סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ה
המאסר של דבורה ושרגא

שנת 1923 היתה שנה מכרעת בחייהם של שרגא ודבורה, כי בה הבשילה סופית החלטתם לעלות לארץ. מבחינה כלכלית, שניהם היו מבוססים למדי באותו פרק-זמן. דבורה עבדה כמורה, ושרגא ניהל קואופראטיב. אבל החיים בסוסניצה, ובשאר יישובי היהודים בברית-המועצות, הלכו והשתנו. חלק מחבריהם היהודים נעשו קומוניסטים, מוסדות הקהילה העצמאיים התפרקו, והיא עברה לשלטון ה"ייבסקציה".
לאחר שרגא התמנה ראש-קהילה חדש, עגלון-לשעבר, יהודי מן ה"ייבסקציה" ושמו הרשמן או גרשמן. הוא התייעץ עם שרגא כיצד לכתוב את מקצועו הפרולטארי, הקודם, על דלת משרדו החדש, בצורה שתעורר כבוד. שרגא הציע לו: "פאסאז'יר פיהרר" – מנהיג נוסעים.
היחסים ברחוב היהודי התחדדו. שרגא זכה לכבוד המפוקפק של השתייכות לרשימה השחורה של "חתרנים מועדים" נגד המשטר. הוא נאסר לעיתים מזומנות, פעם בהאשמתו כסוציאליסט וכמנשביק, פעם כחשוד פוליטי סתם, או על פעילות ציונית.
אנשי ה"ייבסקציה" בסוסניצה, יהודים כולם, שלטו ביד רמה. הם הלאימו את הרכוש. עצרו יהודים. המצב הגיע לידי כך ששרגא וחבריו נאלצו להעביר מסר לאותו גרשמן, ראש-הקהילה "מטעם" – "אם לא תמתן את פעילותך, ניאלץ להחביא ממך את הילד שלך!" – האיום עזר, אך לא לזמן רב.

*
בכיתתה שבגימנסיה "תרבות" חוותה דבורה את התהליך הזה מזווית אחרת. כל זמן שהתקיימה הגימנסיה בסוסניצה בהשראה עברית, היתה חופשייה ללמד בה על פי השקפתה הלאומית. במקום פינת לנין, היתה בכיתה פינת הקרן הקיימת, והילדים שמעו, בעברית, על ארץ-ישראל ושדותיה.
משבאה ה"ייבסקציה" גם לגימנסיה "תרבות" – נגזר על המורים לעבור ללמד באידיש. לכיתה נכנס מפקח, יהודי, וכשכתבה דבורה על הלוח – "שבת", תיקן אותה והורה לה לכתוב: "שַׁאבֶּס", וכן "אֵמֵעס" במקום אמת. "הרגשתי כאילו נכנסתי לשמד," היא מספרת, "ועזבתי את בית-הספר."

*
האווירה בסוסניצה נעשתה מעיקה. דבורה התנסתה אף היא בחקירות ובמאסר – לפני נישואיה, בתקופת הריונה וזמן קצר לאחר לידת משה – כאשר היו מביאים אותה מבית-הסוהר, בלוויית שוטרים, כדי להיניק את התינוק.
אך מאסרה בסוסניצה, זמן לא רב לאחר שנטשה את הגימנסיה, זימן לה זעזוע נוסף, המלמד על רוח הימים ההם. כשנחקרה התברר לה שהעדים נגדה הם אחדים מבין תלמידיה. היא נאשמה בכך שלימדה טבע בעזרת דוגמאות שכולן מארץ-ישראל! – וכל המשתתפים בחיזיון: התלמידים, החוקרים – היו יהודים.
התופעה של ציבור יהודי ההולך ומאבד את צלמו המוסרי, הלאומי והתרבותי, תחת השלטון הקומוניסטי, ואשר ה"ייבסקציה" הולכת ומשתלטת עליו – היתה לא רק סיבה מכרעת לרצון לעלייה מוקדם ככל האפשר ארצה, אלא גם פתח לתביעה שהופנתה, בעיקר לדבורה, מצד מנהיגי מפלגתה, שתישאר ברוסיה ותיתן ידה לעבודה המחתרתית, וזאת מתוך דאגה למצב היהודים, ולשם המשך הפעילות הציונית החלוצית.
משתכפו המאסרים של דבורה ושרגא בשנת 1923, היה עליהם לעקור לסנובסק. בעיר זו היו יותר יהודים מאשר בסוסניצה. גם כאן ניהל שרגא צרכניה, והמשיך בקשריו עם "החלוץ" וצ"ס, שמיספר חבריהם במקום היה רב יותר. פעילותו נעשתה מעתה במחתרת, ובמקביל ניסו הוא ודבורה לממש את ההבטחה שניתנה להם לעלות לארץ-ישראל כחברי גדוד-העבודה.

