פרק מתוך הספר "ימים של לענה ודבש",
סיפור חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב

יום אחד, כאשר אסתר שוטפת ממי-הסבון את מיצי, חתולת האנגורה שלה, ואחר-כך עוטפת אותה במגבת ישנה ומניחה אותה בשמש להתייבש, נוחתת עליה לפתע-פתאום הפקודה: "בואי!"
כאשר האם פוקדת עליה אי-אפשר לסרב. יש לה יד קטנה ונוקשה מעבודה, שאותה היא תוקעת בין כתפיה הרזות של הילדה ומכוונת אותה לאשר תרצה. כך גם עתה, כשהיא מיישרת את הסרט האדום בשערותיה, מנקה את רגליה היחפות מן החול, ומוליכה אותה היישר ל"סאלון", משם בוקע בליל-דברים ביידיש, בגרמנית וברוסית. עניין רגיל הוא בבית יהודה ראב שמבקרים בו עסקנים ציוניים מחוץ-לארץ, וידידים ומכרים מבין הדמויות הבולטות ביישוב העברי החדש. אסתר עוברת על פני שורה של אנשים ומושיטה להם את ידה לשלום באותה תנועה שבה היא רוכסת בחורף את כפתורי נעליה הגבוהות. ליבה נתון, לאמיתו של דבר, למשהו אחר. היא חוששת פן החתולה, שעזבה אחריה, שבה ומתגוללת עתה בחול החם ושערותיה הארוכות והמשייות קולטות לתוכן קוצים ואניצי-קש.
אסתר יודעת בדיוק מה עליה לעשות. עליה לתת "מיספר" – לשעשע את האורחים ולדקלם באוזניהם שיר עברי בפאתוס רב:
"שלום לך מרתה, תמתי עד נצח! / הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע."
או בקול נוגה ורך:
"דליה דליה, אין את ענייה. / אנה תסעי – – – "
הפעם היא בוחרת לשיר באוזניהם את "אשא עיניי אל ההרים", מזמור תהילים שמורתה הרוסית הצמידה אליו מנגינה אוקראינית לאומית, קשה למדי. לאסתר קול סופראן חלק, והיא פותחת פיה ברחבות ובתמימות, כמו שעושות ילדות קטנות בשעה שהן שרות, מבטאה את מילות הטקסט העתיק בקלות ובפשטות, ובמקום שילדות אחרות מתעייפות, מתחילות להתנשם וגומרות בפיאניסימו צרוד במקצת – עולה היא בקלות לטונים הגבוהים של הפינאל, ומסיימת בצליל רם ונקי.
רעם של מחיאות-כפיים ניתך עליה. היא עומדת על מקומה כברווז בגשם, ובעקשנות מביטה רק אל אימה. מחכה לאות שיינתן – להסתלק! אבל האות אינו ניתן.
שתי עיניים קרות מוזרות צצות לפניה, וקול קשה פונה אליה:
"הגידי לי בתי, היכן היית רוצה להתגורר, בפאריס או בירושלים?"
עליה לענות מיד, לעשות את חובתה. פאריס? מעודה לא שמעה שם זה. במוחה חולפים שמות שונים: ראש-פינה, זכרון, רחובות, גדרה... פאריס זה אולי כפר ערבי אחרי גדרה?
בסופו של דבר היא עונה בקיצור נמרץ: "ירושלים!"
ומיד רואה לפניה את האשנב בבית סבתא, כשמתחתיו ניצב שולחן ועליו שרפרף; כשעולים על השרפרף ומוציאים את הראש דרך האשנב משקיפים על פני נחל קדרון ורואים חמורים טעוני-שקים וערביות עטורות סלי-ירק על ראשיהן עולות במעלה ההר, וההרים, מסביב – 'אשא עיניי אל ההרים...' מהדהדות המילים באוזניה, ופתאום היא מרגישה על פי תגובות הנוכחים שקלעה היטב ומילאה את חובתה, ומבלי לחכות לאות – היא קופצת קפיצה גדולה אחת, ועוד אחת – ופורחת החוצה.

המעמד מתרחש בשנת תרס"ג, 1903, כאשר מבקר בארץ-ישראל המנהיג הציוני מנחם אוסישקין במטרה לאחד את היישוב כולו באמצעות הנהלה ציבורית אחת שאליה יישלחו נבחרים מכל מושבה. כדי לממש את מטרתו מבקר אוסישקין בכל המושבות, מגיע גם לפתח-תקווה ואגב כך סר לביקור אצל יהודה ראב. לימים יספר יהודה בספר זיכרונותיו את גירסתו שלו לפגישה:

מנחם אוסישקין ביקר אז בארץ, וביקרני בביתי. הוא פנה בעברית אל בתי אסתר, שהיתה אז ילדה. "היכן את רוצה לשבת?" (רצה לומר – לגור).
"בכיתה השמינית," ענתה.
"לא זה, היכן רוצה את לגור, בבירה?"
"אתה חושב בירושלים?" – שאלה, – "לא, כאן בפתח-תקוה."
אוסישקין לא הסתפק בכך, והמשיך: "כוונתי לא לירושלים, אלא לפריז. הרוצה את לנסוע לפריז?"
"לא, אני רוצה להיות בארץ אבותיי!" ענתה הילדה בכעס.
עם כל הכבוד לאוסישקין, לא שכחתי לו עד היום מיבחן זה. אוסישקין, שלא היה איסטניס ביותר, לא נמנע אפילו מלהוסיף:
"את הדברים האלה שמו בפיה..."
ובכן, לוּ ענתה הילדה "בפריז", הרי השערוריה הידועה על שאיפת הדור הצעיר ל"צרפתית" ולהגירה לחוץ-לארץ. כיוון שענתה מה שענתה – מסתמא הכינו אותה לכך. כאן כבר לא היה רצון "לראות", אלא לסלף...

לאחר שנים, באחד מן הקונגרסים הציוניים, נמצאת אסתר באכסניה אחת עם אותו "איש ברזל" בעל עיניים קרות. היא יושבת באולם-הכניסה, לפניה גל מעטפות וגלויות וכולה שקועה בכתיבה הביתה – לפתע צצות העיניים ההן מעליה:
"כותבים הביתה, מה? – 'אשא עיניי אל ההרים?'..."

* על הספר הזה המחזיק כ-600 עמוד קיבל המחבר תואר דוקטור לשם כבוד מידי פרופ' פלוץ בן שחר, רקטור אוניברסיטת בת-שלמה רבתי.