עליונה."
זלמן ארן כותב: "עם ביקורם של דוד בן-גוריון ויהודה אלמוג (קופלביץ') בתערוכה החקלאית שבמוסקבה, עברה רוח גדולה בשורות הציוניות על כל חלקיה." ("ספר צ"ס", עמ' 231).

במכתב ששיגר בן-גוריון ממוסקבה, ב-24.9.1923, לוועד-הפועל של ההסתדרות, תיאר את ההצלחה לה זכתה התערוכה. ביקרו בה אלפי אנשים מדי יום, רובם רוסים, וחלק ניכר מהם יהודים.
"על הרושם שתערוכתנו עושה על המבקרים היהודים קשה למסור את הדברים כהווייתם. כמה דמעות גיל ראיתי בעיני המבקרים! נוהרים מבקרים לא רק ממוסקבה. במשך שבעת הימים האלה היו לנו כבר אורחים מפטרוגראד, מקיוב, מחארסון, מאודיסה, מעיירות קטנות ומהמושבות העבריות בפלך חארסון." ("עתמול", אוקטובר 1986).

*
באותה שנה, 1923, ביקרה ברוסיה משלחת נוספת מארץ-ישראל, לוי שקולניק (אשכול) ויהודה קופלביץ', לימים – אלמוג. שניהם במסגרת משלחת רשמית מגדוד העבודה. הם באו לטפל בעלייתם של חברי "החלוץ", שחלקו השמאלי היה עדיין ליגאלי. קופלביץ' הצליח לקבל רישיון מן השלטונות הסובייטיים להעלות צעירים יהודים מתנועה זו במסגרת גדוד העבודה, ולמענם נתקבלו סרטיפיקאטים משלטון המאנדאט בארץ-ישראל. בעיני הרוסים היתה עלייה זו כשרה, בזכות הפרולטאריות של העולים, ואולי אף קיוו שהללו ישמשו יסוד מהפכני ומתסיס בארץ הנתונה, לדעתם, תחת שלטון אימפריאליסטי וקאפיטאליסטי.
בחארקוב חילק קופלביץ' לזיאמה (זלמן ארן) ולחבריו שקדים מארץ-ישראל והשיב על שאלותיהם שנסבו על ההווי הארצישראלי.
דבורה, שהיתה חברת "החלוץ" הליגאלי, נפגשה במוסקבה, במחתרת, עם קופלביץ' ושקולניק. היא התרשמה מנעלי העור החומות, השלמות, שנעל שקולניק. ברוסיה היה אז קשה למצוא נעליים של ממש. אנשים נהגו לקשור לכפות-רגליהם סוליות וללפפן בכל מה שאפשר. לדבורה היה מזל, לא רק שמלת-חופה עשויית גזה הביא לה שרגא מעבודתו בקואופראציה אלא גם זוג נעליים גבוהות, שהמשיכה לנעול אותן שנים רבות, גם בארץ-ישראל.
שקולניק הותיר בה רושם רב. היו לו מעלות רבות: יפה, חכם, מעשי, בעל אישיות סוחפת ועממית, וגם חביב על בחורות. בסכמה, ממרחק השנים, את תוצאת הפגישות הנפרדות ההן עם שתי המשלחות מארץ-ישראל, היא אומרת:
"לבן-גוריון היתה עלינו השפעה. אבל אשכול – הביא אותנו לעלייה."
ואכן, זמן-מה לאחר אותן פגישות, שהכריעו את הכף בהחלטת שרגא ודבורה לעלות, קיבל הזוג רשות עלייה לארץ כחברי "גדוד העבודה", ואולם מימושה התעכב עוד כשנתיים, עד לשנת 1925.

*
כל אותן שנים נמצא שרגא הרבה בדרכים. הנסיעה התנהלה בעיקר ברכבות. לימים אהב לספר על החוויות השונות שעבר, ועל פגישותיו עם מיגוון של אנשים, חלקם ידועים.
עם חיוך בזווית-העין סיפר כיצד בתור לקניית כרטיס לרכבת פגש פעם את קורולנקו, אך השיחה הסתכמה בכך שהמחנך הדגול שאל אותו: "חבר, מה השעה?..."

הנסיעות ממקום למקום היו בגדר סכנת חיים. בשנת 1919, כשנסע שרגא-פייבל מסוסניצה לקייב, קרתה תאונה לרכבת ונשרפו ארבעה קרונות עם ילדים. הקרון החמישי, בו נמצא שרגא, נזרק לצד המסילה. הוא נפצע והועבר לסוסניצה, מחוסר-הכרה, ובילה שבועות אחדים בבית-חולים.