בינתיים צץ גורם חדש, משעשע אך גם מסוכן, שזירז (בלא-ידיעתו) את מאמציהם לעזוב את רוסיה. זה היה בנם הקט, משה, שנולד בינואר 1922.
"משה," מספרת דבורה, "החל לדבר בגיל מוקדם מאוד, כבן שמונה חודשים, וברוסית." לדבריה אף נתקבל אז הילד, לשמחת המבוגרים, כחבר ב"פרחי ציון", זו המשמרת הצעירה של צ"ס.
בינואר 1924 מת לנין, מאורע שהותיר רושם רב ברחבי רוסיה והשפיע כנראה גם על מישה בן השנתיים. הוא התחיל מסתובב בבית ונואם, ממה שקלטו אוזניו: "לנין הומל (צ"ל הומר, מת, אך משה ביטא עדיין את הרי"ש כלמ"ד), ואנחנו כחברה נצטרך להחליף אותו!" – זו היתה אז הסיסמה שטבע השלטון הסובייטי.
וההורים המודאגים חששו פן יגדל מישה כקומוניסט רוסי, על ברכי התעמולה הסובייטית.

לצ"ס היה הימנון:
"מי ציוניסטים, מי סוציאליסטים, מִי זֵבַנַיֵים סְטַנוֹ!" שפירושו: "אנחנו ציונים, אנחנו סוציאליסטים, אנחנו נכבוש את הארץ!"
למישה הקטן היה נוסח משלו לסיים את השיר: "מִי זֵבַיוּיֵם סְטַנוֹ" במקום "מי זבניים סטנו", שפירושו: "באנו להסריח את הארץ" במקום "באנו לכבוש את הארץ."
הנוסח הזה מצא מאוד חן בעיני ברוך דיסקין, אחיה של דבורה, שלימים סיים חייו כאסיר-ציון. הדוד ברוך היה מגרה את מישה הקטן לשיר, בהעניקו לו מדי פעם מטבע. דבורה היתה מתכעסת ומישה הקטן מפציר בה, ברוסית כמובן:
"ממושקה, ממושקה, רק עוד פעם אחת – אנחנו נוסעים להסריח את הארץ!"
ואולם בעיות החינוך הללו היו רק הקדמה לקושי העיקרי שהציב מישה הקטן בפני הוריו באותה שנה, 1924, בסנובסק.

*
שרגא, דבורה ומישה נסעו מסנובסק לקייב, בין השאר כדי להיפרד מאחותו הבכירה של שרגא, לאה, בטרם עלותם ארצה. באותו ביקור התכוונו להיפגש עם זיאמה אהרונוביץ (זלמן ארן) בביתו של יצחק גורביץ (לימים אביו של עמיקם גורביץ, ושכנה של משפחת נצר בשכונת הפועלים בצפון תל-אביב).
גורביץ היה אחד האנשים המרכזיים בצ"ס בקייב. שרגא נפגש עם זיאמה במוסקבה ב-1923, במרכז "החלוץ". ב"החלוץ" התרוצצו אז שני כיוונים. האחד כיוון ימני של הצ"ס שהיה ציוני בתכלית, וכיון שמאלי שהיה לויאלי למשטר הסובייטי, והתנהל ויכוח פנימי, שבו חיפש שרגא פשרה, ועל כך שוחח רבות עם זיאמה.

