[הנוסח השלם, ללא קיצורים ועריכה, של המאמר שנשלח לפרסום ב"תרבות וספרות" של "הארץ", לפי בקשתם, ונדפס ביום שישי, 23.12.16, תחת הכותרת "איש יקר, תוצרת פתח תקווה".
רק לנמעני המכתב העיתי ניתנת כאן האפשרות לקרוא את המאמר המקורי.
באתר האינטרנטי של העיתון הופיע המאמר, עם תמונת ברטוב, ביום שישי בבוקר, אבל לאחר כשעתיים הוסר, כנראה במכוון, ומאז נעלם כלא היה].

שעות אחדות לאחר ששמעתי את הידיעה על מותו של חנוך ברטוב כתבתי את השורות האלה:
חנוך ברטוב לא מת
הוא רק החליף מצב צבירה
והחיוך שלו נשאר כמו תמיד

כך היה החיוך שלו, שדומה כי לא עזב את פניו גם כשהיה כועס או ממורמר. לא היכרתי אותו אישית בפתח-תקווה, כי הוא התגייס כבר בגיל 17 לצבא הבריטי, בשנת 1943, ואני אז ילד בן שבע שגר בפינה אחרת של המושבה, זו המושבה שאליה הוא לא חזר, אם כי היא לא הרפתה ממנו כל שנות חייו וכתיבתו.
הסצינה הפותחת את "פצעי בגרות" מתרחשת ביום כיפור בבית כנסת במושבה, כאשר אביו של הנער אלישע זועק בתפילה, בהיוודע האסון הגדול שבו הושמדה מרביתה של יהדות אירופה. אלישע אינו יכול לשאת את מה שנראה בעיניו כהתבזות, כחולשה נוראה, כפאסיביות הרת-אסון של האב ובני-דורו, ובו-במקום הוא מחליט להתגייס לצבא הבריטי ולהילחם בנאצים. כך, בגיל צעיר, מתוך התרסה על מה שנראה בעיניו כהתמוטטות ערכה של האמונה שבה מחזיק אביו, הוא יוצא למסע התבגרות ארוך, ובו תחנות שקשה לשכוח אותן. החיילים שמחליטים ללכת לבית זונות ואילו הוא, הבחור אלישע, נרתע. המפגשים עם חיילים גרמניים ובעיקר המפגש המצמרר עם בני-עמו, פליטי מחנות הריכוז, "שארית הפליטה", יהודים כמוהו אבל אחרים.
"פצעי בגרות" אולי לא התיימר להעלות את התקופה והנופים שעל רקעם ובהתמודדות עימם הוא מתרחש – בתור רומאן היסטורי, כמעט תיעודי, אך אם נשפוט אותו על פי מטרתו הפנימית – שיקוף לבטיו של בחור ארץ-ישראלי צעיר, בן משפחה דתית במושבה – באירופה שלאחר מלחמת-העולם השנייה, בתור חייל בבריגדה היהודית – ניווכח, כי הספר עומד בכבוד בהגשמתה של אותה מטרה פנימית, אמנם מאוד-מאוד מינורית-לכאורה וכביכול צדדית ל"רוח התקופה" – אך זו מטרה אשר טבועה בו מתוך זווית-ראייה אישית וכנה. איני בטוח אם בבוא חנוך ברטוב לכתוב את ספרו לא ביקש דווקא לשקף ולהתמודד בו עם יריעה רחבה יותר מזו שהצטיירה בו, אבל דווקא בתוצאה – יופיו המכאיב של הספר.

האב הוא גם גיבור סיפורו של ברטוב "יהודי קטן". אביו, אדון הלפגוט, שאכן היה קטן-קומה, היה דמות מוכרת במושבה, מכין נערים לבר-מצווה וגם נציג קופת חולים עממית, ממשרדו ב"בית האיכר", וכבר אז, בשנות ה-50, הוא סיפר בגאווה להוריי, חברי הקופה, שיש לו בן "סופר".
לימים יעמוד ברטוב על כך עד כמה מוזרות דרכי עולם – אביו, שעלה ארצה מפולין ב-1925, שנה לפני היוולדו של חנוך, לא עזב אותה מאז אפילו פעם אחת, ואילו הוא, חנוך, ה"צבר", הפך במרוצת חייו ליהודי הנודד, ממקום למקום בארץ, ושנים רבות בחוץ לארץ, בארה"ב ובאנגליה.