פעם אחרת נעצרה הרכבת על-ידי כנופייה של מאכנו. הגברים, ושרגא בקהלם, הורדו מהקרונות והופשטו מבגדיהם, ומאכנו נשא בפניהם נאום באוקראינית:
"אתה החזקת בשלך די, עכשיו גם לי מגיע להחזיק!"
ושדד את כל אשר היה עליהם.

נסיעות אלה היו לצורך עבודתו של שרגא בקואופראציה הממשלתית באוקראינה, ולוועידות ולכינוסים שונים. החשובים בהם: ועידת "ראדיקאל-פועלי-ציון" באודיסה ב-1917-1918, שבה השתתף כציר וכנואם. וכן בוועידת "ראדיקאל-פועלי-ציון" בחארסון, ב-1919, שהתקיימה כבר במחתרת ופוזרה על-ידי השלטונות הסובייטיים. חלק מציריה נאסר, והאחרים, ושרגא בתוכם, ברחו דרך חלונות המרתף כשם מתערבבים בין המתפללים בבתי-הכנסת הסמוכים.

*
אותה תקופה, בראשית צעדיה של הייבסקציה, "נתרכזה מלחמתה בעיקר נגד ההסתדרויות הציוניות הבורגניות, אך בתנועת 'פועלי-ציון' לא העזו לשלוח יד." כתב לאחר שנים ד"ר אהרנשטם, ממנהיגי התנועה. "ההשתתפות של 'פועלי-ציון' במוסדות המהפכה היתה עדיין ניכרת למדי. במקומות שהיתה קיימת מפלגת 'ראדיקאל-פועלי-ציון', השתתפה במועצות הפועלים ובמוסדות סובייטיים שונים. אולם מפלגה זו היתה לצנינים בעיני הייבסקציה, ועיני ה'צ'קה' היו צופיות על כל צעדיה כדי להכשילה ולהכותה עד חורמה. ובכל זאת המשכנו בקיומנו ובעבודתנו מתוך ידיעה, שעין רעה עוקבת אחרי כל צעד ושעל מפעולותינו.
"באותה תקופה שכנה המזכירות של מפלגתנו בחארסון, ומשם קיימה קשר מתמיד עם כל ארגוני המפלגה, שהיו פזורים על פני אוקראינה, אך מחמת הרדיפות שהתחזקו, הלכו והתרופפו הקשרים. לכך הצטרפו גם קשיי התחבורה שבין הערים השונות, בעטיין של כנופיות האטמנים שהיו מפילים אימתם על כל הדרכים. בפרעות שערכו נפלו גם רבים מחברינו, והארגונים נאלצו להתפזר 'עד יעבור זעם'. אולם גם במקום שיד הבולשביקים היתה עוד על העליונה, הוחמר מצבנו, והגרוע ביותר היה שב'מלחמת הקודש' נגדנו נתנו יד לייבסקציה גם אחינו יריבינו, 'פועלי ציון' הקומוניסטים. הם, חסידי התיאוריות של המרכז הטריטוריאלי' וה'אבולציה', הפכו את עורם בין לילה ונעשו קנאים לבולשביזם, יותר מהבולשביקים עצמם; רדיפותיהם את ה'קונטר-רבולוציה' של 'ראדיקל פועלי-ציון' הצטיינו בקיצוניות רבה, ושימשו להם תריס ומגן, שלא יהיו הם עצמם חשודים על ציונות, וגם כפרה על חטאי העבר שלהם.
"בתנאים כאלה המשיכה בכל זאת מפלגת ראדיקל-פועלי-ציון' להתקיים רשמית. אף-על-פי-כן ברור היה, כי ימי הליגאליות שלה ספורים. הידיעות על פירוק ארגונינו בערים שונות בישרו את גורל הכלייה הצפוי לכל המפלגה. מן ההכרח היה לחשוב על דרכי העבודה, כדי להתגבר על הקשיים המרובים, הכרוכים ברדיפות הללו וכן בצרות הנגרמות על-ידי משטר הכנופיות במקומות שונים. שרידי הארגונים מערים שונות נדברו אז לקרוא מועצה דחופה בחארסון, היא המועצה השנייה, שבה הוחלט לקיים ועידה בבית פרטי ללא כל פרסום וחגיגות." ("הצטרפות ראדיקל-פועלי-ציון' לצ"ס", מאת ד"ר י. אהרנשטם. מתוך: "ספר צ"ס", עמ' 69-70).