את ההתפתחות שהביאה לפילוג ב"החלוץ", תיאר לאחר שנים עדיה זילברהרץ באומרו כי על צ"ס, בתוך "החלוץ", עבר גלגול משונה. לפני הפילוג ב"החלוץ" היו אנשי צ"ס החלק השמאלי בתוכו והוא כיוון את פעולת החינוך לקראת הכרה מעמדית, סוציאליזם, חיי קיבוץ. לאחר הפילוג התהפכו היוצרות וצ"ס היתה בחזקת "ימין" בתוכו. גלגול זה לא בא משום שצ"ס הימינה או שינתה דרכה, אלא מפני שהפילוג שינה את יחסי הכוחות ב"החלוץ" והעלה בתוכו חלקים שלא באו קודם לידי ביטוי.
"התפתחות הדברים לאחר הפירוד ב"החלוץ' גרמה שצ"ס הופיעה ככוח ימני בתוכו. לא היה כאן עניין של סעיפים שבהם בלטה גישתה ה'ימנית' של צ"ס וגישתם ה'שמאלית' של הבלתי-מפלגתיים. היתה שנאה למפלגה, על הרוב שנאה לא מובנת ולא מוסברת. נראה שפעלו כאן גורמים רבים [---] באורח פלא עבר מהארץ אותו הלך-רוח הרווח בין המונים ביחס למפלגה שליטה. כאן היתה גם השפעת 'גדוד העבודה', שלחם אז ב'אחדות העבודה' – המפלגה-האחות של צ"ס. ואחרון-אחרון: היה זמן שהייבסקציה הכריזה שיותר משהיא מתנגדת ל'החלוץ', היא מתנגדת לקונטר-רבולוציה שבתוכו, לאמור: צ"ס. נמצא שצ"ס מסכנת את 'החלוץ' ובהתנגדות המפלגה היה, אפוא, משום גילוי נאמנות ל'החלוץ'. בנימוק האחרון קל היה ללכוד את החבר הפשוט הבלתי-מפלגתי. לא עבר זמן רב והכול הבינו, שהתנגדות השלטון היא לאו-דווקא לצ"ס, אלא לכל דבר הקשור בארץ-ישראל (איסור על קיום 'החלוץ' ו'פועלי-ציון' שמאל). אבל עד שהונף הגרזן על 'החלוץ', נטו להאשים את מפלגתנו בכל תקלה ובכל כישלון." ("לאחר הפילוג ב'החלוץ'", מתוך ספר צ"ס עמ' 288-290).

*
השיחה בביתו של גורביץ הוקדשה לשאלה איך לפעול אחרי הכרוז של הצ"ס, וכיצד זיאמה, שלא היה יכול להגיע אליהם אותו ערב, יוכל לעבור את הגבול, וכיצד אם בכלל, תימשך פעולתו במחתרת. לשרגא ולדבורה, עם משה בן השנתיים, לא היתה אפשרות לגנוב את הגבול, ולא היתה להם ברירה אלא לחזור לעיירה, שבה ניהל שרגא את הקואופראציה. וכך נסעו הביתה מתוך ידיעה שיאסרו אותם.

*
בכרוז, שהוצא על-ידי מפלגת צ"ס ב-15 באוגוסט 1924, בהתכנס ועידת המיעוטים הלאומיים באוקראינה, ושפורסם במקורו ברוסית, ניסחה המפלגה בבהירות רבה את התביעות הלאומיות-מדיניות, הכלכליות והתרבותיות, של המוני העובדים היהודים ברוסיה הסובייטית:

"העמלים היהודים הרוסים מבחינה כלכלית. הפועלים והפקידים היהודים הם ראשונים בתור לפיטורים בגלל צמצום חבר העובדים. אוקראיניזאציה, ביילורוסיזאציה וכו' [---] העמלים היהודים הוכו גם מבחינה רוחנית. מיספר בתי-הספר היהודים הוא אפסי וקיומם עלוב. גדל דור של עם-הארצות ובורות. הייבסקציה הצליחה אמנם להרוס את מוסדות התרבות היהודים, אך לא בנתה במקומם חדשים. ילדים יהודים אינם יודעים לא על ביאליק ולא על פרץ. אין ספרות עברית. אין ספרים, אין עיתונים, מלבד הרשמיים והכוזבים – 'עמעס' ו'קעמפער'. שפת אידיש משמשת לייבסקציה רק אמצעי לזירוז ההתבוללות הרוחנית [---] העמלים היהודים הובסו מבחינה פוליטית. השלטון הסובייטי איפשר לכל עמלי הלאומים הטריטוריאליים ברוסיה להביא את דרישותיהם המיוחדות, לבנות את חייהם [---] ואילו מיליוני העמלים היהודים משוללים כל זכויות לאומיות פוליטיות [---] "עמלים יהודים! – שאלו את פי האדונים האלה מן הייבסקציה [---] היכן היו כאשר העמלים היהודים הקימו את הקואופרציה היהודית ביוזמת המפלגה הציונית-סוציאליסטית ומה היתה תרומתם למפעל זה כאשר התפרצו באיומים ומעשי אלימות למוסדות אלה, בהחניקם עצמאותם ומחאתם של ההמונים? [---] בשבע שנות קיומו הרס השלטון הייבסקי הרבה, אך לא בנה מאומה [---] דרשו מעל לראשי הייבסקציה [---] אוטונומיה לאומית-פרסונאלית לעמלים היהודים [---] מועצות-פועלים יהודיות, נבחרות באופן חופשי [---] אל תאמינו בכזבים הפרובוקטיביים של הייבסקציה על ארץ ישראל.
"מפעל הבנייה הפועלית והסוציאליסטית של ארץ-ישראל, שבו טמון הפתרון לבעיית היסוד של העמלים היהודים בכל העולם, מתקדם והולך. מאבקכם פה ומאבק פועלי ארץ-ישראל הם חולייה בשרשרת אחת של מאבקם המעמדי של מעמד העובדים היהודי למען שחרור לאומי-מעמדי.
"דרשו שיתופכם במפעל בנייה זה. זכות לקשירת קשרים עם ארץ-ישראל.
"חברים! מפלגתנו הכירה ומכירה בחשיבותו העצומה של השלטון הסובייטי למען שחרורו של מעמד העובדים בכל העולם. אך כבוד השלטון הסובייטי נכתם ברפש על-ידי הטרור הבלתי-מוצדק והפושע ההולך וגובר. שחרור מעמד העמלים היהודים לא ייתכן בלי שינוי כללי של המשטר, ושינוי זה יבוא רק על-ידי פעילותם ועצמאותם של העובדים עצמם.
"עשרות חברינו נמקים בבתי-סוהר בעוון ההגנה על האינטרסים שלכם, עשרות נשלחו לארץ גזירה, עשרות נאלצו לעזוב את הארץ, אולם המפלגה הציונית-סוציאליסטית, המפלגה היחידה של הסוציאליזם היהודי, חיה וממשיכה בעבודתה המהפכנית, למרות הטרור, ונאבקת על שחרור העמלים היהודים ועמלי כל הארצות – למען הסוציאליזם.
"הלאה הטרור הפוליטי על הציבוריות הסוציאליסטית!
"הלאה הטפילים המטומטמים, הלאה הייבסקציה!
"תחי האוטונומיה הפועלית היהודית!
"יחיו מועצות-הפועלים היהודיות החופשיות!
"יחי המרכז העולמי של האוטונומיה הפועלית היהודית – ארץ-ישראל הפועלית הסוציאליסטית!"
"תחי התנועה הציונית-סוציאליסטית העולמית!
"יחיו השלום והאחווה בין העמים!
"יחי הסוציאליזם!
הוועד המרכזי של המפלגה הציונית-סוציאליסטית בססס"ר."
(מתוך "ספר צ"ס", עמ' 134-137).