אכן, לחנוך ברטוב היה ויכוח מתמיד על דמות ה"צבר". בראיון עם דנה מיכלין עמיחי, משנת 2009, הוא אומר:
"[ספרי] 'של מי אתה ילד' הוא גם סיפור פשוט של ילדות במושבה בשנות העשרים והשלושים עד ראשית שנות הארבעים, אבל הספר כולו הוא התרסה נגד הסטריאוטיפים, שהחלו להיקבע על דמותו של הצבר. היהודים שבאו מן הגולה ונשאו איתם את כל הפצעים והמכאובים והזיכרונות שלהם ושל אבותיהם ושל אבות אבותיהם, החלום שלהם היה, כמו שברנר תיאר את הילד עמרם ב'מכאן ומכאן'[*]: ז'לוב כזה, שבקושי מדבר, ומרביץ מכות.
"זה היה האידיאל, אבל אידיאל שמקופלת בו פורענות גדולה. ואני ראיתי כמה מן הדברים שהתפרסמו והפכו למוקדי חיקוי ואמרתי בליבי שאני רוצה לספר סיפור של ילד ארץ-ישראלי כפי שהוא היה באמת, לא כפי שרצו שיהיה, לא כפי שהתעמלנים והמורים והסופרים ציירו אותו, אלא ילד, שהוא לא פיסי, שלא משחק כדורגל, שאוהב לשבת בבית ולקרוא ספרים; הוא חולמני, ויותר רוחני במובן מסוים. זאת היתה מטרתי המוצנעת, אבל הייתי נאמן מאד להוויה שתיארתי. תיארתי מושבה.
"אנחנו גדלנו בחברה שבאמת היתה, ואני בורח ממילים גבוהות כי הן המסוכנות ביותר, היא באמת היתה חברה ציונית במובן הפשוט של המילה. היתה הזדהות מוחלטת. למדתי בגימנסיה אחד העם בפתח תקווה בגיל 13, והיה ברור שאנחנו מצטרפים ל'הגנה'. כיבוש הארץ [בידי צבאו של רומל] היה קרוב מאוד. זה היה מובן מאליו, היום הכול נראה אחרת. למשל הלשון העברית; אני שמעתי בילדותי את כל הלשונות כי גדלתי בשנות השלושים, כשהגיעו העליות מגרמניה ומפולניה ומכל מיני מקומות, אבל השפה המותרת, המותרת על פי הלב, היתה העברית. בבית אבא אסור היה להשמיע מילה שלא בעברית, לא ביידיש ולא בשום שפה אחרת.
"פתח-תקווה היתה נוחה לתיאור מפני שהיא היתה גם מקום ותיק אבל גם מקום מרובד ביותר, רב שכבתי; הכול היה שם, מחרדים קיצוניים עד קיבוצי השומר הצעיר שהיו בהכשרה; מאשכנזים הונגרים ואשכנזים פולנים וירושלמים ועד לבוכרים ותימנים, זה מין מיקרוקוסמוס כזה שבשביל סופר זה גן עדן כי הוא רואה את העושר הרב ואת הגיוון הרב.
"כשהספר יצא לאור ערכו לי מסיבה קטנה וחברי הטוב עזריה אלון העביר לי פתק – אתה הוא הצבר המיתולוגי; אבל אני לא קיבלתי את זה. אני מודה שנולדתי בארץ ישראל לא בזכותי, נולדתי בזכות הוריי שעלו לארץ, ומה שיש בי, יש בי במידה מרובה מאימי ומאבי, שידע עברית על בוריה. גדלתי בבית דתי ציוני, אז ספגתי משתי המלכויות, ואם אני יודע עברית זה במידה רבה הודות לבסיס הזה שהוא הקנה לי. הוא היה מתקן את שגיאותיי.
"חשובה לי מאוד התשובה על השאלה 'של מי אתה ילד' ו'אני לא הצבר המיתולוגי', כי המילה מיתולוגי היא המילה האופרטיבית, יצרו מיתוס מדבר שאין בו שום מיתוס."
וכשהיא מבקשת ממנו לנסח בקיצור את ה"אני מאמין" שלו, הוא עונה: "אני יהודי, וכיוון שאני יהודי אני ציוני, וכיוון שאני ציוני אני ישראלי."

אני נזכר באירוע שבו חטף חנוך ברטוב את התקף הלב הראשון שלו. הוא היה אז בן 67, וזה קרה בפברואר 1993, בבית הסופר בתל אביב. באולם הגדול התקיימה אסיפה כללית סוערת, שאני נבחרתי להיות היו"ר שלה. על הפרק היתה הבעת אי-אמון בארז ביטון, שהיה אז יו"ר אגודת הסופרים. הצעתי להקדים את סעיף התבטאות החברים לסעיף של דו"ח ועדת הביקורת. ההצעה עוררה התנגדות כמו גם תמיכה. כאשר חנוך ברטוב עלה לבמה, תומך בהצעה, הפריע לו פרץ דרור-בנאי ולא הניח לו לדבר. ברטוב ענה לו בחיוך: "מדוע אתה צועק עליי, מה עשיתי לך, חשבתי שאנחנו חברים, הלא אתה עובד יהלומים?"
ואז שלי אלקיים התפרצה על ברטוב בסגנון עדתי חצוף והאשימה אותו שהעליב את בנאי.
ברטוב ניסה להסביר שאמר כך משום שהוא עצמו היה פועל [לוטש] יהלומים. זה לא עזר. ברטוב סיים ואמר כי האסיפה היא ריבונית, כל חבר רשאי להביא את דבריו, ואז "במלחמה כמו במלחמה!"
זמן לא רב לאחר מכן נכנס מישהו לאולם ושאל אם יש רופא באולם. אחר כך מסרו לי, ואני הודעתי מעל הבמה – שחנוך ברטוב קיבל התקף-לב לאחר שיצא מהאולם, הוחש לבית חולים איכילוב, ומאוחר יותר נמסר שהוא מאושפז בטיפול נמרץ ומצבו רציני.