החברים, שהגיעו לוועידה ממקומות רחוקים כמינסק, צ'רניגוב וסוסניצה, סיפרו סיפורים מזעזעים על התלאות וההרפתקאות שאירעו להם בדרך. על אף כל הקשיים נפתחה הוועידה במועד שנקבע, והחלטתה העיקרית היתה ליצור חזית אחידה של כל הזרמים הציוניים העומדים על הבסיס הסוציאליסטי.

"קרובה ביותר לפרוגרמה שלנו באותה תקופה היתה האידיאולוגיה של צעירי-ציון-שמאל. ואילו זו של ס"ד פועלי-ציון נהפכה לנו לרועץ שכן מחמת נטייה קיצונית לצד הבולשביזם באו כמעט לידי ליקווידציה של הציונות. כחודשיים אחרי הוועידה הוחמר המצב ביותר. פעולות דיכוי שונות נגדנו נערכו במקומות שונים, ומצב זה קשר אותנו יותר ויותר לצ"ס, שגם הם נרדפו עד צוואר, וכל פעולתנו ירדה למחתרת." (שם).

כתוצאה מאותה ועידה, החל משא ומתן בין הוועדים המרכזיים של שתי המפלגות, שלאחריו הושג האיחוד כך: בחארסון היה קיים חוג דרמטי שהציג מפעם לפעם הצגות באידיש בתיאטרון העירוני. בחוג פעלו נמירובסקי (מרדכי נמיר) בתור שחקן ואהרנשטם בתור במאי. הם לא הרבו בהצגות, ולעומת זאת הרבו בחזרות, ששימשו להם לעיתים קרובות מסווה לאסיפות המפלגה.

"המשא-ומתן על האיחוד התנהל זמן ארוך, והיות שהיה צורך להעביר החלטתנו הסופית למרכז צ"ס בחארקוב באופן דחוף, לא היתה ברירה אלא לסיים את המשא-ומתן בערב בהצגה של 'דער יידישער קינג ליר'. וכך עשינו. בהפסקה שבין המערכה השנייה והשלישית הגענו אני והחבר שמוליאן (גם הוא שחקן שהשתתף באותה הצגה) מטעם 'ראדיקל-פועלי-ציון', והחבר מ. נמיר מטעם צ"ס, לידי הסכם עקרוני על איחוד שתי המפלגות. באותו ערב שיחקנו על הבמה, ומאחורי הקלעים סיימנו אקט היסטורי בדברי ימי התנועה הציונית-סוציאליסטית." (שם).

*
באותה תקופה, 1920-1921, השתתף שרגא כציר, ונאם, בכנס הקואופראטיבי הכלל-אוקראיני שהתקיים בקייב, נטל חלק בכינוסים מחוזיים של האיגודים המקצועיים, בשני כינוסים של האיגודים המקצועיים במוסקבה, ובמיספר כינוסים של "החלוץ".
בכנס "בינלאומי" שהשתתף בו בחארקוב, ושאליו הוזמנו גם אורחים מחוץ-לארץ, כדי לעשות רושם על הזרים, הלבישו המארגנים הסובייטיים פועלים פשוטים בחליפות חדשות, והללו הוצגו בפני האורחים כ"מדענים", אך הסתובבו כגלמים ולא ידעו להוציא הגה מפיהם.

*
לנא"פ, המדיניות הכלכלית החדשה, שהחלה בשנת 1921, נועד תפקיד כפול: לאפשר את קימום הכלכלה, החקלאות והתעשייה, באמצעות שיבה מוגבלת, כפופה לפיקוח, לקאפיטאליזם הפרטי. ומצד שני, להגדיל בהקדם האפשרי את חלקו של הייצור הסוציאליסטי.
לשם כך הושב על כנו חופש המסחר בפנים הארץ, והאיכר, לאחר שפרע בתוצרת את ההיטל המגיע למדינה, היה רשאי למכור בשוק החופשי את יתרת תוצרתו. ניתנה רשות לבעלי-מלאכה למכור את מוצריהם, ובוטלה הלאמת המפעלים התעשייתיים המעסיקים פחות מעשרים פועל.
אך דווקא הפוגה זו, שהביאה קץ לכפייה הקומוניסטית של שנות המהפכה הראשונות, בצל מלחמת-האזרחים, ואף יצרה, למשך שנים אחדות, מעמד של מתעשרים חדשים, שכונו "נא"פמאנים" – נוצלה בסופו-של-דבר לשם ביצורו של הסקטור המולאם. התעשייה הכבדה אורגנה בטראסטים ובסינדיקאטים ממשלתיים. קואפראטיבים של צרכנים רבו והלכו, מאוגדים בהנהלות מרכזיות, ובידיהם מוחזקות החנויות הגדולות. המסחר הפרטי נותר רק בתחום הקמעוני, וחלקו במסחר הסיטוני בכלכלת המדינה היה זעיר.
לדברי דבורה נפוצה אז הבדיחה: "מה זה נא"פ? – אדם אחד החליט שהוא תרנגול. אינו יושב לאכול ליד שולחן. חיפשו לו מרפא ולא מצאו. לבסוף בא יהודי והציע: 'אני אלמד אותו!' – כיצד? – בא היהודי אליו ואמר לו: 'שמע, אמנם אתה תרנגול אבל דע לך שאצלנו עכשיו יש חידושים במדינה.' – 'מה?' – אצלנו תרנגול יושב עכשיו ליד השולחן!' – זה נא"פ!"

