בחודש פברואר 1993

[מתוך היומן]

28.2.93. יום ראשון. יום גדוש פעילות סביב האסיפה המיוחדת של אגודת הסופרים. לקראת 17.00 אני בבית הסופר עם טייפ ושתי קלטות בנות שעתיים כל אחת. יושב להתייעצות עם בסר, תומר, ברטוב, ואחרים. האסיפה מתחילה באולם הגדול ב-17.30 לערך. ארז עולה לדבר ומיד משסעים אותו ברטוב ותומר בהצעות לסדר היום. הוא אינו נותן להם לדבר. כאשר יעקב בסר עולה לדבר, ודומני גם ברטוב, מתנפל עודד סברדליק על המקרופון וחוטף אותו בכוח. אני יוצא בכעס ובצעקות מן האולם, ומודיע שאני עוזב את אגודת הסופרים וקורא לאחרים לצאת אחריי. באותו זמן מציעים את יוסף אורן, מנוחה גלבוע, אם איני טועה, ואותי, לנשיאות האסיפה. ארז יורד ויוסי אורן עולה ומתחיל לנהל את האסיפה.

אני לא מסכים לחזור לאולם עד שלא ייבחר יו"ר אחד לאסיפה. מצביעים ביני לבין יוסף אורן, הוא מנהל ביושר את ההצבעה. אני נבחר ועולה לבמה ומתחיל לנהל, בעזרתו, את האסיפה. במשך כל הערב הארוך הזה הוא מתנהג בהגינות, ביעילות, בלויאליות ובתבונה, ואין בינינו שום חילוקי דיעות.

אני מפעיל את הטייפ שלי ופותח בדיון. מציע להקדים את סעיף התבטאות החברים לסעיף של דו"ח ועדת הביקורת. ההצעה מעוררת התנגדות כמו גם תמיכה. כאשר חנוך ברטוב עולה לדבר, תומך בהצעה, מפריע לו פרץ דרור-בנאי ואינו מניח לו לדבר. ברטוב אומר: "מדוע אתה צועק עליי, מה עשיתי לך, חשבתי שאנחנו חברים, הלא אתה עובד יהלומים?"

שלי אלקיים מתפרצת על ברטוב בסגנון עדתי חצוף ומאשימה אותו שהעליב את בנאי. ברטוב מנסה להסביר שאמר כך משום שהוא עצמו היה פועל יהלומים. לא עוזר. ברטוב מסיים את דבריו בכך שהאסיפה היא ריבונית, כל חבר רשאי להביא את דבריו, ואז "במלחמה כמו במלחמה!"

כשאני מנסה להביא להצבעה מתפרץ לקראתי מהקהל עודד סברדליק, עולה על הבמה מהחזית וחוטף בכוח את המיקרופון, הנטוע בעמוד מולי, ושעליו אני סוכך בידיי, וכמעט שובר אותו. אני צועק: "תראו מה שקורה כאן!" ו"האיש הזה לא-נורמאלי!" והודף כלפיו את ההעמוד, לאחר שחטף את המיקרופון, ורואה את סברדליק נשמט למטה מהבמה. ואכן באותו זמן, כך מתברר לי מאוחר יותר, קמים רצים באולם רינה ליטווין, אלי רוה ועוד סופרים אחדים – אחרי עודד סברדליק כדי לעצור בו. אלי תופס בו, רינה מושכת בכוח בשרוולו, ובכוחות משותפים הם מורידים אותו למטה כדי שלא יתקוף אותי. רינה מספרת לי, מאוחר יותר, שצעקה עליו מה הוא עושה, ואלי מספר לי, גם כן מאוחר יותר, שפחד פן סברדליק יהפוך עליי את שולחן הנשיאות ולכן רץ להחזיק בו.

(את הסיפור הזה משלים לי אלי רוה לאחר ימים אחדים. לדבריו הייתי חיוור מאוד, וניראיתי כפוחד פן סברדליק הולך להתנפל עליי. מעניין שאני עצמי לא חשתי שמץ של פחד, עובדה שלא ברחתי, אלא רק יצאתי מכליי מרוב כעס, דבר שהתבטא בעוצמת הקול שלי).