לאחר ימים אחדים ביקרתי אותו במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים. הוא כבר ישב ליד מיטתו. סיפר שלאחר שיצא, בסיימו את דבריו, ישב ב"ספרייה" [המסעדה] לבד וחש ברע. המלצרית הביאה לו כוס מים, כניראה הרגישה במצבו. באו שלמה ניצן [הסופר] ומנוחה גלבוע. לפתע חש שהוא מתעלף ושלמה ניצן אמר שראשו צנח על כתפו, של שלמה. כשהתעורר כבר הגיע ניידת טיפול נמרץ ומיד טיפלו בו. התברר שהיה לו אוטם שריר הלב, שלא התפשט בזכות הטיפול המהיר.
רשמתי ביומני על אותה פגישה: "הוא ניראה לא רע, מחייך ועירני ושומר על מצב-רוח טוב. איש יקר. תוצרת פתח-תקווה. איש מאגודת הסופרים לא התעניין במצבו ולא דרש בשלומו. הוא מספר כי לפני האסיפה אמר לו [סופר ידוע] כי אם יביעו בארז ביטון אי-אמון וידיחו אותו, יתפרש הדבר כפעולה נגד המרוקאים וזה יקומם את כל המרוקאים!"
תודה לאל, חנוך ברטוב, "תוצרת פתח-תקווה", חי עוד 23 שנים מאז התקף הלב הראשון וגם כתב והוציא ספרים נוספים.

באותה שנה, 1993, הוצאתי את ספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה". אחד ממקורות ההשראה לספר היה סיפור של חנוך ברטוב על דמות דומה לחלוטין לאברהם שפירא, שבבוקר כ"ז בניסן, יום השנה להתקפה על המושבה בחודש מאי 1921, יוצא הדור בחליפתו הלבנה וזקוף, לאזכרה השנתית שבה הוא נואם, כדרכו, והנה איש כבר אינו זוכר אותו ואינו בא לשמוע אותו.
בשעתו שמעתי הרצאה של ברטוב על אברהם שפירא, דומני שזה היה בכנס בבית אברהם שפירא בפתח-תקווה, וביקשתי ממנו רשות לצטט על גב ספרי את דבריו אלה:
"היופי בסיפורו הוא בפרטים," אומר הסופר חנוך ברטוב. "כמו ב'מזרחון'. הגיבור הבודד על סוסו, שהוא בעצם השריף, האיש שבידיו הופקדו ביטחון היישוב, החוק והצדק, ואם תרצו גם המוסר. באברהם שפירא יש היסוד הזה – הגיבור הבודד היוצא למרחקים להחזיר את הסדר לעולם. עומד מול מתנכלים, שודדים, פורעי-חוק, אבל הוא נוהג איתם על-פי העקרונות שלו, המוסר שלו. הוא מבין אותם, לומד אותם, מסתדר איתם, אבל הוא לא נהפך לאחד מהם."
במידה מסויימת כזה היה גם חנוך ברטוב עצמו, ש"לא נהפך לאחד מהם," שהתקומם נגד השיוך שלו ל"דור הפלמ"ח". הוא מעולם לא היה בפלמ"ח. במלחמת השחרור לחם בירושלים, בחטיבת עציון, חטיבה 6, וגם בחטיבת גבעתי, אבל "הפלמ"ח היה הצבא המיתולוגי" – וכנגד המיתוס הזה התקומם כל ימיו, כמו בספרו "אני לא הצבר המיתולוגי".

בסיום השיחה עימו בשנת 2009 שאלה אותו דנה מיכלין עמיחי: "מה אתה מאחל לעצמך לשנים הבאות?"
חנוך: "שלא יהיו לי כאבים. לוּ הייתי שומע לרופאים, הייתי כבר מזמן בכיסא גלגלים. אדם בדורי, שעבר את כל הדברים שאנשים כמוני עברו והגיע לגיל 82, ועוד מעז לבוא בטענות? את יודעת כמה פעמים המוות נגע בי? והנה הגעתי עד הלום. יש לי משפחה שאני מאד גאה בה, יש לי חיים, אז כואב, נו אז מה?"

[*] איני בטוח אם חנוך ברטוב ידע שדמות הילד עמרם, שגדל במושב עין-גנים במזרחה של פתח-תקווה, נוצרה על פי נער קטן ואמיץ בשם דב-ברל פסילוב, שאצל הוריו בעין-גנים התגורר תקופת זמן ברנר. פסילוב היה אביו של האלוף מיל. נתי שרוני וסבהּ של השחקנית יעל שרוני.