*
שרגא היה, מה שדבורה מכנה ברוסית – סַאמוֹרוֹדוֹק, אדם שלמד מעצמו, אוטודידאקט. את "הקאפיטל" של מארקס, ברוסית, הביאו עימם ארצה והוא נמצא בספרייתם עד היום. שרגא "ידע אותו בעל-פה." פרק-זמן השתתף שרגא בסמינר של כלכלני קואופראציה ואיגוד מקצועי בחארקוב, בחסות השלטון הסובייטי.
א. זברסקי, לימים יושב-ראש הנהלת בנק הפועלים בארץ, שהה באותה תקופה עם שרגא בסמינר בחארקוב, וכתב עדות מפורטת על הוועידה האזורית של הקואופראטיבים היהודיים שהתקיימה בעיר זו בספטמבר 1919, על פעולתם של תשעים-ושישה קואופראטיבים יהודיים באוקראינה, קרים ואיזור הדון, מהם שלושים-וחמישה לאשראי ושישים-ואחד לצרכנות.
הקואופראטיב "כלכלה" נוסד בסוף שנת 1918 על-ידי תנועת "צעירי-ציון" (צ"ס) ובין חברי הנהלתו היו חיים הלפרין, לימים מנהל בנק ישראל לחקלאות, וזברבסקי עצמו. הקואופראטיב הצרכני הזה אף התקבל כחבר בארגון המחוזי של הקואופראציה הכלל-רוסית, ועסק גם בפעולה חינוכית ותרבותית, גני-ילדים, שיעורי-ערב למבוגרים, תמיכה בארגוני הנוער, בתיאטרון ובהוצאת שבוען ציוני בשפה הרוסית. מחזורו של הקואופראטיב הגיע ליותר ממיליון רובל בחודש.

"מיטב עסקני הציונות העובדת ראו בפעולה הקואופראטיבית הענפה אחד המכשירים היעילים והחשובים ביותר לארגונם של המוני ישראל לשם שיפור מצבם הכלכלי, החברתי והתרבותי במקומות מגוריהם, ולהכשרתם לעלייה מאורגנת לארץ. אולם המציאות הנוראה של מלחמת האזרחים, וביסוסו הסופי של השלטון הסובייטי אחר-כך, שמו קץ מהיר לכל התנועה העממית החשובה הזו, שעמדה רק בראשית התפתחותה והצלחתה." (א. זברסקי: "הקואופראציה היהודית ברוסיה לאחר המהפכה", מתוך "ספר צ"ס", עמ' 336).

*
עיקר לימודיו של שרגא היה מתוך העשייה ובתחומיה. איש לא הדריך אותו. לפעילותו בתחום הקואופראציה הצרכנית היהודית ברוסיה הסובייטית, היתה לימים השפעה על עיצוב השקפת עולמו הציבורית בארץ, בהנחת יסוד לקואופראציה הצרכנית. המטען הרעיוני שהביא עימו היה פרי ניסיונו בארגן חיים של שיתוף חברתי וכלכלי.

בהסתיים תקופת הנא"פ ובהחל תקופת הקולקטיביזאציה ותוכנית החוֹמש הראשונה (תחת שלטונו של סטאלין), כאשר חוסל בהדרגה ובאכזריות הסקטור הפרטי, וגם החנויות הקואופראטיביות איבדו את עצמאותן, הוכפפו לחנויות-המדינה ונבלעו במסחר הממלכתי – כבר נמצאו שרגא ומשפחתו הרחק משם, בארץ-ישראל.

המשך יבוא