אני לא מבחין בהמשך המהומה כי אני שקוע בעצת יוסי אורן להכריז על הפסקה לעשר דקות, לשם התייעצות, וכך אמנם עושה. מוטי, האחראי על בית הסופר, רץ ואוסף את המיקרופונים היקרים, החדשים, כדי שלא יישברו.

לאחר כרבע שעה אני מחדש את האסיפה. לא מוותר על כך שהמיקרופון יישאר בידי, ויוחזר המיקרופון השני לדוכן הנואמים. המדברים עולים בזה אחר זה במשך כארבע שעות, מהן אני מקליט את השעה הראשונה, השלישית והרביעית. בהקלטת השעה השנייה, או חלק ממנה, חל איזה שיבוש, כניראה לא לחצתי נכון. עם זאת, האסיפה נמשכת מעבר לכמות הקלטות שהבאתי, ואת מחצית השעה האחרונה, כולל ההצבעות, כבר איני מקליט.

זמן לא רב לאחר חידוש הדיון נכנס מישהו ושואל אם יש רופא באולם. אחר כך מוסרים לי, ואני מודיע – שחנוך ברטוב קיבל התקף-לב לאחר שיצא מהאולם, הוחש לבית חולים איכילוב, ומאוחר יותר נמסר שהוא מאושפז בטיפול נמרץ ומצבו רציני.

אינני חוזר כאן על כל פרטי הדיון, שאחד הרשמים הקשים העולים ממנו הוא שחבורה של גראפומאנים עדתיים, אכולי מרירות, אנונימיים, השתלטה על האגודה והפכו אותה למעין מהדורה "ספרותית" חילונית של ש"ס. זה עצוב לומר, בייחוד בימים שבהם יוצא לאור "ויקטוריה" של סמי מיכאל, אחד ההישגים הגדולים של הפרוזה העברית. הוא, כמובן, לא היה באסיפה.

יו"ר ועדת הביקורת, אלמוני בשם נהוראי שיטרית, עושה רושם מפחיד. אטום. תת-רמה כזו לא ניראתה גם בימים הלא-נעימים של שלטון ה"זקנים" באגודה. הוא מבטיח שמה שהיה עד כה זו רק התחלה!

3.3.93. יום רביעי. ...למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים איכילוב, לבקר את חנוך ברטוב. הוא כבר יושב ליד מיטתו. אני משוחח איתו כשעה. מודאג שמא הוא מדבר יותר מדי על ענייני אגודת הסופרים, וחבל שיתרגז והדבר ישפיע על מצבו. הוא מספר שלאחר שיצא, בסיימו את דבריו, ישב ב"ספרייה" לבד וחש ברע. המלצרית הביאה לו כוס מים, כניראה הרגישה במצבו. באו שלמה ניצן ומנוחה גלבוע. לפתע חש שהוא מתעלף ושלמה ניצן אמר שראשו צנח על כתפו, של שלמה. כשהתעורר כבר הגיע ניידת טיפול נמרץ ומיד טיפלו בו. התברר שהיה לו אוטם שריר הלב במדור, שלא התפשט בזכות הטיפול המהיר. חנוך ניראה לא רע, מחייך ועירני, ושומר על מצב-רוח טוב. איש יקר. תוצרת פתח-תקווה.

איש מאגודת הסופרים לא התעניין במצבו ולא דרש בשלומו.

ברטוב מבקש ממני שאני אקח על עצמי את היו"רות של האגודה. אני אומר לו שלא בא בחשבון.

עוד הוא מספר כי לפני האסיפה אמר לו ... כי אם יביעו בארז ביטון אי-אמון וידיחו אותו, יתפרש הדבר כפעולה נגד המרוקאים (שמאי גולן אומר לי, מאוחר יותר, שהתבטאות ... היתה שזה יקומם את כל המרוקאים!).

[תודה לאל, חנוך ברטוב חי עוד 23 שנים מאז התקף הלב הראשון הזה, שחטף בגלל ההתרגזות באסיפה של אגודת הסופרים, וגם כתב והוציא ספרים נוספים].