*
למרות הרשת הסמיכה של בלשים ומלשינוּת, עלה בידי פעילי המפלגה להחדיר, ביום אחד, את הכרוז באלפי טפסיו לבתי-חרושת, לבתי-מלאכה, לסדנאות ואף למוסדות, משרדים ולתיאטראות. הפצה זו נעשתה בכמאה וחמישים ערים ועיירות ברחבי רוסיה ואוקראינה; הפעולה היכתה גלים בעולם היהודי ואף מחוצה לו. המוני העובדים היהודיים, שנפגעו על-ידי משטר האימים של הַגֵ.פָּ.אוֹ. ראו בצ"ס כוח פוליטי וציבורי אשר לא ישלים עם המצב, שהיה ללא-נשוא, פרי מדיניותם הכושלת של השלטונות. (ש. אהרונוב: "ספר צ"ס", עמ' 95).
אולם הג.פ.או. לא ישב בחיבוק ידיים. ב-2 בספטמבר נערכו מאסרים בכל המקומות שהכרוז הופץ והגיע אליהם, וכשלושת אלפי איש נכלאו. רדיפות השלטון גברו, קבוצות גדולות של חברי צ"ס גורשו למקומות מרוחקים ביותר, ועם זאת גדלה אז המפלגה, הן בכמותה והן בהשפעתה, ומנתה בשנים 1925-1926 כ-20,000 חבר, כולל ברית הנוער הסוציאליסטי, "השומר הצעיר" הסוציאליסטי ו"החלוץ".

*
שרגא מספר שחזר עם דבורה מקייב לעיר סנובסק, בתקופה בה הוציא מרכז הצ"ס את הכרוז הבלתי-ליגאלי, שתמך בחופש פעולה למזדהים עם הציונות. "פרסום הכרוז הביא למעצרם של רוב העסקנים והפעילים בצ"ס וב'החלוץ', כשלושים במיספר, ובתוכם דבורה רעייתי, אנוכי ו...בננו משה בן השנתיים."
לדברי דבורה הקדים שרגא ושלח מברק לסנובסק על שובם, ובתחנת-הרכבת חיכו להם לא רק שלושים חבריהם מצ"ס ו"החלוץ" אלא גם חברים-מאתמול, אף הם יהודים, שנעשו עתה קומוניסטים אדוקים, והופיעו כדי לעוצרם. שרגא ודבורה נזרקו עם הילד לכלא, שם פגשו את שאר חבריהם, הפעילים הציונים, שנאסרו לאחר פרסום הכרוז. הם הספיקו להידבר ביניהם שיעמידו פנים שאינם מכירים זה את זה כדי שלא תהיה לשלטון הקומוניסטי עילה לראותם כקבוצה מאורגנת, חתרנית. אך הילד, שהיה רדום מהנסיעה וישן היטב גם בכלא, התעורר אחר שעות לא רבות, וכשראה סביבו את כל החברים של הוריו, שהיו מוכרים לו, החל בתמימות רץ מאחד לאחד וקורא בשמותיהם, ובכך היקשה על מצבם עד מאוד.
לערך באותה תקופה גם נערך חיפוש יסודי בביתם של שרגא ודבורה, והמחפשים היו חברים-לשעבר, קומוניסטים יהודים, שנהגו לקנות בצרכניה שניהל שרגא. הילד הסתובב בין רגלי המבוגרים, שאותם הכיר מן הפעמים בהן אכלו על שולחן הוריו, כשהוא משתדל לעזור להם:
"אתם מחפשים את הניירות של אימא? אני אראה לכם! הנה הם פה – "

מישה הקטן הועבר עד מהרה מבית-הסוהר לשכנים. משפחתה של דבורה עקרה בינתיים מסוסניצה למוסקבה, ואימה, פסיה דיסקין, באה במיוחד כדי לקחת את הילד אליה.
שרגא ודבורה נשארו בבית-הכלא כחודש ימים ונחקרו ארוכות בנושאים יהודיים וציוניים. כאשר השתחררו עקרה גם דבורה למוסקבה, ולא עבר זמן רב ושרגא הצטרף אליה.

המשך יבוא