בגיליון ישן של "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" [23.9.16], בראיון של אלעד זרט [שם בדוי?] עם הלית ישורון, מצאנו קטע מעניין שבו היא מספרת על פגישתה עם המשוררת אסתר ראב:

"אני זוכרת משהו מאוד עוצמתי בפגישה עם המשוררת אסתר ראב. הפגישה עם אסתר היתה לפני החוברת הראשונה של 'חדרים'. היא שכבה במיטה בבית אבות בקריית-טבעון והתחילה לדבר, וכשהיא סיפרה לי על ההריונות שלה ועל כך שהיא ילדה בן ללא רוח חיים, משהו בדברים שלה התערבב עם דמות המשוררת שלה שכה אהבתי, נורא אהבתי את אסתר ראב, משוררת שצמחה מהארץ, ובאותה שיחה היא דיברה בקול של חיה פצועה."

על אותו ראיון באותו בית אבות בטבעון כתבתי, בסיפור חייה של אסתר, "ימים של לענה ודבש:

בביקורי האחרון לוקחת אותי האחות האחראית לחדרה הסגור של אסתר, כדי שאעבור על הדברים שלה. מאחר שעו"ד ברא"ז מופקד לבקשתה על כל רכושה, אינני נוגע בשום חפץ שלה, גם ביודעי שייתכן כי ייעלם או ילך לאיבוד. אני רק סורק היטב את כל ניירותיה כדי להציל כל מה ששייך לעזבונה הספרותי. אני מוצא חוברת "חדרים" 1, ממאי 1981, שבה נתפרסם ראיונה עם הלית ישורון, ועל גב נייר הכרומו של החוברת כתוב, יותר נכון חרוט, מעין שיר. בבואי הביתה אני מפענח אותו. דומה שאסתר כבר לא יכלה לראות היטב כאשר כתבה את השיר, ולא שמה לב שהעט הכדורי רק חורט בנייר הכרומו ואינו מצייר אותיות. את החוברת אני נותן מתנה להלית ישורון, והיא מפרסמת את השיר כבר לאחר מות אסתר, בחוברת "חדרים" 2, יחד עם צילום המקור.

זה שירה האחרון, "נוף שלא מכאן", ובו ממריאה אסתר ושבה אל איזאק הערטילאי – אליו ולא אל ראובן הארצי, הצעיר – שאליו היא מבטיחה לבוא לביקור בהיותה כבר רוח-ערב בין כרמל לתבור – אלא אל בעלה המת, הניצב למראשותיה, האסיר בנחושתי הנצח:

נוף שלא מכאן

אני והוא – רק

שנינו – ועולם ריק לחלוטין

רק אני והוא

ואין לנו דמות – –

רק הבהוב כחלחל –

ותמצית נשמות רוקדות

מפזזות לרגע מתלהבות

משתלבות ומביטות זו

בזו שתי דמויות ברורות

בכותנות שקופות, ונוהות

אחת לזרועות השני –

והזרועות – אותיות, אותיות-אור

נדבקות זו לזו –

שתיהן מחייכות –

בחיוך לא מכאן

והאפקים מאותתים

בכל צבעי הקשת –

ואין איש בא

רק ספיר של עין רחוקה

להובה אש נצח.

אני מקווה שהלית שמרה את החוברת, שיש לה ערך היסטורי רב, וכי תעביר אותה ביום מן הימים למכון "גנזים", שם תצורף לשאר הפריטים בארכיונה של אסתר ראב, השמור שם.